וכתתו אתיהם לחרבות

אמת הדבר כי כוח צבאי אינו פתרון לכל סכסוך. נכון גם כי מלחמה בין מדינות אירופיות בעידן הנוכחי אינה אופציה ריאלית אם כי לא בלתי אפשרית, אבל בחישוביה האסטרטגיים חייבת אירופה לקחת בחשבון סכנות שיאיימו, וכבר מאיימות, עליה מבחוץ

בדצמבר 1999 פרסם שמעון פרס בעיתון הארץמאמר שכותרתו "העולם פושט מדים". באידיאליזם הנאיבי או המעושה שלו טען פרס כי המזרח התיכון נזקק למתכונת כמו נאפט"א (אזור הסחר החופשי של צפון אמריקה) או השוק האירופי המשותף על-מנת למנוע מלחמות. כפי שעלה הניסוי יפה בצפון אמריקה ובאירופה, כך יהא המזרח התיכון פנוי ממלחמות אם ייווצר שיתוף פעולה כלכלי בין המדינות. מאמרו של פרס פורסם על-רקע המגעים שנערכו אז עם סוריה על הסכם שלום תמורת נסיגה מהגולן. "נתאר לעצמנו שבמקום לחיצת ידיים של שניים (ישראל וסוריה) תהיה לחיצה של 20 נציגים-כמעט כל נציגי ארצות המזרח התיכון. למחרת מעמד כזה ייווצר מזרח תיכון חדש..." בתגובה לדברי פרס פרסמתי מאמר בכתב העת "נתיב" בו הפרכתי את טיעוניו ש"העולם פושט מדים" כמו גם את תקוותו לשלום במזרח התיכון בפרט. המציאות ההיסטורית, כמו גם המציאות הטבעית, היא מציאות של קונפליקט במהותה. כבר מעשה בריאת העולם נתפס כאקט של קונפליקט, הן במושג הדתי והן במושג החילוני-מדעי. קיין והבל, ראשוני היילודים יוצרים את הקונפליקט החברתי הראשון, וכבר אביהם מולידם נמצא בקונפליקט עם עצמו שהרי מתרוצצות בו, כך על-פי חז"ל, יסודות זכריים ונקביים, וכן הוא ראשון המתפתלים בדילמה מוסרית. הניסיון הראשון של בני אנוש ליצירת הרמוניה בינלאומית באמצעות הקמת פרויקט משותף, מגדל בבל, למשל, התברר כמרד נגד המהות הקונפליקטואלית של העולם. היה זה מרד חסר כל סיכוי הרמוני. כמו אושר וכמו שלום הפורצים אל החברה האנושית ואל הפרט לפרקי זמן קצרים: כהופעתם, כך היעלמותם. זוהי אף תמצית הווייתם, בהיות ערכם תלוי בנדירותם. תקופות השלום בהיסטוריה האנושית לא היו אלא תקופות של הפוגות ממלחמות. העולם יפשוט מדיו רק באחרית הימים כאשר תתקיים נבואת ישעיהו. אמת זו מודחקת לא רק על-ידי שמעון פרס והשוגים כמוהו באשליות אלא גם על-ידי מדינותהאיחוד האירופי או, למצער, חלקן. בתפיסה האירופית מלחמת העולם השנייה הייתה המלחמה האירופית האחרונה. האינטגרציה האירופית שנשענה על הנחה זו נועדה גם להבטיח את המשך קיומה. האירופים השקיעו בהתפתחות כלכלית ובבניית, מה שהם קוראים, "כוח רך" אגב זניחה מודעת של פיתוח יכולות צבאיות. הם חשבו כי הגיע עת נבואת ישעיהו לכתת חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות. בתקופת המלחמה הקרה ניתן היה אולי להצדיק גישה זו, בהיות אירופה נהנית ממטרית הגנה אמריקנית, אולם כבר לאחר המלחמה הקרה הוכיחו מלחמות הבלקן כי הפוטנציאל להתלקחות מלחמתית קיים גם באירופה וכי חברות האיחוד לא היו ערוכות להתמודדות עם מצבי משבר כאלה ולא הייתה ברירה אלא לסמוך על הכוח האמריקני גם במקרה של מלחמה אזורית ולא רק במצבי מתיחות גלובלית כגון המלחמה הקרה. ההתרחשויות בלוב בראשית העשור השני של המאה ה-21 כמו גם המלחמה באוקראינה במחציתו של עשור זה מצביעים גם הם על יכולות צבאיות בלתי מספקות של מרבית המדינות החברות באיחוד האירופי. בשנים האחרונות החלו קברניטי נאטו לתת דעתם לבעייתיות זו ובעיקר לנוכח הסטת תשומת הלב האסטרטגית