החלטה 242 במקום 1967

מחדל מדיני הוא שהדיפלומטיה הישראלית לא עשתה שימוש ראוי ומתמשך במספר 242 אלא התייחסה יותר ל-1967

▪ ▪ ▪

נציג הפלשתינים למשא-ומתן עם ישראל סאיב עריקאת הכריז כי רצוי שראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ירגיל את עמו למספר 1967, הווה אומר לנסיגה לקווי 4 ביוני 1967. הבעיה הפוליטית הכרונית הבינלאומית שבפניה ניצבת ישראל היא במידה מסוימת תוצאת המחדל של ההנהגה הישראלית לדורותיה שאכן אימצה ולמעשה אף סייעה להפצתו של נרטיב כוזב לפיו שליטתה בחבלי יהודה ושומרון לוקה בהפרת החוק הבינלאומי, שהרי שטחים אלו נכבשו מעם אחר שהשליט שם ריבונותו כדין. מחדל מדיני הוא שהדיפלומטיה הישראלית לא עשתה שימוש ראוי ומתמשך במספר 242 אלא התייחסה יותר ל-1967. בוויכוח הציבורי המתנהל בישראל, ואולי גם בחדרי המשא-ומתן המדיני על הסכם השלום הרצוי עם הפלשתינים, אין כמעט התייחסות להחלטת מועצת הביטחון 242 מיום 22 נובמבר 1967 אשר קבעה כי במסגרת של הסדר שלום כולל עם הערבים תפנה מדינת ישראל שטחים שכבשה במהלך מלחמת ששת הימים. זוהי אחת מהחלטות מועצת הביטחון הקשורה לסכסוך הישראלי ערבי אשר לגביה הייתה הסכמה רחבה בין מדינות המערב, ואשר מן הראוי היה, למרות הקמתה של הרשות הפלשתינית, תוצאת הסכמי אוסלו, לראות בה כמו גם בהחלטה 338 בסיס לעקרונות המשא-ומתן בין ישראל לפלשתינים, כפי שאכן החלטות אלו היוו את בסיס הסכם השלום בין ישראל למצרים. אמנם היו בזמנו אישים כגון ג'ון קמחי, העיתונאי הידוע, שלא ייחסו חשיבות להחלטה 242 אלא אדרבה, ראו בה ביטוי לחוסר מוצא מן המצב הגיאופוליטי החדש שנוצר במזרח התיכון, ובעצם נוסח ההחלטה ראו התחמקות מהחלטה, אבל אנשי אקדמיה ומשפט בינלאומיים כמו גם מדינאים במערב ראו בה החלטה חשובה ביותר, ובעצם היחידה היכולה להוות בסיס להסכם שלום. במאמרים שפרסמו מתוך פרספקטיבה של שנים התייחסו אליה שני אישים חשובים שהיו בסוד ניסוחה ובמגעים הדיפלומטיים שקדמו לה. האחד הוא שגריר ארצות הברית דאז באו"ם ארתור גולדברג, והשני הוא הפרופסור למשפט בינלאומי ששימש באותה עת גם כיועץ במחלקת המדינה, יוג'ין רוסטוב. שניהם ראו בהחלטה 242 החלטה חשובה והיסטורית. גולדברג גם מציין במאמר משנת 2002, כי זוהי אחת ההחלטות החשובות ביותר שהתקבלו במסגרת האו"ם מאז ומתמיד. פעילות דיפלומטית אמריקנית אינטנסיבית, ערב מלחמת ששת הימים, בקרב בעלות בריתה המערביות של אמריקה, אפשרה, לפי שני האישים האמריקנים מצב קרוב לקונצנזוס, לגבי הערכת המצב במזרח התיכון, מה שאפשר את קבלתה של החלטה 242 פה אחד, ו"ללא הרבה מלל". רוסטוב, במאמר משנת 1993 מציין כי הייתה זו הפעם היחידה מאז 1947 שבה הגוש המערבי הציג אחדות דעות לגבי הגישה הרצויה לפתרון העימות הישראלי-ערבי. גם גולדברג וגם רוסטוב, כל אחד במאמר משלו, הדגישו