top of page

ידידות רטורית ודיפלומטיית גינויים / מדיניות גרמניה כלפי ישראל בעידן מרקל

הצטרפותה של גרמניה באופן כה בוטה ועקבי למגנים את ישראל מעל במות בינלאומיות הגדישה את הסאה עד כדי כך שאפילו חוגים פוליטיים הביעו מורת רוח מכך


▪ ▪ ▪


הצטרפות אוטומטית

הצטרפותה של גרמניה באופן כה בוטה ועקבי למגנים את ישראל מעל במות בינלאומיות הגדישה את הסאה עד כדי כך שאפילו חוגים פוליטיים שם הביעו מורת רוח מכך. במרס 2019 הגישו שני חברי הבונדסטאג (הפרלמנט הפדראלי) מטעם המפלגה הדמוקרטית החופשית הצעת חוק הקוראת לממשלת מרקל להימנע מהצטרפות אוטומטית עקבית למקהלת המגנים את ישראל באו"ם ולכבד את זכותה של מדינת ישראל להגנה עצמית וכו'.


עם תום עידן הקנצלר אנגלה מרקל מציירים חלק מכלי התקשורת בישראל את דמותה כידידת מדינת ישראל. לשבחים מיוחדים זכתה מרקל מנשיא המדינה דאז שמעון פרס בעת ביקורה בישראל ב-2014 בטקס שבו הוענק לקנצלר עיטור הנשיא. מרקל השמיעה בעת ביקורה, כמו גם בהזדמנויות רבות אחרות, את הקלישאות הרגילות הנעימות לאוזן הישראלית חפצת מחמאות הגויים בדבר היחסים המיוחדים בין גרמניה לישראל, על מחויבותה של גרמניה לביטחונה של ישראל, וכי גרמניה תעמוד על כך שלא יהיה לאירן נשק גרעיני ושלא תהווה איום ביטחוני על ישראל. גם הדגישה את מחויבותה המוסרית להילחם באנטישמיות וכו'. הנשיא פרס מצדו גמל לה במחמאה על עמידתה האיתנה נגד האנטישמיות וכו'. הצהרות נעימות אלה, כמו גם הצהרות של פוליטיקאים בכירים אחרים בגרמניה כגון אלו של שר החוץ האיקו מאס שהצהיר כי נכנס לפוליטיקה "בגלל אושוויץ", אינן משקפות את המציאות הדיפלומטית, ועל אחת כמה וכמה מתעלמות ממפלס האנטישמיות הגבוה השורר בגרמניה. די אם נסקור את יחסה של גרמניה למדינת ישראל בזירה הדיפלומטית הבינלאומית בשנתיים-שלוש האחרונות. ידוע כי כל שנה מקבלים מוסדות או"ם, בראשן העצרת הכללית, החלטות אנטי ישראליות למכביר, בעיקר בכל הקשור לפגיעה חמורה, כביכול, של ישראל בזכויות אדם. זאת לעומת התעלמות כמעט מוחלטת ממדינות כגון קוריאה הצפונית, אירן, סעודיה, סודן ועוד כאלה מדינות יקרות הידועות בשמירה קפדנית על זכויות אדם. על-פי נתוני ארגון המעקב U.N. Watch בשנת 2020 העבירה העצרת הכללית של או"ם 17 החלטות גינוי אנטי ישראליות כגון החלטה המבכה את מצב הפליטים הפלשתינים בפזורה, החלטה המבכה את דיכוי הפלשתינים בשטחים הכבושים, החלטה הקוראת לישראל לחוס על הדרוזים ברמת הגולן ולהשיב את השטחים שבהם הם חיים לסוריה (אולי כדי שיהיה לאסד את מי לטבוח), ובכלל להשיב את "הגולן הסורי" ל"בעליו החוקיים", החלטה המגנה את ישראל בשל מדיניות הגרעין שלה, החלטה המגנה את ישראל על שאינה מפצה את ממשלת לבנון על נזקים שגרמה לה במלחמת לבנון השנייה, ועוד פניני החלטה כגון אלו. פרט להימנעות אחת הייתה גרמניה שותפה לגרועות שבאויבי ישראל בהחלטות הגינוי. באותה עצרת התקבלו רק 6 החלטות גינוי נגד מדינות אחרות בעולם. דפוס הצבעה זהה היה גם ב-2019 וב-2018 כשגרמניה מצביעה נגד ישראל בכל מיני החלטות הזויות. לשיא הציניות המרושעת הגיעה הדיפלומטיה הגרמנית בהצבעת הגינוי שלה נגד ישראל על שזו המדינה היחידה באזור "הַמֵפֵרָה