וכל קומה לפניך תשתחווה

יוסף שגה בדמיונות נועזים יותר ממלכות גרידא כמי שלמד עם יעקב אביו בבית מדרשם של שם ועבר ועסק בעניינים המופלאים משכלו של אדם, הוא ייחס לעצמו תכונות אלוהיות לא ח"ו שהוא אל עליון קונה שמיים וארץ, אלא שהוא בעל תכונות על-טבעיות והא עומד מעל כל הנבראים הטבעיים, וממילא הנבראים הטבעיים, גם אלו העומדים ברום עולם, תרתי משמע, משתחווים למציאותו העל-טבעית

▪ ▪ ▪

סיפורו של יוסף הוא בעיקר סיפור ייעודה של אומה אך הוא גם סיפורה של התפתחות האמונה בנשגב האינסופי שאין דעת אנוש מגעת אליו, כמו גם סיפורה של התפתחות האישיות המוסרית והבניית השניים כבניין אתי-תאולוגי אחד. אברהם אבינו, ההוגה התיאולוגי הראשון במסורת חז"ל מכיר כי יש מנהיג לבירה עוד לפני שבעל הבירה מתגלה אליו ומאשר את התיזה שלו. יצחק מכיר באל כבעל הברכות, וגם הוא כאברהם אביו בונה מזבח לה' כאקט פולחני. אין לו מפגש דרמטי עם האל (למרות העקידה, ולמרות שהאל מצווה אותו ישירות) כמו לאברהם אביו. יראת שמים שלו היא פרי חינוכו גרידא. חווית יעקב במפגשו עם האל "פנים אל פנים" היא חווית המאבק, לא רק עם המלאך אלא גם מאבק האדם עם השמים והארץ המרכיבים את עצמותו, שהרי המלאכים העולים ויורדים בסולם הם גם אלגוריה להיות האדם נע בין שמים לארץ תדיר. חז"ל מיחסים ליעקב את דרגת הקדושה הגבוהה ביותר. המדרש אומר כי יעקב הוא "הבחור שבאבות". יתרה מזו: על הפסוק "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו..." אומרת הגמרא"... תנא עולין ומסתכלין בדיוקנו של מעלה ויורדין ומסתכלין בדיוקנו של מטה. ומסביר רש"י: פרצוף אדם שבארבע חיות בדמות יעקב (חולין צא) גם במקומות אחרים בספרות חז"ל מיוחסות ליעקב תכונות על-אנושיות. הגמרא בפרק "השוכר את הפועלים" קובעת כי "שופרי דיעקב אבינו מעין אדם הראשון" (בבא מציעא, פד.) כלומר יופיו של יעקב כיופיו של אדם הראשון, והכוונה היא ליופי רוחני. במסכת מגילה מצוין כי הקב"ה עצמו, כביכול, מכנה את יעקב בתואר "אל" (מגילה י"ח). המהר"ל מסביר: "ומפני שיעקב יש לו חותם של הקב"ה שנאמר תתן אמת ליעקב וחותמו של הקב"ה אמת קרא לו אל... ותדע מעלת יעקב שהוא אלוה בתחתונים כי מעלתו שהוא קדוש נבדל מענייני הגוף, ולכך הקדישו את קדוש יעקב, וכל קדוש יש לו מעלה נבדלת מן הגוף ובשביל זה הוא אלוה בתחתונים (מהר"ל, גור אריה, בראשית ל"ג). על דרך זו תופש המהר"ל את שנאת עשו ליעקב: "לא נשטם (מלשון משטמה) יעקב ולא היה אחיו מבקש להרגו רק (אלא) משום עצם מעלתו, והיינו שהיה יעקב נבדל במעלתו מכל בני אדם ובשביל כך אחיו מבקש להרגו..." (גור אריה, בראשית ל"ז).