האמריקנית מיבשת אירופה למזרח אסיה. כבר ב-2012 הזהיר מזכ"ל הברית הצפון אטלנטית ראסמוסן כי "אכן המחיר שיש לשלם עבור ביטחון הוא גבוה אולם המחיר של העדר ביטחון הוא גבוה יותר". הוא דרש מהמדינות האירופיות החברות בנאטו להגדיל את תקציבי הביטחון וההגנה שלהן. חרף הבטחת המדינות להיענות חיובית לקריאת ראסמוסן הן קפאו על שמריהן. חמור מכך: תקציבי הביטחון ברוב מדינות האיחוד האירופי לא רק שלא גדלו אלא אף הצטמצמו בשנים האחרונות. על-פי מקורות מחקר הכוללים גם את נאטו וגם סוכנויות מחקר אירופיות הוצאות ההגנה באיחוד האירופי הצטמצמו ב-13.6% במונחים ריאליים מאז 2007. אומנם יש לייחס צמצום זה למשבר הפיננסי הגלובלי שהכה גם באירופה, אם כי צמצומי תקציבי ההגנה החלו קודם לכך, אבל גם מדינות שמתאוששות לאחרונה, ובעיקר בשנה האחרונה, נמנעות מהגדלת תקציבי ההגנה שלהן. מרכזי מחקר אירופיים מפרסמים פרוגנוזות של צמיחה כלכלית מצרפית באיחוד האירופי בשיעור של 1.7% בשנת 2015 אך צמצום בשיעור של 7% בהוצאות הגנה לעומת 2014 . יודגש כי הנתונים הם מצרפיים וכי קיימות ווריאציות פנים אזוריות: בעוד שארצות דרום אירופה צמצמו את הוצאות ההגנה בכמעט 70% מאז 2007 הרי שבתקציבי ההגנה של המדינות המזרחיות והצפוניות נרשם צמצום מצרפי של לא יותר מאשר 10%, ובחודשים האחרונים יש גם גידול מתון במדינות בודדות על-רקע האיום הרוסי במזרח אירופה ובאזור הים הבלטי הצפוני. רוברט גייטס, מי שהיה מזכיר ההגנה של ארצות הברית התייחס ב-2010 למגמה זו כ"דה-מיליטריזציה של אירופה". במונח זה, דה-מיליטריזציה, מתארים בדרך כלל מצבים בתר-מלחמתיים בהם נחתמים הסכמי שלום המייתרים החזקתו של מנגנון צבאי בגודל התואם עתות מלחמה. אולם גייטס השתמש במונח זה כדי להביע את מורת רוחו מהעיקרון האסטרטגי האירופי השולל שימוש בכוח צבאי. כלומר הטיעון של גייטס הופנה לא רק נגד צמצום תקציבי ההגנה אלא נגד מה שהוא כינה "התנגדות עזה בחוגים נרחבים בדעת הקהל האירופית כמו גם בממסדים הפוליטיים לשימוש בכוח צבאי בכלל". הערכתו של גייטס מתחזקת במחקר שנעשה על-ידי "קרן מרשל הגרמנית" הקובע כי האירופאים סולדים מעיקרון של אופציה צבאית וכי גם תמיכתם בקיום נאטו מצטמצמת להיבט המדיני-ערכי של הברית ולא כל כך לאספקט הצבאי שלה. נכון, אמת הדבר כי כוח צבאי אינו פתרון לכל סכסוך. נכון גם כי מלחמה בין מדינות אירופיות בעידן הנוכחי אינה אופציה ריאלית אם כי לא בלתי אפשרית, אבל בחישוביה האסטרטגיים חייבת אירופה לקחת בחשבון סכנות שיאיימו, וכבר מאיימים, עליה מבחוץ ולהבטיח יכולות צבאיות משמעותיות. הזנחה של בניית כוח צבאי תשווה לה תדמית של רפיון מורלי וחולשת המעש, מה שמזמין לחצים ומגביר איומים. אין לזלזל בכנותם של עמים ומנהיגיהם הדורשים שלום אך בונים יכולות צבאיות, כפי שאין לתמוה על ילד הבונה ארמונות של חול וסותרן, ועל הקדוש ברוך הוא הבונה עולמות ומחריבן. וכפי שאי-אפשר לו לעולם בלא בסם ובלא בורסקי, כמאמר התלמוד בסוף מסכת קידושין, כך אי-אפשר לו לעולם בלא שלום ובלא קונפליקט. ההיסטוריה האנושית עדיין בהתהוותה, וכדי שיתקיימו אתים ליצירה יש לקיים גם חרבות למלחמה. אשרי דורשי השלום ואשרי המלמדים ידיהם למלחמה.

Featured Posts
Recent Posts
Archive
Search By Tags
אין עדיין תגים.
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square