את הבריאות הפיזית, המנטאלית והסביבתית" ב"שטחים הפלשתינים" ו"בגולן הסורי" (רק השנה שינתה גרמניה דעתה והצביעה נגד). ובכן, שירותי הרפואה המתקדמים בישראל המטפלים גם במקרים קשים גם בקרב הפלשתינים, ועובדה זו ידועה לגרמנים, הם המֵפֵרים את תנאי הבריאות וכו'. זוהי גרמניה של מרקל. בחוד החנית של הדיפלומטיה הגרמנית האנטי-ישראלית עמד כריסטוף הוסגן שגריר גרמניה לאו"ם שעליו הכריז ב-2019 מרכז שמעון וויזנטל כאחד מעשרת האנטישמים הגרועים בעולם. באותה שנה הגדיל הוסגן לעשות כאשר הצביע בעד החלטה אנטי ישראלית שהתייחסה למקומות הקדושים בירושלים כ"שטחים פלשתינים כבושים". בנאומיו באו"ם טען הוסגן כי הריסת בתים פלשתינים בלתי חוקיים הם פשע לא פחות חמור מירי טילים מעזה לעבר יישובים ישראלים. בתגובה להכרזת מרכז וויזנטל הודיעה דוברת מטעם ממשלת גרמניה כי הוסגן אינו אנטישמי וכי הצבעותיו באו"ם מבטאים את עמדת הממשלה. הוסגן היה תקופה מסוימת יועצה של הקנצלר מרקל, ומסמכי וויקיליקס גילו כי ב-2010 הוא ניסה לשכנע דיפלומטים אמריקנים להחליש התנגדותם לדוח גולדסטון ובכך לגרום להפעלת לחץ על ישראל בעניין ההתנחלויות. יצוין כי על-פי הגדרת אנטישמיות על-ידי "הברית הבינלאומית לזיכרון השואה" The international Holocaust Remembrance Alliance גינוי בררני של מדיניות ישראל תוך התעלמות ממדיניות הנראית לכאורה דומה לזו של ישראל הננקטת על-ידי מדינות אחרות היא בגדר אנטישמיות. אתוס לאומי הצטרפותה של גרמניה באופן כה בוטה ועקבי למגנים את ישראל מעל במות בינלאומיות הגדישה את הסאה עד כדי כך שאפילו חוגים פוליטיים שם הביעו מורת רוח מכך. במרס 2019 הגישו שני חברי הבונדסטאג (הפרלמנט הפדראלי) מטעם המפלגה הדמוקרטית החופשית הצעת חוק הקוראת לממשלת מרקל להימנע מהצטרפות אוטומטית עקבית למקהלת המגנים את ישראל באו"ם ולכבד את זכותה של מדינת ישראל להגנה עצמית וכו'. רק שתי מפלגות נענו להצעת ההחלטה: מפלגתם של שני החברים המציעים (אחד מהם ממוצא אירני), ומפלגת הימין "אלטרנטיבה לגרמניה". תוצאות ההצבעה היו: 408 נגד ההצעה, 155 בעדה ו-65 נמנעים. הפרלמנט הגרמני גיבה את הדיפלומטיה האנטי- ישראלית באו"ם. אלכס פויירהארדט פובליציסט גרמני המתמחה בנושא מעמדה של מדינת ישראל באו"ם כתב כי תוצאות ההצבעה בבונדסטאג מוכיחות את העדר הסולידריות בגרמניה עם "המדינה היהודית". דיפלומטיית הגינויים באו"ם היא אך ביטוי לזרמים אנטישמיים עמוקים בחברה וברשויות השלטון הגרמנים. אומנם, כאמור, ההנהגה הגרמנית השתמשה ברטוריקה פרו-ישראלית מובהקת. אנגלה מרקל הצהירה כי הדאגה לביטחונה של ישראל היא חלק מה"אתוס הלאומי" של גרמניה וגם בהופעותיה בפורומים חוץ-אירופיים כגון בפני הקונגרס האמריקני הצהירה מרקל כי מי שמאיים על ישראל דינו כמי שמאיים על גרמניה, ובכך היא עצמה שידרגה בפני אומות העולם את נוסח היחסים בין שתי המדינות למעמד של "יחסים מיוחדים", נוסח שהיה שמור עד אז ליחסי ישראל-ארה"ב. אבל רטוריקה זו מתבררת כטקסית גרידא. סוגיית אירן תוכיח: הסנקציות של ארצות הברית על אירן שיגעו את האירופים. חברות כלכליות העושות עסקים עם אירן מצאו עצמן במצוקה. אשר על כן הוקמה סוכנות אירופית INSTEX שמטרתה