האליטה הלא דמוקרטית

"המסורת היא הדמוקרטיה של המתים"

אליטות בישראל, הכוללות את המערכת המשפטית, האקדמיה, מפלגות שכל תוכנן הוא "רק לא…", ממסדים ביטחוניים ופקידות בכירה, מעניקות לעצמן את הפריווילגיה הבלעדית להגדיר את מאפייני הדמוקרטיה ואת המותר והאסור במסגרתה, תוך התעלמות יהירה מרחשי לב עממיים. ה'דמוס' (העם) הוא בעל חשיבות משנית, אם בכלל.

דרכן של אליטות להגדיר ערכים ואידיאולוגיות פוליטיות במושגים מופשטים מתחום השיח האינטלקטואלי, במונחי ההווה, ולעתים בכיוון אוונגרדי. בניגוד לכך, האזרחים הפשוטים חווים את המציאות באופן שונה. 'האנשים הפשוטים', התופסים והמנסחים את המציאות מתוך התמודדות יומיומית עמה, מתוך עיסוק ב'שליה ושפיר' ומתוך תפיסת עולם שמרנית בעיקרה – שהתעצבה במהלך דורות – מוצאים עצמם מבוזים ומודרים מלכתחילה מהלגיטימיות של השתתפות בשיח הפוליטי, ובוודאי מתפקידים בכירים ברשויות השלטון.

דוגמה בולטת לכך היא פסילה א-פריורי על ידי לשכת עורכי הדין של מועמדים לכהונת שופטים, רק בשל זהותם כשמרנים הקשורים למכון המחקר 'פורום קהלת'. אין מדובר ביריבות לגיטימית בין דעות שונות, אלא בשלילת הלגיטימיות של דעות הנתפסות כעממיות וארכאיות.

***

למרות הביקורת על האליטיזם, חשוב להבין את מורכבות הסוגיה. טיפוח אליטות כשלעצמו אינו שלילי, אלא אף רצוי. היה ראוי שמערכת החינוך הציבורית תטפח אליטות, אך זה אינו המצב הנוכחי. זוהי מערכת המחויבת לעקרון השוויוניות, וממילא עניינה בטיפוח החלשים ולא החזקים. אכן, ראוי מאוד לקרב את החלשים אל הפסגה, אך חשוב שתהיינה אליטות אשר מידי פעם בפעם תגבהנה את הפסגה. זהו בדיוק תפקידן של אליטות: הגבהת הפסגות ולא ביזוי ופסילת תחתית ההר. אין פסגות קיימות ללא תחתית ההר, וזו אף רחבה יותר מפסגותיה. אליטות צריכות להשפיע ולהוביל כ'משכוכית' (מנהיג העדר), אך גם המשכוכית היא חלק מהעדר ולא יצור נפרד כמו צבי דוהר או ציפור כנף. מדוע ילך העדר אחר מי שאינו בן מינו? וכן, אם תתרחק המשכוכית מרחק רב מהעדר מי ילך בעקבותיה? אליטות המנתקות עצמן מההיסטוריה והמסורת של עמם לא רק שאינן משפיעות אלא שנוהגות ביהירות וסופן יצירת קרע בעם. לא זו אף זו: אליטות, ובעיקר האליטה המשפטית, דורשות שערכים מסוימים יוטמעו כנורמות ציבוריות, אבל כלל בסיס הוא בשדה החינוך והסוציולוגיה שהמבקשים להשפיע ערכים חייבים בראש וראשונה להתנהל על פי ערכים אלה, והנה עינינו רואות בעליל את השחיתות באליטות המשפטיות והצבאיות. איך נכבד את "שומרי הסף" אם את סף היושרה שלהם הם מפקירים למדרס מרמה והפרת אמונים?

***

הקשר בין מסורת לדמוקרטיה הוא מורכב ומשמעותי. גישה אליטיסטית יהירה זו היא גם אנטי-דמוקרטית בעליל. העיקרון הבסיסי בדמוקרטיה המודרנית הוא זכות הצבעה אוניברסלית. גם ל"חכמים", גם ל"טיפשים", גם לאוונגרד הנמלט מכל צללי עבר אל תהומות הטרלול הפרוגרסיבי, גם לשמרנים, למטריאליסטים, לפטליסטים וחוזי אחרית הימים. זכות ההצבעה האוניברסלית איננה רק זכותם של אנשים אלא היא ממילא זכותם של רעיונות, מאפייני תרבות, חכמת המונים, מאוויים לאומיים, רשמים אתניים וחזונות משיחיים המתהווים במשך דורות (אגב, מה כל כך מפחיד בחזון המשיחי של "וגר זאב עם כבש"?). זכות הצבעה זו כולל, אם כן, לא רק את אנשי ההווה אלא גם מטענים תרבותיים של דורות עברו שההווה אינו אלא פריים.

היטיב לנסח זאת גילברט ק. צ'סטרטון, הוגה דעות אנגלי מעמיק מראשית המאה ה-20, בדיונו על היחס בין מסורת לדמוקרטיה:

המסורת אינה אלא הרחבה של זכות ההצבעה; היא מעניקה קול לנידח מכל המעמדות – לאבות אבותינו. המסורת היא הדמוקרטיה של המתים. היא מסרבת להיכנע למרותה של אותה אוליגרכיה צרה ויהירה שהקימו לעצמם אלה שנתמזל מזלם להלך תחת השמש. הדמוקרטים תמימי דעים בהתנגדותם להפלייתם של בני אדם מחמת נסיבות לידתם; המסורת מתנגדת להפלייתם של בני אדם מחמת נסיבת מותם. הדמוקרטיה מורה לנו שלא לקפח את דעתו של אדם הגון, אפילו יהא זה נער האורוות שלנו; המסורת מייעצת לנו שלא לקפח את דעתו של אדם הגון, אפילו יהא זה אבינו. אני, מכל מקום, איני מסוגל להפריד בין הדמוקרטיה ובין המסורת: ברי לי כי אלה שתי פניו של אותו רעיון עצמו… (ג.ק. צ'סטרטון, אדם בלתי מעשי, עמוד 98)

לסיכום, הדיון על מקומן של האליטות בחברה דמוקרטית מחייב בחינה מעמיקה של היחס בין מסורת, שמרנות וקדמה. רק באמצעות הכרה בחשיבותם של כל הקולות – מן העבר ומן ההווה – נוכל ליצור דמוקרטיה מכילה ומאוזנת יותר.