ביטחון קשה
מה יהיה השנה בוועידת הפיסגה בין האיחוד האירופי לרוסיה? שאיפות רוסיה: לחדש כקדם את מעמדה המעצמתי; האיחוד האירופי: אינו מגלה חזית אחידה כלפי אימפריאליזם האנרגיה הרוסית
▪ ▪ ▪
ב-21 לחודש זה תיפתח ועידת פיסגה בין האיחוד האירופי לרוסיה בעיר חבארובסק ליד הגבול הרוסי-סיני. מטרתה המוצהרת של ועידה זו היא לדון בבעיות ביטחון אירופה, או כפי שהדיפלומטים הרוסים מכנים זאת "הביטחון הקשה". יחסיה של רוסיה עם המערב הורעו בשנים האחרונות, בשל הצטרפותן של כמה ממדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר לברית נאט"ו, בשל תוכניותיו של נשיא ארצות הברית לשעבר להציב מערכת יירוט טילים במזרח אירופה, עקב המלחמה בגאורגיה ולאחרונה חלה החרפה נוספת ביחסים כאשר שני דיפלומטים רוסים שהיו מאמנים במטה נאט"ו בבריסל גורשו משם באשמת ריגול (אחד מהם הוא ואסילי צ'יזוב, בנו של שגריר רוסיה לאיחוד האירופי ולאדימיר צ'יזוב). מבחינת האיחוד האירופי משמעותו של "הביטחון הקשה" היא הבטחת הספקה סדירה של אנרגיה מרוסיה, מהקווקז, וממדינות מרכז אסיה. מבחינתה של רוסיה, "הביטחון הקשה" הוא שם קוד לשאיפותיה להשבת מעמדה המעצמתי וחיזוק השפעתה באירופה, ובייחוד בארצות שהיו בעבר חלק מברית המועצות. זאת, בעיקר, באמצעות המשך וחיזוק שליטתה באספקת אנרגיה לאיחוד האירופי. אירופה מייבאת כיום 44% מצריכת הגז שלה, ו-50% מייבוא זה הוא מרוסיה. חלק מהאנרגיה המועברת לאירופה הוא ממקורות רוסיים, אך חלק מגיע ממדינות אגן הים הכספי כגון טורקמניסטן וקזחסטן בנתיבים העוברים בטריטוריה רוסית, ואשר על כן מעמידים את מדינות אירופה במצב של תלות בשיקולים כלכליים, ובעיקר פוליטיים של מוסקבה בכל הקשור באספקת אנרגיה. השאיפה להרפות תלות זו במוסקבה הביאה את האיחוד האירופי, בעידודה של ארצות הברית, לתכנן מסדרון אנרגיה ישיר, לא דרך רוסיה, למאגרי הנפט והגז העצומים שבאגן הים הכספי. התוכנית העיקרית הייתה הנחת הקו באקו (אזרביג'ן)-טבילסי (גאורגיה)-צ'ייהן (טורקיה), שיזרים נפט אזרי וקזחי, בעיקר, לנמל צ'ייהן בטורקיה, ומשם במיכליות למקומות אחרים. קו נפט כזה מחייב שליטה של גורמים פרו-מערביים, ומכאן ההתערבות המערבית בנעשה בגאורגיה לנוכח הסכסוך שלה עם רוסיה בסוגיות אבחזיה ודרום אוסטיה. יוזמה אחרת היא "פרויקט נאבוקו" שגם היא נועדה לעקוף את שטח רוסיה ולהזרים מיליארדי טונות מעוקבים של גז לאירופה דרך טורקיה, ומשם לבולגריה, לרומניה, להונגריה, לאוסטריה, וכן הלאה. פרויקט זה, שאמור להתחיל לפעול ב-2013 כבר נתקל במכשלות פוליטיות ופיננסיות בתוך אירופה עצמה, אך החשוב הוא שגם רוסיה מנסה