לעקוף את הסנקציות האמריקניות ולאפשר עסקים עם אירן במטבע שאינו דולר אמריקני. משרדי הסוכנות הם בפריס אך בראשו עומד יושב-ראש גרמני. דיפלומט גרמני ותיק, ברנד אירבל BERND ERBEL שכיהן כשגריר ארצו באירן בשנים 2009 - 2013 התבקש לעמוד בראש הסוכנות אך הודיע כי לא יקבל עליו את התפקיד מ"סיבות אישיות". מכון המחקר גייטסטון גילה כי הסיבות האישיות התבררו כתוצאה של ראיון בן שעתיים וחצי שהוא העניק לצהובון הגרמני BILD ובו המטיר אש של שנאה על ישראל תוך שהוא מצדיק את מדיניותה האנטי-ישראלית של אירן. בין טיעוניו הושמעה גם התיאוריה, שאינה זרה באירופה, ולפיה מדינת ישראל נוסדה על חשבון עם אחר. "הפלשתינים הם קורבנות של קורבנותינו", "טוב היה אילו מדינת היהודים הייתה נוסדת בפרוסיה, מה שהיה מונע את קיומה של הבעיה הפלשתינית", "המדינה היהודית, יותר מתמיד, היא נטע זר במזרח התיכון", ו"מבחינה פסיכולוגית" ישראל חסרה את מידת האמפתיה. בהתייחסו לאירן אמר כי "הפעם האחרונה שכוחות אירניים חצו את גבול ארצם לארץ אחרת למטרות מלחמה הייתה במאה ה-18 בפלישה להודו". אירבל כנראה לא שמע על מלחמת אירן-עירק ועל המעורבות האירנית בסוריה, תימן ולבנון. באשר לזו האחרונה הוא שיבח את "ההישגים" של חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה. הוא גם שיבח את תוכנית הטילים האירנית מבלי להסביר בדיוק את הסיבה לכך. לגרמניה ואירן היסטוריה ארוכה של שיתוף פעולה כלכלי ותרבותי עוד מראשית המאה התשע עשרה. חברת סימנס שנוסדה ב-1848 פעלה באירן כבר במחצית השנייה של אותה מאה. גם בתקופה הנאצית התקיימו יחסי מסחר הדוקים בין שתי המדינות, אם כי המשטר באירן לא נקט במדיניות אנטישמית. ניתן להגדיר את היחסים בין שתי המדינות כמיוחדים לאור העובדה שבניגוד לארצות הברית, בריטניה וברית-המועצות, לגרמניה לא היו שאיפות קולוניאליסטיות באירן והיא לא התערבה בפוליטיקה הפנימית שם. ביטויי שנאה חברות גרמניות נטלו חלק חשוב בהקמת הכור הגרעיני בבושהאר כבר מהמחצית הראשונה של שנות השבעים של המאה שעברה. סימנס, למשל, היא אחת מחברות אלו. בשנת 2003 חתמה סימנס על חוזים עם אירן להעברת 24 תחנות כוח (כך לפי דברי Matthias Kuentzel מומחה גרמני לעניין יחסי גרמניה-אירן). באירן פועלות כיום יותר ממאה חברות גרמניות, ובגרמניה עצמה יש לעשרות אלפי עסקים קשרי סחר עם אירן. אכן, האירופים מונעים על-ידי מוטיבציה כלכלית ביחסיהן עם מדינת רשע שהכריזה מלחמה על המערב. לא ייפלא על כן שב-2019 במלאת ארבעים שנה למהפכה האיסלאמית שהעלתה לשלטון את משטר האייתולות ברך נשיא גרמניה פראנק וולטר שטיינמאייר, גם בשם בני העם הגרמני, את המשטר בטהרן, אותו משטר הקורא להשמדתה של ישראל, למרות שכנזכר לעיל ביטחונה של ישראל הוכרז על-ידי מרקל כחלק מ"האתוס הלאומי הגרמני" (אותו שטיינמאייר בהיותו שר חוץ עודד הקמת משטר חמס בעזה ב-2006). אירבל אינו קול בודד בממסד הפוליטי בגרמניה ביחסו לישראל. דעת הקהל הגרמנית, ברובה, ביטאה שנאה לישראל וחוסר הבנה למצבה הגיאופוליטי הבעייתי. ביטויי שנאה מצד חלקים בציבור הגרמני חמורים יותר מאשר בארצות אחרות, בשל החשש שקיימת נטייה אצל האנטישמים הגרמנים לטפול עלילות קשות על העם היהודי, ובכך להטות את המודעות של הציבור הגרמני בפרט, והאירופי, בכלל, מפשעי הנאצים ל"פשעי היהודים". כלומר אם יובלטו "פשעי היהודים" כלפי הפלשתינים יעומעמו פשעי הנאצים. מחקר שערך הסוציולוג וילהלם הייטמאייר ב-2004 מלמד כי 51% מהגרמנים סבורים כי יחס הישראלים לפלשתינים אינו שונה מהותית מיחס הנאצים ליהודים. סקר של ה-בי.