על הפוליטיקה של השואה

לא רק נתניהו וליברמן אלא גם חלק מההנהגה הישראלית לדורותיה הבין כי המעמד של ישראל, הן כעם והן כמדינה, הוא בעייתי. כעם הוא בגדר בעיה היסטורית וכמדינה - מהווה בעיה אסטרטגית. כשם שהבעיה ההיסטורית היא ביסוד הדיאלוג של העם היהודי עם העולם, כך הבעיה האסטרטגית היא ביסוד הדיאלוג עם העולם

▪ ▪ ▪

ראש הממשלה ושר החוץ התייחסו לאחרונה בנאומיהם והתבטאויותיהם התייחסות אנלוגית להסכם מינכן ב-1938 ולשואה שירדה על העם היהודי. ההתבטאויות האנלוגיות עלו הן בהקשר לסכנת הגרעין האירני והן בסוגית יחסה של אירופה להתפתחויות בסכסוך הישראלי-ערבי. שני מסרים עלו מהתבטאויות אלו: האחד - "לא עוד", כלומר העם היהודי המגולם בקיומה של מדינת ישראל ייקהל לעמוד על נפשו לנוכח כל סכנת השמדה אם תבוא, והשני - "העולם כולו נגדנו", כלומר גם אם מדינת ישראל מוחזקת כחברה לגיטימית בקהיליית העמים לא ירד אבל כבד על העולם אם עובדת ריבונותו של העם היהודי בארצו תתברר כאפיזודה היסטורית חולפת. התבטאויות אלה גררו, כצפוי, תגובות ביקורת בדרגות חריפות שונות מצד דוברי אופוזיציה בעיקר, שתמציתן: כל התייחסות אנלוגית לשואה היא פסולה מעיקרה, שהרי אין מצב היסטורי, וודאי לא מצבו הנוכחי של עם ישראל שישווה למצבו בתקופה הטרום-מדינית בכלל ולתקופת השואה בפרט, וכמו-כן, אין לשער כי מדינות אירופה והמערב יעמדו מנגד אם אי פעם תעמוד מדינת ישראל בפני סכנת השמדה, וודאי לא יתנו ידם לכך. גישת האו"ם שמום איננה מדינאות אף אני מצטרף לשורת המבקרים את דברי השר ליברמן ובעיקר לנוסח דבריו. הדיפלומטיה הישראלית חייבת לא רק להימנע מהחרפת היחסים עם אירופה אלא גם להשתדל לטפח אותם, מה שלדעתי נמנעה מלעשות במשך שנים. ככלל, יש אמירות שהתבונה הדיפלומטית לא סובלתן. דיפלומטיה איננה סימפוזיון אקדמי. גישת או"ם שמום איננה מדינאות אלא פולקלור. יחד עם זאת ביקורת המבקרים את ראש הממשלה ושר החוץ על עצם התייחסותם לעבר הטרגי של עם ישראל לפני קום המדינה חייבת היא עצמה לעמוד בפני ביקורת אמפירית ותיאורטית. ראשית יצוין כי ב-1981 היה מוטיב לקח השואה יסוד עיקרי בשיקוליו של מנחם בגין להשמדת הכור האטומי בעירק. בכל שיחותיו עם אנשי ממשל אמריקנים, לפני ואחרי השמדת הכור, התייחס הוא התייחסות אנלוגית לשואה. התייחסות זו קיבלה משנה תוקף בעת שנערכו דיונים בקונגרס האמריקני כמו גם במועצת הביטחון של או"ם באשר לתגובה ההולמת להתקפה הישראלית על הכור. ואם יטען הטוען כי בעניין זה אין מביאים ראיה ממנחם בגין שהרי לאומן הוא, הריני להביא ראיה מדוד בן-גוריון: עוד בתש"ח הכריז ד. בן-גוריון כי "מלחמה לנו בעולם כולו" ולא רק בערבים (בנאום ב-1955 ), וכל כך כי לא רק הערבים שוללים ריבונות יהודית אלא גם כי שאר אומות העולם, ללא יוצא מן הכלל, לא אכפת להם אם העם היהודי יתקיים אם לאו. "מצבנו בעולם הוא כזה: יש גוש עולמי אחד שהוא רוצה להשמידנו, וזה גוש עמי ערב. יש גוש שני שאינו מוכן להשמידנו אבל מוכן לעזור לעמי ערב במלחמתם נגדנו, וזה רוב עמי האסלם. וישנו גוש שלישי שאין לו נגדנו כלום, אבל מסיבות שונות אינו רוצה להכיר בקיומנו...ויש גוש חמישי שהוא מודה במדינת ישראל, אינו שולל קיום העם היהודי, אם כי לא אכפת לו אם תתקיים אם לא, וזה כל השאר (כל שאר אומות העולם-ש.