לפום צערא אגרא

טוב יעשו קברניטי החינוך אם יתנו דעתם לכך שיש להעלות את מפלס הדרישות מן התלמידים, במקום לחפש נוסחאות מתחכמות, יחצניו"ת ונבובות לשיפור הישגים, כטיבן של מכונות ההרזיה וחיטוב הגוף המבטיחות לעצב את הבריות בצלמם ודמותם של אפולו וונוס ללא כל מאמץ

▪ ▪ ▪

הפרסום אודות הירידה באחוז הזכאים לתעודת בגרות יחולל ודאי גל טענות על תקציבי חינוך לא נאותים, מצד אחד, והצעות אקדמיות לשיפור דרכי למידה והוראה מצד שני. אבקש להציע במאמר זה גישה זולה ויעילה יותר, אם כי קשה הרבה יותר ליישום, קושי הנובע לא מעצם מאפייניה, אלא מעצם נטיותיה ההיפר-ליברליות של החברה הישראלית בכלל, ושל מערכת החינוך בפרט. הבנתי את יסודות החינוך וההוראה היא הבנה שמרנית-ריאליסטית-פרוידיאנית, שבבסיסה שתי הנחות: האחת, שבני אדם מטבעם נוטים אל ההפקרות המהנה, בבחינת מאמר חז"ל ש"ניחא ליה לעלמא בהפקרא", ובמיוחד ילדים ובני נוער המעדיפים משחקי כדור על פני עיסוק בשירת ביאליק או פתרון תרגילים בחשבון. החינוך הוא עול על צווארו של הילד, ואין גימיקים המסוגלים להפוך עול זה לחוויה מהנה לאורך ימים. ההנחה השנייה היא שקניינים רוחניים בני קיימא אינם נקנים אלא מתוך יגיעה מרובה. המאמץ הנפשי והאינטלקטואלי (ואין מאמץ אינטלקטואלי נפרד ממאמץ נפשי) הוא זה הפותח מענית בלבו ומוחו של אדם, ומענית זו היא כלי קיבול הכרחי להנבטת זרעי האינטלקט. כבר נתתי פרסום לתיזה זו מעל במות שונות, אך לאחרונה זכיתי לתנא דמסייע ממחקר שפורסם על-ידי Assia Soceity, ארגון אמריקני העוקב אחר התפתחויות בתחומים שונים באסיה. נתוני המחקר מגלים כי סין, המחנכת כ- 20% מילדי העולם מקצה לצורך זה רק 2% מהמשאבים הכלל-עולמיים לחינוך. והנה, למרות עובדה זו מתברר כי רמת ההישגים הלימודיים בארץ זו עולה על זו של ארצות מערביות מסוימות, ובייחוד על זו של ארצות הברית. ניקולאס כריסטוף, סופר ה"אינטרנשיונל הרלד טריביון" בשאנחאי, גילה להוותו כי הסטנדרטים הלימודיים של בתו בכיתה ג' בבית ספר אמריקני מקבילים לאלו של כיתה א' בבית ספר בשאנחאי, ויצא לגלות את סוד החינוך הסיני. מסקנתו פשוטה: התלמיד הסיני נדרש לעמל רב יותר מאשר עמיתו האמריקני, הן בבית הספר, אך בעיקר במטלות של שעורי בית. באשר לישראל, מן המפורסמות היא שקיימת חזית של הורים ומנהלי בתי ספר נגד מורים המעיזים להטיל על תלמידיהם שיעורי בית בהיקף משמעותי, ובייחוד כשמדובר במקצועות מתחום ההומניסטיקה, שהם החשובים ביותר לעיצוב האדם כאדם, והחברה האנושית כחברה אנושית. ילדי סין נדרשים להקדיש כמה שעות ביום לשיעורי בית במשך חופשת הקיץ שלהם, ואילו תלמיד אמריקני או ישראלי מבלה את חודש ספטמבר ברענון חומר הלימודים מן השנה שעברה. גישה סינית זו אינה נובעת ממדיניות פרטיקולרית של כל בית ספר אלא היא ביטוי למדיניות ממשלתית שיטתית וכוללת. אך החשוב מכל הוא לא המדיניות הממשלתית אלא הגישה החברתית-תרבותית הרווחת בסין זה אלפי שנים, המעלה על נס את חובות התלמיד, ולא את "זכויות התלמיד", כפי הרווח בתרבות האמריקנית והישראלית. ציבור הורי התלמידים בסין מקפיד על כך כי שיעורי הבית ייעשו כראוי. כריסטוף ראיין תלמידים שסיפרו לו על סדר יום שאינו מצוי כלל אצל תלמיד אמריקני או ישראלי. תלמידה בכיתה ג' סיפרה לו כי יומה מתחיל ב- 6:30 והוא מוקדש ללימודים, שיעורי בית ותרגילי נגינה. כשנשאלה כיצד היא מבלה את זמנה אם הצליחה להשלים מטלותיה מוקדם בערב היא ענתה: "אז יש לי הזדמנות לחזור פעם נוספת על חומר הלימודים". תלמיד אחר סיפר כי בתקופת חופשת הקיץ מרשה לו אביו לצפות בטלוויזיה עשר דקות. תלמידי תיכון העומדים בפני בחינות כניסה לאוניברסיטה גוזרים על עצמם משטר לימודים חמור יותר, עד כדי התנזרות מוחלטת מבילויים המסיחים את הדעת מן הלימודים. מרואייניו התיכוניסטים של כריסטוף סיפרו לו כי יציאה לבילויים היא "בזבוז זמן" ו"איננה רלוונטית" עבורם. אינני סבור כי החברה הישראלית יכולה היום לעצב מערכת חינוך דוגמת זו הסינית. אינני סבור כי יש לנטות אל הקיצוניות, בכל מקרה, אך טוב יעשו קברניטי החינוך אם יתנו דעתם לכך שיש להעלות את מפלס הדרישות מן התלמידים, במקום לחפש נוסחאות מתחכמות, יחצניו"ת ונבובות לשיפור הישגים, כטיבן של מכונות ההרזיה וחיטוב הגוף המבטיחות לעצב את הבריות בצלמם ודמותם של אפולו וונוס ללא כל מאמץ. וכבר אמרו חז"ל "לפום צערא אגרא".