בי.סי. מלמד כי 77% מהגרמנים התייחסו אל ישראל בשלילה. ב-2007 השוו הגמונים גרמניים את גדר ההפרדה בישראל לחומות גטו ורשה. "המרכז הטכנולוגי של אוניברסיטת ברלין לחקר האנטישמיות" קבע כי האנטישמים "המודרניים" סבורים כי למדינת ישראל אין זכות קיום באשר היא שונה באורח שלילי מכל מדינה אחרת. להערכתי זוהי גישה אנטישמית קלאסית הנובעת מהשונות של היהודי שעברה אפליקציה לשונות של מדינת ישראל, כפי שאכן בא לידי ביטוי בדברי אירבל לעיל. סקר שנערך עבור חברת הטלוויזיה הגרמנית ZDF גילה כי על-אף השואה 53% מהנשאלים נטולי כל רגש אחריות למדינת ישראל, למרות ההצהרות של מרקל על מחויבות ואחריות כזאת. כאן נזכיר את האמרה המיוחסת לפסיכואנליטיקן הישראלי המנוח צבי רקס: "הגרמנים עדיין לא סולחים ליהודים על אושוויץ". בערוב ימיו גילה גונטר גראס הסופר הגרמני חתן פרס נובל לספרות את נטייתו האנטישמית כאשר הצביע רק על מדינת ישראל כמאיימת על שלום העולם. הוא גם הלין על כך שביקורת על מדינת ישראל היא טאבו בגרמניה. והנה ב-2014 התפרסם ב-Zeit Online ראיון עם הבלשנית מוניקה שוורץ-פריזל מהאוניברסיטה הטכנולוגית של ברלין. שוורץ-פריזל עמדה בראש פרויקט המחקר "אנטישמיות נוכחית בגרמניה: מאפיינים לשוניים וקונספטואליים". על-פי ממצאיה אין מדינה בעולם שמבוקרת בתקשורת הגרמנית בתדירות כה רבה כמו מדינת ישראל (ובכך היא מפריכה את טענת גראס). "בדקתי במילון הגרמני DUDEN אונליין את השם ישראל", כתבה שוורץ-פריזל, "ומייד הופיע בין הביטויים הקשורים גם Israelkritisch" כלומר "ביקורת על ישראל", לעומת שמות של כמה מדינות אחרות כגון סודן, רוסיה ערב הסעודית שהביטוי "ביקורת" לא הוצמד להן. יחס עוין אכן, תדמיתה של ישראל בתקשורת גרועה יותר מאשר מדינות כגון רוסיה, סעודיה וקוריאה הצפונית, ומדיניותה כלפי הפלשתינים מושווית למעשי הנאצים. שוורץ-פריזל ניתחה 400 כותרות בכלי תקשורת שונים במהלך ההתכתשות בין ישראל לחמס בעזה ב-2012 ומצאה כי שלושת רבעים מהכותרות הציגו את ישראל כתוקפנית גם אם בגוף הכתבה צוין כי ישראל רק הגיבה. במבצע צוק איתן בעקבות תגובתה של ישראל על הפרת הסכם הפסקת אש מצד חמאס 80% מהכותרות הודיעו כי ישראל היא זו שהפרה את הפסקת האש. שפת התיאור בתקשורת הגרמנית גם היא ביטוי ליחס העוין לישראל אגב רמיזה למעשי הנאצים. כאשר מתארים פלשתינים משתמשים בדימויים אידיאליסטיים כגון "עצי הזית", "השדות" ו"עדרי הכבשים." הישראלים מתוארים בפעלים קיצוניים המשקפים אלימות ושרירותיות: "הורסים", "מתקיפים", "כובשים" וכיוב'. תדמית קשה זו של ישראל אינה נעדרת אף ממערכת החינוך: ועדה גרמנית-ישראלית משותפת שבדקה את ספרי הלימוד בגרמניה פרסמה ב-2015 את מסקנותיה ובין היתר קבעה כי ספרים אלה מציגם את ישראל כאומה מיליטנטית. סיסמאות אנטישמיות מבליטות עצמן לא רק באתרי