פ.) כי אין הגויים מחויבים לדאוג ליהודים." בן-גוריון חש, כנראה, מה שנתמך במידת מה שנים לאחר מכן במחקר, כי המדיניות האנטי-ציונית של בריטניה, ובמידה מסוימת גם זו של ארצות הברית, לא הייתה יותר מאשר "כסות לאנטישמיות", כפי שהגדיר זאת מרטין גילברט, הביוגרף הרשמי של ווינסטון צ'רצ'יל. (ראה למשל מרטין גילברט, צ'רצ'יל והיהודים, עמ' 280 ואילך). גם ההתמקדות הבינלאומית עתה ב"בעיה הפלשתינית" וההתייחסות למדינת ישראל כאיום על שלום העולם איננה תופעה חדשה. ד. ב-גוריון התייחס אליה כבר בתש"ח: "גם בימינו יש עוד מלחמות שאינן נוגעות לעולם כולו, ועמים שלא במקום המעשה מסיחים דעתם מהן, ואיש אינו מתערב בהן...במלחמה זו - שבה מעורבים היהודי, והיא נערכת בארץ ישראל ועל ארץ ישראל-כמעט כל העולם הוא "צד בדבר". העולם כולו רגיש כלפי היהודים-ורגיש כלפי ארץ ישראל. והסכסוך בינינו ובין הערבים מסעיר את העולם יותר מהסכסוכים שבקרב מאות המיליונים של הודים ומוסלמים בהודו ופקיסטן.... ההיסטוריה והגאוגרפיה של הארץ, ההיסטוריה והגאוגרפיה של היהודים הפכו מלחמתנו למאורע עולמי..." ("במה נקבל פני הבאות" - בכינוס חברי הקיבוץ המאוחד 11.9.48 בתוך בהילחם ישראל 229). השואה - מאורע בתוך ההסיטוריה האנושית השוללים התייחסות ללקחי השואה בשיח על מדיניות ישראל היום יוצאים מנקודת השקפה שהשואה הייתה אירוע כה חריג בהיסטוריה של עם ישראל, הן מבחינת היקפו והן מבחינת עוצמתו, עד שמאפייניו הם כמעט מטפיסיים, או, כלשונו של הסופר שריד השואה יחיאל דינור, שהשואה התרחשה על "פלנטה אחרת" (דינור חזר בו לאחר שנים מהגדרה זו). אשר על כן אין ללמוד מהשואה גזרה שווה על כל אירוע אחר, וודאי שאין להקיש מתקופת הגלות הטרום-מדינית על תקופת הקוממיות הממלכתית כאשר רוב המדינות מכירות במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, וצבא ישראל מוחזק כאחד האדירים שבצבאות. אינני מסכים אם גישה זו. אכן, השואה הייתה מאורע ייחודי בהיסטוריה האנושית, אך היא התקיימה בתוך ההיסטוריה ולא מחוצה לה על פלנטה אחרת. ומכיוון שהעולם מתנהל עדיין בתוך ההיסטוריה, שהרי לקץ ההיסטוריה עדיין לא הגיע, אין לבטל באופן קטגורי התייחסויות אנלוגיות לאירועי עבר. אומנם לא כל מה שהיה הוא שיהיה, אבל אם היה יש לתת הדעת על כך בתהליך עיצוב המדיניות הלאומית. באשר למצבו המיוחד של העם היהודי נדגיש כי אכן עם פרוץ המדינה שובץ העם היהודי כרכיב מדיני בסטרוקטורה הבינלאומית אולם הוא לא הפך להיות חלק אורגני שלה. שאיפת הציונות להשגת נורמליזציה של העם היהודי על בסיס ריבונותו המדינית לא התגשמה. בהמשך לדברי צ'רצ'יל הנ"ל יצוין כי ניואנסים אנטישמיים בהצהרות של מדינאים אירופיים אובחנו כבר מאז קום המדינה, ובעיקר בעת דיוני עצרת או"ם על בקשתה של ישראל להצטרף כחברה, וגם עשרות שנים לאחר מכן. על הקיום הלא נורמלי של מדינת ישראל אמר ז'אן פול סארטר הפילוסוף הצרפתי, המצוטט בספרו של יעקב הרצוג עם לבדד ישכון: "איני יכול לשפוט את העם היהודי על-פי הכללים המקובלים של ההיסטוריה האנושית. העם היהודי הוא משהו שמעבר לזמן, ולכן איני יכול לחרוץ משפט על הדילמה של יחסי ישראל-ערב מבלי להביא נקודה זו בחשבון". מכאן עיקר טענתי היא כי לא רק נתניהו וליברמן אלא גם חלק מההנהגה הישראלית לדורותיה הבין כי המעמד של ישראל, הן כעם והן כמדינה, הוא בעייתי. כעם הוא בגדר בעיה היסטורית וכמדינה הריהו בעיה אסטרטגית. כשם שהבעיה ההיסטורית היא ביסוד הדיאלוג של היהודי עם העולם, כך הבעיה האסטרטגית היא ביסוד הדיאלוג של מדינת ישראל עם העולם.

Featured Posts
Recent Posts
Archive
Search By Tags
אין עדיין תגים.
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square