לטרפד את הפרויקט בניסיונותיה להשתלט על חברות נפט שונות גם במרכז אסיה וגם באירופה, ובהפעילה לחץ על מדינות הים הכספי להימנע מהיענות ליוזמות האירופיות. הנה למשל במאי 2007, רק ימים ספורים לפני פסגה רוסית אירופית, נפגש פוטין עם מנהיגי קזחסטן וטורקמניסטן לשכנעם להנחת צינור מהאגן הכספי לרשתות גז רוסיות קיימות. באותו מועד נערכו בפולין שיחות על הקמת צינור אלטרנטיבי שיעקוף את רוסיה, ואשר על-פי המתוכנן היו צריכות להשתתף בהן ארבע מדינות הים הכספי: אוזבקיסטן, אזרביג'ן, טורקמניסטן וקזחסטן, אולם זמן קצר לפני הפסגה הצליח פוטין לשכנע את נורסולטן נזארבייב נשיא קזחסטן לא להשתתף בשיחות פולין, אלא דווקא לשתף פעולה עם הרוסים במיזמים שיעבירו אנרגיה קזאחית דרך טריטוריה רוסית. מיזם "נאבוקו" נתקל בקשיי מימון גם לנוכח העובדה שעל-פי תחשיבים של הנציבות האירופית מובטחת כדאיות כלכלית רק אם המיזם ישתף מקורות אנרגיה קזחים או אירניים בנוסף לאזריים. דא עקא: ספק אם האירופים יהיו מוכנים לקבל אנרגיה אירנית לנוכח לחצים אמריקניים להימנע מכך, ובאשר למקורות טורקמניסטניים תלוי הדבר בהסכמה רוסית להעברת אנרגיה על קרקע הים הכספי, וברור שרוסיה מתנגדת לכך. הרוסים, במיזם משותף עם הגרמנים, מתכננים הנחת צינור על קרקע הים הבלטי להעברת גז מוויבורג ברוסיה לגריפסוואלד בגרמניה. מבחינתה של רוסיה, מיזם כזה מחזק שליטתה באספקת אנרגיה לאירופה, תוך מניעת הטבות דמי מעבר ממדינות מזרח אירופה, ובייחוד מפולין. בנובמבר 2007 התפרסמה בעיתונות הבינלאומית ידיעה בדבר הסכם בן 10 מיליארד אירו שנחתם בין גזפרום הרוסית לבין Eni האיטלקית בדבר הנחת צינור גז באורך 900 ק"מ שיקשר בין רוסיה ואירופה דרך הים השחור. הסכם שנחתם בין רוסיה לבולגריה בשנה שעברה בדבר העברת הגז מצינור זה דרך בולגריה עוד הוסיף לחיזוק מיצובה האיסטרטגי של הראשונה. חמורה יותר מבחינת אירופה היא העובדה שפוטין גם חתם על הסכם לבניית כור גרעיני בבולגריה. זו הפעם הראשונה שרוסיה חודרת בתחום זה למדינה חברה באיחוד האירופי. התוכנית הרוסית-בולגרית מהווה תחרות ל"פרויקט נאבוקו", ומבחינה פוליטית היא מגבירה את התלות במוסקבה. האיחוד האירופי, למרות הצהרותיו על מדיניות אנרגיה מתואמת, אינו מגלה חזית אחידה כלפי אימפריאליזם האנרגיה הרוסית. הגרמנים, למשל, כבר מזמן מגלים יחס של הדרת כבוד לאינטרסים הרוסים: חברות גרמניות כגון E.ON נמצאים בקשרי שותפות עם גזפרום הרוסית, הן במיזמי פיתוח ברוסיה עצמה והן בקווי אספקה באירופה. אירונית היא העובדה שבולגריה עצמה היא חברה ב"פרויקט נאבוקו". יש לציין כי בהשוואה לתחומים רבים אחרים של