כי העקרונות הכלולים בהחלטה כמו גם ניסוחה המוקפד נתנו ביטוי ללקחי הנסיגה הישראלית מסיני עשר שנים קודם לכן ב-1957. ישראל נאלצה לוותר אז על השיגיה הטריטוריאליים במבצע סיני בלחץ אמריקני מבלי שיחתם הסכם שלום בר-קיימא עם מצרים. יתרה מזו: ערבויות הביטחון שהוצעו לישראל על-ידי האמריקנים, כמו גם הבטחה להתערבות בינלאומית לקיום שיט חופשי במצרי טיראן התגלו ערב מלחמת ששת הימים כלא יותר מאשר כאלה המונחות על קרן הצבי, ואשר על כן החלטה 242 התמקדה בהסכם שלום וקץ הסכסוך. כבר בנאומו ביום 19 ליוני, ימים ספורים לאחר תום המלחמה התווה הנשיא האמריקני ג'ונסון את העקרונות הבאים שהיוו בסיס להחלטה 242. 1. קווי 4 ביוני 1967 אינם מרשם לשלום אלא להמשך המלחמה בין ישראל לערבים. 2. אין נסיגה של כוחות ישראלים ללא הסכם שלום מלא וסופי. עיקרון זה נתמך על-ידי דין ראסק מי שהיה מזכיר המדינה ואשר זכר היטב את לקח הנסיגה ב-1957. 3. תנאי הסכם השלום חייבים להיות נדונים על-ידי הצדדים היריבים עצמם. עיקרון זה הודגש על-ידי רוסטוב בדיונים במחלקת המדינה, על בסיס ההנחה ששלום בר קיימא ייתכן רק כאשר שני הצדדים יכולים לקיים ביניהם הבנה הדדית. 4. זכותם של כל עמי האזור לחיות בשלום. איומי השמדה על אחד מהם מהווים נטל על תהליך השלום. גם גולדברג וגם רוסטוב מקדישים במאמריהם הסבר להקפדה היתרה על נוסח ההחלטה, ובעיקר לאותה פראזה מפורסמת המתייחסת לאפשרות כי בהסכם שלום תיסוג ישראל מ"שטחים שנכבשו" אל עבר גבולות "בטוחים ומוסכמים". ההחלטה דיברה על "שטחים" ולא על "השטחים". אומנם בחלק מהגרסאות שלא בשפה האנגלית הופיעה צורת ה"א הידיעה אך ההצבעה במועצת הביטחון הייתה על הגרסה בשפה האנגלית המחייבת. אשר על כן גולדברג ורוסטוב קובעים בפסקנות כי ההחלטה אינה מחייבת את ישראל לנסיגה מכל השטחים, ורוסטוב אף מוסיף כי אפילו לא מ"רוב השטחים" או למעשה "כל חלק שהוא מהשטחים המוחזקים על-ידה". יתרה מזו: הוא טוען כי בהיות קווי 1949 קווי שביתת נשק בלבד ולא גבולות מוסכמים הרי שיש לישראל טענה לגיטימית בהצדיקה הקמת ההתנחלויות בשטחים. חיזוק לעמדתם הביא לורנס הרגרוב שהיה יועץ בכיר למשפט בינלאומי למשלחת האמריקנית לאו"ם בעת קבלת ההחלטה. בעדות בפני ועדת משנה של ועדת החוץ של הקונגרס ב-1971 הוא הצהיר כי השמטת ה"א הידיעה מהמילה "השטחים" הייתה מכוונת למנוע כל פרשנות לפיה ישראל נדרשה לסגת לקווי 4 ביוני 1967. יודגש כי אין בהחלטה כל אזכור של פלשתינים אלא רק של "פליטים", וממילא כל רעיון של מדינה פלשתינית באותה עת היה בבחינת ביצה שאף לא התהוותה. את גלגל ההיסטוריה אין להסיג אחורה, אך במשא-ומתן הנוכחי חייב להישמע קולה של 242.

Featured Posts
Recent Posts
Archive
Search By Tags
אין עדיין תגים.
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square