אמריקה מעצבת את אירופה

במלאת מאה ושתיים שנים לסיום מלחמת העולם הראשונה אירופה, עד כמה שניתן להתייחס למושג זה כאל ישות מובחנת, לא השכילה להבין שמותו של הרעיון האימפריאליסטי כמו גם שלילת התאווה המיליטריסטית אסור להם שיגררו אלי קבר גם את ההגמוניה של הציוויליזציה האירופית והאג'נדה המערבית בכלל


▪ ▪ ▪


מלחמת העולם הראשונה הסתיימה ב-11 לנובמבר 1918 עם חתימת הסכמי שביתת נשק בין המעצמות (חוץ מרוסיה שיצאה מהמלחמה בראשית 1918). תשעים וארבע שנים לאחר מכן בשנת 2012 הוענק פרס נובל לשלום לאיחוד האירופי. ועדת הפרס ציינה בהחלטתה כי האיחוד האירופי זוכה בפרס עבור שישה עשורים של תרומה "לקידום שלום, התפייסות, דמוקרטיה וזכויות אדם באירופה". יו"ר ועדת הפרס הוסיף כי "עד לא מזמן, אנשים באירופה הרגו זה את זה והאיחוד תרם לפיוס". במאמר שפרסמתי אז הבעתי דעתי שאכן אירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה דבקה באתוס של שלום אלא שמן הראוי שהפרס יתחלק בינה לבין "המלחמה הקרה

