עיוורון אסטרטגי

אירופה חיה בנאיביות מסוכנת בכל הקשור לנעשה במזרח התיכון. נאיביות זו עלולה להעצים את שקיעתה. ישות תרבותית-פוליטית חפצת חיים ראוי לה שתזהה נכוחה מאפייני יסוד תרבותיים-פוליטיים-חברתיים של האזורים שבשכנותה, כי רק כך תעמוד על טיבן של התפתחויות פוליטיות באזורים אלו

▪ ▪ ▪

על שקיעתה של תרבות המערב, ובפרט על שקיעתה של אירופה דובר רבות כבר ברבע האחרון של המאה ה-19 , וביתר שאת לאחר מלחמת העולם הראשונה. הרקע להערכות פסימיות אלו, הערכות שקיבלו ביטויין גם בכתבי סופרים יהודים כגון יהודה לייב לוינסון (יהל"ל), וכן מ.ז. פיירברג ב"לאן", היה כניעתה של אירופה לדקדנציה חברתית-תרבותית, דווקא בעת שנתברכה בהתפתחות מדעית וטכנולוגית מרשימה ללא תקדים. על כך כבר העיד קרל מרקס במחצית המאה באומרו כי אף דור בהיסטוריה האנושית לא שיער התפתחות כזו בכוחות המדע והתעשיה, אך, הוסיף, כי סימני ניוון כבר צצים ועולים מתוך התפתחות זו. כדיאלקטיקן הוא ניסח את הערכתו כך: "נראה הדבר שבימינו כל דבר הרה את ניגודו". מלחמת העולם השנייה על תוצאותיה הצילה את אירופה מהמשכו של התהליך הדקדנטי. המלחמה, ככל טראומה, אישית או כללית, מקפיאה תהליכים ומגמות ומאלצת וכופה על קורבנותיה היערכות נפשית ואינטלקטואלית חדשה. אירופה גם נדרשה לעבודת שיקום פוליטית וכלכלית, מה שחייב סולידריות של הקולקטיב הלאומי כמו גם סולידריות כלל-אירופית מסוימת. והנה בחלוף שנים-שלושה עשורים הלכה סולידריות זו הלוך וסדוק ושוב החלו פושים תהליכים של דקדנטיות. אלא שבנוסף לבעיות הכלכליות-חברתיות לוקה אירופה בעיוורון אסטרטגי כתוצאה משעבוד הולך ומתמשך לפרשנויות נאיביות של תהליכים אזוריים וכלל-עולמיים. ההפיכה במצרים - מקרה המבחן של אירופה דוגמה לכך משתקפת בניר עמדה שפרסם לפני ימים מספר ניק וויטני (Nick Witney) אנליסט בכיר ב"מועצה האירופית ליחסי חוץ". וויטני אינו רק חוקר תיאורטיקן. הוא דיפלומט ותיק ששרת במערכות משרד ההגנה הבריטי, וכן עמד בראש "סוכנות ההגנה האירופית". הוא גם דובר ערבית ועשה שירות דיפלומטי בלבנון, ירדן ועירק, והוא אמור להכיר היטב את המציאות המזרח תיכונית. והנה וויטני זה מבכה בניר העמדה שלו את אדישותה של אירופה לנוכח המניפולציות של המועצה הצבאית העליונה במצרים המונעות התגשמותו של התהליך הדמוקרטי במצרים. לטענתו, אירופה עומדת בפני מבחן רציני במדיניותה, או נכון יותר במחדלה, עד כה, לנוכח מה שהוא מכנה "מהפכת הנגד של המועצה הצבאית" אשר מטרתה להמשיך ולהחזיק ברסן השלטון במצרים ובכך לעקר מתוכן את הבטחותיה להגן על "המהפכה הדמוקרטית". צעדיה האחרונים של המועצה הצבאית שפיזרה את הבית התחתון של הפרלמנט המצרי, תוך נטילת סמכויות חקיקה ביחוד בענייני תקציב לעצמה, כמו גם זכויות וטו בניסוח חוקה מצרית חדשה, הם לא לגיטימיים, ולמעשה מונעים הופעתה של "מצרים דמוקרטית". "מהפכת נגד זו היא מבחן גדול לנו האירופים בשאלה אם הפקנו לקח מהאביב הערבי, אם נעמוד לצדה של הדמוקרטיה כפי שהצהרנו אם לאו. ודאי, יש להוציא מכלל