יעקב נשתנה מכל שאר הנבראים

יוסף ירש התכונות הנעלות של אביו: "וכן מה שהיה איקונין דומה לו הוא דבר נפלא מאוד כי יעקב נשתנה מכל שאר הנבראים בזיו איקונין

ומה עניין מעלת יוסף למעלת יעקב אביו? על הפסוק: "אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן..." מביא רש"י את המדרש: "תלה הכתוב תולדות יעקב ביוסף מפני כמה דברים: אחת שכל עצמו של יעקב לא עבד אצל לבן אלא ברחל, ושהיה זיו איקונין של יוסף דומה לו וכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף. זה נשטם וזה נשטם, זה אחיו מבקש להרגו וזה אחיו מבקשי להרגו..." על המושג "זיו איקונין שלו" אומר המהר"ל כי יוסף ירש התכונות הנעלות של אביו: "וכן מה שהיה איקונין דומה לו הוא דבר נפלא מאוד כי יעקב נשתנה מכל שאר הנבראים בזיו איקונין", וזה משום חכמתו מעלתו הרוחנית הגבוהה מכל שאר האדם. וממשיך המהר"ל: "כי החכמה שקיבל יעקב מסר החכמה לבנו כי הוא מקבל ממנו לפי שהוא עיקר תולדותיו...כי הדברים האלו אינם מעניין הגוף כי החכמה וכן זיו איקונין שהיה דומה ליעקב מורה כמו שהיה ליעקב מעלה אלהית שהרי כל אלו דברים אינם דבר של גוף. כך היה ליוסף שהיה מעלתו מעלה אלהית רחוק מן הגוף, וזה ידוע למבין" (גור אריה). החלום הראשון, חלום האלומות, לפי רוב המפרשים, הוא "חלום של עוצמה ועשירות כלכלית מבורכת", כמו שאומר הרב יוסף דב סולובייצ'יק. זהו "חלום של גדולה חומרית כלכלית". החלום השני, לעומת זאת, הוא חלום של מלכות. יוסף רואה את עצמו לא רק כבעל תכונות של אשף כלכלי אלא גם כמי שראוי למלכות. "חזון המלכות ביהדות עיקר עניינו אינו בסמכות ובעוצמה במובן ככלי שימושי אלא בגדלות אישית בעוצמה, בטוהר הנפש ובתפארת המושל, בהדר מוסרי ודתי, כנאמר: "ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'" (ישעי' י"א, ב'). נראה לי שיוסף שגה בדמיונות נועזים יותר ממלכות גרידא. כמי שלמד עם יעקב אביו בבית מדרשם של שם ועבר ועסק בעניינים המופלאים משכלו של אדם הוא ייחס לעצמו תכונות אלוהיות. לא ח"ו שהוא אל עליון קונה שמים וארץ אלא שהוא בעל תכונות על-טבעיות והא עומד מעל כל הנבראים הטבעיים, וממילא הנבראים הטבעיים, גם אלו העומדים ברום עולם, תרתי משמע, משתחווים למציאותו העל-טבעית. השמש והירח ואחד עשר הכוכבים הם שיא תפארת הטבע, וגם הם מודים, כביכול, במציאותו העל-טבעית של יוסף. אומנם רק חלום היה זה, אך אדם חולם מהרהורי לבו. דמיונות נועזים לא היו רק פרי הגיונותיו התיאולוגיות של יוסף אלא הן גם נתמכו על-ידי היחס החריג של אביו אליו כפי שכבר מעיר אבראבנאל: "ואם הייתה אהבת יעקב אל יוסף מהצד שהוא בנו היה ראוי שיאהב את שאר בניו יותר ממנו כי האהבה היא כפי הדבר האהובה לכן בהכרח לאהוב י"א בנים מלאהוב בן אחד לבדו. אבל הוא... אהב את יוסף מכל בניו וזה מורה שהייתה אהבתו אותו אהבה אמתית, אהבה שהיא תלויה בדבר שלמות חכמה והשכל והיא אהבת הטוב במה שהוא טוב". וכך מסביר הוא עניין כתנת הפסים: "כי למה שהכיר בו היותו גדול הערך מאחיו רצה שיהיה כן מלבושו בערך אל מלבושי אחיו בגדי קודש לכבוד ולתפארת".