" שנפיצותה היוותה תמריץ אדיר לאימוצו של אתוס זה. תודה מיוחדת הייתה אירופה חייבת גם למדיניות האמריקנית הנבונה בימי הנשיאים טרומן ואייזנהאואר, שלא אפשרו למדינות אירופה החבולות מן המלחמה אופציה אחרת. אירופה אחוזת הטראומה אף בחרה בהגדרה רחבה של המושג שלום, ועל-מנת להבין מהי ההגדרה הרחבה נקדים ונציין את ההגדרה הבסיסית (והחלקית): מצב של שלום איננו מצב של העדר קונפליקטים חברתיים או מדיניים גרידא אלא מצב שבו הקונפליקטים, שהם ביסוד הקיום האנושי, מתקיימים ללא אלימות או, למצער, באלימות בעצימות נמוכה ומוגבלת, המבוקרת על-ידי גופים בעלי סמכות. בהגדרה הבסיסית הנ"ל משקף מושג השלום העדרה של אלימות ישירה, אבל בעקבות ניתוחיו של המתמטיקאי, הסוציולוג וחוקר השלום הנורווגי יוהאן גאלטונג, התקבלה באירופה תפיסה רחבה יותר של המושג שלום: לא רק העדרה של אלימות ישירה אלא גם צמצומה של אלימות מבנית, (Structural Violence) כלומר אלימות שהיא מובנית סיסטמתית בתוך מציאות מדינית או סוציו-אקונומית, כאשר הנורמות החברתיות או הסיסטמה השלטונית מונעים התפתחות הפוטנציאל של הפרט בתחומים שונים, חומריים ורוחניים כאחד. וכן העדרה של אלימות תרבותית (Cultural Violence), שמשמעותה מציאות חברתית שבה התרבות הדומיננטית מתנשאת על תת-תרבויות של קבוצות החיות בקרבה, כמו גם על תרבויות שמתקיימות מעבר לגבולותיה הטריטוריאליים, ומנסה, בדרכי חקיקה, או בדרכים אחרות, לשלול לגיטימציה מהנורמות הנהוגות בתת-התרבויות. כלומר, על-מנת לייצר מצב של שלום בהגדרתו הרחבה של המושג נקטה אירופה (ומדובר על החלק המערבי של היבשת) בדרך של מחיקת מדרגים תרבותיים ונורמות חברתיות, ובוודאי גם גזעיות. מכאן הסיפור של הסלידה מן המורשת הקולוניאלית ואימוץ רעיון הרפובליקה הרב-תרבותית - רעיון ומעשה שהולך וכושל. באשר ליחסים בינלאומיים דגלה אירופה בהפעלת "כוח רך", הווה אומר פתרון בעיות ומשברים בינלאומיים באמצעות הפעלת מנופים פוליטיים/כלכליים/משפטיים, כגון סנקציות למיניהן. ההנחה הרווחת היא שאתוס השלום ואסטרטגיית "הכוח הרך", הם תולדה מתבקשת מהקטסטרופה של מלחמת העולם השנייה שלא הותירה לעמי אירופה ברירה אלא להשיל מעליהם אגו לאומי מנופח, לפשוט מדים ולוותר על אופציה צבאית ביחסים הבינלאומיים. הטראומה הייתה כה עזה שלא כמו לאחר מלחמת העולם הראשונה לא מיהרו הפעם המעצמות המנצחות להרפות את לחץ מגפיהן מצווארה של גרמניה, שמא זו תתעורר כנמר פצוע. זוהי הנחה מבוססת, אך נראה לי שניצני התמורה בראיית העולם המדינית ובתפיסה האסטרטגית של עמי אירופה, למצער חלקם, צצו ועלו בעקבות מלחמת העולם הראשונה, קטסטרופה אירופית בפני עצמה, ובעיקר מתוך יוזמתה הנמרצת של ארצות הברית לעיצוב סדר עולמי חדש. ארצות הברית נכנסה למלחמת העולם הראשונה רק בשלביה האחרונים מכורח התגרותה של גרמניה, אך הדיפלומטיה שלה ניצלה כורח זה להצגת חזון אידיאליסטי של סדר עולמי חדש, שביסודו מונח העיקרון של הגדרה עצמית של אומות דמוקרטיות והקמתו של חבר לאומים, מעין ממשלה עולמית, שידאג לשלום העולם. חסל סדר קולוניאליזם, חסל סדר בריתות בינלאומיות המקרבות מלחמות גדולות. מעתה ואילך יקום חזונו של הפילוסוף קאנט בדבר "רפובליקות ליברליות" המאוגדות במעין פדרציה עולמית. הייתה זו גישה חריגה מהמסורת האסטרטגית של היחסים הפנים-אירופיים שעיקרה ריאל-פוליטיק על בסיס הקפדה על מאזן כוחות, והייתה זו גם חריגה מהמסורת הקולוניאלית שבסיסה הרעיוני היה צידוק לקיום מדרג של גזעים. נשיא ארצות הברית וודרו ווילסון היה זה שדחף את החזון האידיאלי הזה לתוך אירופה, אפילו בניגוד לדעת חלק מהמערכת הפוליטית בארצו. על-פי גישתו של וילסון עולם שבו קיימת הגדרה עצמית ללאומים האתניים השונים וששורר בהם משטר דמוקרטי מובטח לו שיהיה עולם של שלום. יצר לב האדם טוב מנעוריו. ההשפעה המיידית של ווילסון על הסדר העולמי הייתה חלקית. אומנם הוקמו מדינות חדשות על בסיס הגדרה עצמי, נוסדו תנועות שלום והתחזקו מפלגות סוציאל דמוקרטיות וסוציאל-נוצריות שהדהדו את הקריאה "לעולם לא עוד", אך השלום והממשלה העולמית סירבו להגיע. שלום על בסיס אידיאליסטי חזון זה היה בעצם מבוא לאידיאליזם האירופי שהחל להתממש רק לאחר מלחמת העולם השנייה. האידיאליזם האמריקני