קיצון אלא גם בפורומים ועמודי תגובה מתונים. שוורץ-פריזל סקרה 100,000 מסרים של ביטויים כגון "דברים נוראים קורים בעזה כי היהודים הם עם נורא", "מדוע יהודים הם בעצם כל כך מרושעים"? אם בחמישים השנים שעברו מאז מלחמת העולם השנייה הייתה הסתייגות מסיסמאות כאלה הרי שבשני העשורים האחרונים סיסמאות כגון "יהודי, יהודי, חזיר פחדני" נדחות פחות ופחות. תעוזה אנטישמית ניכרת בשנים האחרונות בגרמניה ככל שתם דור התקופה הנאצית ועימו הולכים ונמוגים שרידי רגשות האשמה של בני האומה הגרמנית. נטייה זו ניכרת גם בארצות אחרות באירופה, והעימות הישראלי-ערבי מאפשר הזדמנות להטות את השיח על השואה לפסים אחרים, וליצור נקודת מבט שונה, שלא מתוך אשמת אין קץ, על משמעות היחס ליהודים בשואה. באוסטריה, למשל, כבר נשמעים קולות מזה שני עשורים על כך שראוי לעשות "eine neue Aufrechnung mit der Shoah" כלומר עריכת חשבון חדש בעניין השואה. אמת היא שבמשך עשרות שנים שיקפה מדיניות גרמניה יחס חיובי ומועיל כלפי מדינת ישראל שגילויו לא תוחמו לרטוריקה בלבד. גרמניה נטתה חסד למדינת ישראל באופן כמעט עקבי, הן במישור היחסים הבילטרליים והן במוסדות האיחוד האירופי. הייתה זו גרמניה שדחפה את האיחוד האירופי בשנת 2000 לאשרר הסכם התאגדות עם ישראל שנחתם חמש שנים קודם לכן. במשך שנים היא הייתה שותפת הסחר של ישראל השנייה בגודלה, כשבשנים מסוימות היקף הסחר בין שתי המדינות הגיע לשבעה מיליארד דולר. מזה שנים רבות, עוד לפני כינון היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, הגיע למדינת ישראל מגרמניה נשק וטכנולוגיה צבאית חשובה ביותר. קשרי המדע והתרבות הם בהיקף שאין לו אח ורע ביחסי ישראל עם כל מדינה אירופית אחרת. אין להוציא מכלל סברה שהסכמתה של ממשלת אולמרט בזמנה למעורבות אירופית, ולא רק אמריקנית, בניסיונות הבלתי נלאים להביא לידי הסכם בין ישראל לערבים, נבעה אף היא, ככל הנראה, מתוך אמון שגרמניה תכוון את האיחוד האירופי לפעול כמתווך הוגן. אלא שמדיניות ממשלתית יציבה חייבת להישען על דעת קהל אוהדת, ולכן לאור המתואר לעיל מרחב התמרון של ממשלת גרמניה לתרגם רטוריקה פרו-ישראלית למדיניות משמעותית הלך והצטמצם, ולכן גם המדיניות הרשמית של גרמניה בשנים האחרונות נוטה מתמיכה בישראל לביקורת, יותר ויותר חריפה לפעמים, ולצעדים אנטי-ישראלים ממשיים. אין לזלזל בחשיבותה של הרטוריקה הפרו-ישראלית של ממשלת גרמניה. דינמיקה ריטורית יכולה ליצור מחויבויות מעשיות תואמות. אבל במקרה של גרמניה, על-רקע השואה, ובצל האיומים הקונקרטיים על ישראל בעת הזו רק מדיניות פרו ישראלית משמעותית תצדיק את הדבקת תווית "היחסים המיוחדים". המחוות הדיפלומטיות הן שריד הולך ונשחק, לרגשות האשם הקולקטיבי הגרמני. המדיניות הקונקרטית היא ביטוי לתפיסת גרמניה את הפרגמטיזם הרצוי למעצמה האירופית בעלת הכלכלה הגדולה ביותר באזור המבקשת להבטיח מציאות גאו-פוליטית שתשמר מעמדה זה, אבל בעיקר היא ביטוי ללבה האנטישמית הרוחשת תדיר, כתופעת טבע, בבטן אדמת אירופה.

댓글


Featured Posts
Recent Posts
Archive
Search By Tags
אין עדיין תגים.
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square
bottom of page