אפשרות התערבות צבאית אבל לאירופה יש מנופים כלכליים שאותם היא יכולה להפעיל אם רצונה בכך", מסביר וויטני. כיצד זה אין וויטני מבין כי מי שמצהיר, כמעשה מורסי, הנשיא הנבחר של מצרים, ש"האסלם הוא הפתרון", לא יהא זה הוא שהדמוקרטיה תיוושע על ידו? וכי אין וויטני ער לכך שהרבה מצרים ששוחחו עם כתבים מערביים קוננו על כך כי "מי יודע אם אין אני שותה את כוס הבירה האחרונה שלי"? האם אין וויטני רואה ומבין כי מעולם לא הייתה דמוקרטיה במדינה ערבית, וכי גם טורקיה הדמוקרטית הולכת ונעשית פחות ופחות דמוקרטית? זאת לא הבינו גם רוב מנהיגי האיחוד האירופי אשר במשא-ומתן שלהם על הצטרפות טורקיה לאיחוד עמדו על החלשת כוחו של הצבא שהחזיק בתפקיד המסורתי של "מגן החוקה". וכי אין וויטני מבין כי המתרחש בסוריה אינו אביב אלא חורף אכזרי של מאבק בין סוגים שונים של אסלם, כמו גם בין אסלמיזם לבין חילוניות? אכן, גם בסוריה וגם במצרים יש המשתוקקים לדמוקרטיה מערבית חילונית, אך הסיכוי של אלה לחיות במשטר כזה הוא רק אם יעזבו את מולדתם ויעברו לאירופה או לצפון אמריקה. ממלומד כמו וויטני מצופה שיבין את מה שכבר הבין ניקולא מקיאוולי כי אין חברה מדינית זוכה למשטר אלא כזה הראוי לה, וזה הראוי לה משתקף ב"וירטו" של אותה חברה כלומר בסגולותיה התרבותיות-פוליטיות של חבריה. אין ולא תהיה דמוקרטיה במדינה ערבית איסלאמית כפי שאין ולא תהיה דמוקרטיה ברוסיה ובמדינות מרכז אסיה. דמוקרטיה ליברלית יכולה להתקיים רק בחברה המאופיינת בערכי האתיקה הליברלית. אירופיזם נאיבי מסוכן וויטני מייצג את האירופיזם הנאיבי, או, למצער, זה, אשר מסיבות שונות, מתחזה לכזה. אירופיזם נאיבי זה מיחס לבני שם וחם בימינו את תפיסת העולם על-פי מושגי יפת, כאשר המציאות ההיסטורית מעידה שאין זה כך. (בחשבון היסטורי ארוך סבורני כי חסד עשה הקב"ה עם ענף מסוים מבני שם שחלקו הגדול התקיים באהלי יפת במשך מאות בשנים) מכאן גם יש להבין את תפיסתו של אירופיזם זה את הסכסוך הישראלי-ערבי כסכסוך טריטוריאלי גרידא, ולא כבעל שורשים עמוקים ומסובכים יותר. זו נאיביות מסוכנת העלולה להעצים את סכנת שקיעתה של אירופה. ישות תרבותית-פוליטית (ובמידה שניתן ליחס הגדרה כזו לאירופה) חפצת חיים ראוי לה שתזהה נכוחה מאפייני יסוד תרבותיים-פוליטיים-חברתיים של האזורים שבשכנותה, כי רק כך תעמוד על טיבם של התפתחויות פוליטיות באזורים אלו שהן בעלות פוטנציאל להשלכות אסטרטגיות, הן אזוריות והן גלובליות. אם יכוסה אגפה הדרומי של אירופה בחגורה אסלמיסטית ירוקה הרי שללא ספק יוגברו עליה לחצים פוליטיים, דמוגרפיים , תרבותיים וגם כלכליים, וכל אלה, בנוסף לאגף הרוסי הניאו-צאריסטי המתחזק באגפה המזרחי יצמצמו את מרווח התמרון הגאו-אסטרטגי שלה, ובכך תואץ שקיעתה של אירופה. וויטני ושותפיו חייבים להבין כי ראיה נאיבית מובילה לעיוורון אסטרטגי, אשר מצדו מעמיק תהליכים ניווניים.

Featured Posts
Recent Posts
Archive
Search By Tags
אין עדיין תגים.
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square