היה מתאים אולי למציאות של החברה האמריקנית שעוצבה משוחררת ממסורות עבר של חיכוכים אתניים ומאבק בין שושלות, כשם שהיה מתאים למיצוב הגיאופוליטי של אמריקה. אבל לאירופה חזון זה היה זר. האירופים לא האמינו כי יצר לב האדם טוב מנעוריו ועל כן ביקשו להבטיח מאזן כוחות כבלם מפני מלחמה. מאזן הכוחות היה כל כך חשוב למנהיגי אירופה שבתום מלחמות נפוליאון, למרות תבוסתה של צרפת, לא הוטלו עליה עונשים (חוץ מאובדן טריטוריאלי מסוים), לא פורק צבאה והיא לא נדרשה לשלם פיצויים. יתרה מזו: נציגה טליראן השתתף בקונגרס וינה כשווה אל שאר המעצמות המנצחות. העיקר שצרפת תהיה שותפה שווה במבנה מאזן הכוחות. מכאן גם מדיניותה של בריטניה שהתנגדה במאה ה-19 לפירוק האימפריה העות'מאנית משום שחששה לכאוס גיאופוליטי. אבל שלום על בסיס אידיאליסטי כגון זה של ווילסון המבוסס על חבר לאומים היה זר לאירופה. אמנם, באשר להתנערות אירופה מהקולוניאליזם כתב הסופר השוויצרי מקס פריש ב-1948: "לרוב האנשים היה גלוי וידוע, גם לפני שמלחמת העולם השנייה הפכה זאת לוודאות, שחלף עבר הזמן שבו יכלו אומות אירופה להתקוטט זו עם זו על השליטה בעולם. לאירופה לא נותר דבר לחפש בכיוון הזה, וכל אירופי שעדיין חומד שלטון עולמי עתיד ליפול קורבן לייאוש או ללעג, כמו הנפוליאונים הרבים השוהים בבתי משוגעים". הערכתו של פריש לוקה באי דיוק היסטורי, אולם נכון הוא כי כמגמה כללית התאווה לאימפריאליזם של הדורות הקודמים למלחמת העולם הראשונה הלכה ונמוגה. תרומתו של ווילסון למגמה זו הייתה חשובה. התכתשויות אימפריאליסטיות ככל שהיו לא היו אלא מלחמות מאסף. הפאשיזם האיטלקי ניסה להפיח רוח חיים במדיניות ההתפשטות האימפריאליסטית אך שאר המעצמות הבינו כי עקרון ההגדרה העצמית של הלאומים מבית מדרשו של וודרו ווילסון ילך ויתגשם במשך הזמן. לאחר מלחמת העולם השנייה התכנסה אירופה בתוך עצמה, רצוצה ושבעת סבל, נטולת כל אמביציה צבאית, חוסה בצילה של ארצות הברית אדירת הכוח. על כך כבר העיר הגנרל אייזנהאואר: "בגלל נוכחות כוחותינו שם, נמנעו האירופים מלמלא את חלקם. הם מסרבים להקריב את הקורבן ולהקצות חיילים להגנתם שלהם". החזון הווילסוני שהוטל על אירופה בשלהי המלחמה הראשונה ושלא הצליח להתגשם החל לקרום עור וגידים לאחר מלחמת העולם השנייה. רק טראומה מלחמתית כפולה, ריסוק העוצמה הצבאית הגרמנית, ותלותה הכלכלית והביטחונית של אירופה באמריקה הכשירו את הקרקע להתגשמות חלקים מחזון זה. אומנם לא ממשלה עולמית, אבל תהליך מתמשך של אינטגרציה אירופית. אלא שאירופה, עד כמה שניתן להתייחס למושג זה כאל ישות מובחנת, לא השכילה להבין שמותו של הרעיון האימפריאליסטי כמו גם שלילת התאווה המיליטריסטית אסור להם שיגררו אלי קבר גם את ההגמוניה של הציוויליזציה האירופית והאג'נדה המערבית בכלל. אירופה גם הרחיקה לכת בהרחבת הרעיון של הגדרה לאומית עצמית לכדי מתן לגיטימציה למבנה רפובליקני רב-תרבותי וכך טושטשה הלאומיות האתנית תרבותית שהייתה אמורה לקום על חורבות האימפריות. וודאי שאסור היה למעצמות היבשת לאפשר למדינות המתפתחות, מה שהיה ידוע כמדינות העולם השלישי, לערער איזונים אסטרטגיים גלובליים. אנגליה וצרפת הבינו זאת היטב במחצית שנות החמישים כשיצאו למבצע סואץ, אך מיד נסוגו כשזנבם בין רגליהם לנוכח גערתו של נשיא ארצות הברית אייזנהאואר שדעתו לא הייתה נוחה מסימני חיות אימפריאליסטיים אלה (שתי ארצות אלו אומנם התערבו בהפיכה בלוב ב-2011 אך גם זאת לא לפני שקיבלו את ברכת הדרך מוושינגטון). וכך, מלחמת העולם הראשונה הייתה פתיח לזו הבאה עשרים שנה אחריה, בה בעת החורבן שהיא המיטה על האימפריות האירופיות הכשיר את הקרקע ליצירת אתוס של שלום, אינטגרציה של מדינות על בסיס כלכלי בעיקר, תוך ויתור מה על ריבונות של כל אחת מהן, ואימוץ אסטרטגיה של "כוח רך" שנקט האיחוד האירופי במדיניות החוץ שלו. אך כל זאת ביוזמה רעיונית, התערבות דיפלומטית נמרצת סיוע כלכלי ומטריה ביטחונית של ארצות הברית. יוזמה שהחלה בשלהי מלחמת העולם הראשונה ושהגיעה לשיאה המעשי עם עיצוב סדר עולמי חדש לאחר מלחמת העולם השנייה.

Featured Posts
Recent Posts
Archive
Search By Tags
אין עדיין תגים.
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square