הכלכלה, הרבה מייצור הנפט העולמי הוא בשליטת המדינה. רק ארבעה אחוזים מהנפט שאותר הינם בשליטת החברות המובילות הרב-לאומיות, כגון Shell, Exxon, BP. משנת 2000 העבירה רוסיה לשליטה לאומית שליש מייצור הנפט שלה. זו כמות משמעותית כאשר מתחשבים בכך שתוצרת הנפט של רוסיה מהווה %40 מהצמיחה באספקה העולמית בשנים האחרונות. %80 אחוזים מכלל נכסי הנפט הם כיום בידי מדינות, ואין להן תמריץ להעלות את רמות הייצור, מפני שהן נהנות מרווחים גדולים. לכן אותם מדינות יכולות לגרום לפגיעה משמעותית בצפון אמריקה ובאירופה, אפילו במצב של ירידות קטנות באספקה. עד היום מתבצע חלק מאספקת הנפט העולמי במסגרת הקרטל אופ"ק, כאשר אספקת הגז איננה נתונה לתכתיבים של קרטל, והנה, לאחרונה נודע שיש ניסיונות מצד מפיקות הגז הטבעי העיקריות: רוסיה, אירן, אלג'יריה, ונצואלה וקאטאר לייסד קרטל עולמי גם במוצר אנרגיה זה. זהו צעד פוליטי רב-משמעות בהתחשב בעובדה שהתחזית ל-15 עד 20 שנה הבאות היא שצריכת גז טבעי תכפיל עצמה פי ארבעה. ביוני 2007 הכריז הנשיא פוטין באיסטנבול, שרוסיה שומרת לעצמה את הזכות לחזור ולהשפיע על הבלקן ועל הים השחור, אזורים שהיא רואה אותם כבר מהמאה ה-19 כנתונים לתחום השפעתה. הצהרתו זו של פוטין הייתה במסיבת עיתונאים, ולא בשיחת חדרי חדרים, ומבחינה זו היוותה התרסה בוטה כלפי מגמות ארה"ב באזור זה. פוטין אף לא הסתיר כוונתו כי רוסיה מתכוונת להיות הרגולטור של משק האנרגיה האירופי, כלומר בכוונתה לשלוט על צינורות הנפט העיקריים המחוברים למדינות אירופה. לאחרונה יצאה רוסיה במתקפה דיפלומטית עזה נגד יוזמת הנציבות של האיחוד האירופי לחדש ולשכלל את מערכת הצינורות באוקראינה המשמשת להעברת גז מרוסיה לאירופה. בעיניים רוסיות יוזמה כזו, שלא תואמה עם רוסיה, היא חוצפה. במגמתם לשלוט במשק האנרגיה האירופית הרוסים השקיעו לאחרונה בענקית האנרגיה הצ'כית CEZ ובחברת הנפט והגז ההונגרית MOL. חברת סורגוטנפטגז שהיא חברת האנרגיה החמישית בגודלה ברוסיה, ואשר על-פי מקורות גרמניים פוטין הוא אחד מבעלי המניות העיקריים שלה, רכשה חלק מהקבוצה הפטרוכימית השייכת ל MOL, מתוך מטרה להמשיך ולהשתלט על הקונצרן כולו. מבחינה אירופית זהו צעד מדאיג ביותר באשר התאגיד ההונגרי הוא שותף חשוב בקונסורטיום היוזם את "פרויקט נאבוקו". בין רוסיה לאיחוד האירופי קיימות גם נקודות מחלוקת אחרות כגון מעמדה הפוליטי של מולדבה ושליטה באזורי הקוטב הצפוני, אך כל אלה אינם אלא ביטויים לשאיפותיה של רוסיה לחדש כקדם את מעמדה המעצמתי מצד אחד, ואת חרדתה של אירופה מפני מגמה זו שאך תגביר את תלותה ברוסיה באספקת אנרגיה מצד שני.