יוסף הוא זה שנבחר על-ידי ההשגחה העליונה להיות האישיות ההיסטורית שדרך גורלה יתגשמו חלקים מהותיים בייעודו של עם ישראל. ממנו מתחילה גלות מצרים, אך ממנו יוצא גם כובש כנען, יהושע בן נון, ומתכונותיו התרומיות יופיע אחרי אלפי שנות גלות אדום גם משיח בן יוסף שאינו אישיות קונקרטית אלא ההתעוררות החלוצית- התיישבותית-מדינית, היא יוזמת שיבת ציון בימינו. זאת על-פי שיטת הגר"א כפי שמופיע ב"קול התור": "על-פי רבנו הגר"א כל עבודת קיבוץ גלויות, בנין ירושלם והרחבת ישוב ארץ ישראל להחזרת השכינה...נאחזים בייעודו ובתפקידו של משיחא דאתחלתא משיח ראשון, משיח בן יוסף שהוא הכח הנסי המסייע לכל פעולה הנעשית באתערותא דלתתא (התעוררות מלמטה) על דרך הטבע, כי משיח בו יוסף מארץ, ומשיח בן דוד משמים...(מהדורת כשר, ירושלים תשכ"ט). וכן מצינו אצל הראי"ה בהספדו לד"ר הרצל ש"בתור עקבא דמשיח בן יוסף, נתגלה חזיון הציונות בדורנו" ("המספד בירושלים", מאמרי הראי"ה ע' 98).

אישיות היסטורית והנה הייעוד הארצי של יוסף, זה הפרסונלי וזה הסימבולי, אינו יכול להתקיים אם הוא, יוסף, הפרסונלי והסימבולי, אינו מתנסה בארציות. יוסף הרוחני העל-טבעי לא יוכל להגיע לרום מעלתו במצרים, ולא יכבוש את כנען ולא יוביל את שיבת ציון המודרנית אם ימשיך לראות את גרמי השמים משתחווים לו, אם לא יתפלש בעפר הארציות. על-מנת למלא את ייעודו כמושל מצרים וכמשביר בר, כאשף של הנהגה כלכלית -מדינית, של משיח ראשון " המסייע לכל פעולה הנעשית באתערותא דלתתא, הוא נדרש לרדת אל הארץ. אך כדי שאישיותו הרוחנית הקיצונית תספוג את מידת הארציות הראויה עליו להתנסות במעין "תשובת משקל", הווי אומר עליו להיות מושפל קודם אל בור תחתיות. ואל הבור הוא נופל, אל גוב הנחשים והעקרבים. ומתוך שהוא מחבר, לבסוף, שמים וארץ, שהרי זה מה שנדרש ממנהיג ישראל, הוא גם מחבר רגשות מוסר אל מקורם האלהי. צווי מוסר, מלמדנו יוסף, אין להם קיום עולמית אם הם אימפרטיב קטגורי קאנטיאני גרידא פרי רוחו של האדם, אלא רק אם הם מעוגנים באינסוף האלהי. כאשר ראובן אומר לאחיו המתכוונים להרוג את יוסף "אל תשפכו דם נקי", מעידה התורה כי הוא אומר את דבריו "למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו", ורש"י מסביר: "אמר (ראובן) אני בכור וגדול שבכולן, לא יתלה הסירחון אלא בי", כלומר אבי, יעקב יאשים אותי בהריגת יוסף". ראובן אינו רואה בחטא ההריגה חטא לאלהים. לעומתו, בהתחמקו מחיזוריה של אשת פוטיפר יוסף אינו תולה זאת בפחד מאדוניו או בצו קטגורי כלשהו, אלא מצהיר: "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים". מילים אלו משקפות את השינוי במושגיו של יוסף באשר למעמד האדם לפני האל. הן מצביעות על תחילת הכנעתו ועל הכרתו כי אדם, גם אם צלם אלהים בו, הוא בכלל הנבראים, ומבחינה מסוימת הוא אף פחות מן השמש והירח והכוכבים שהרי אלו אין בהם חטא ואילו הוא נופל אל החטא. ועל כן יעטה אדם ענוה על עצמו בכל דרכיו ולא ישגה בשיגיונות אלהיים, גם אם מנהיג הוא, ובעיקר אם מנהיג הוא, ולא יבוא לידי חלומות גדלות אלא יכיר כי "וכל קומה לפניך תשתחווה" (מפסוקי זמרה לשבת).

Featured Posts
Recent Posts
Archive
Search By Tags
אין עדיין תגים.
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square