אסטרטגיית "הכוח הרך": קריסתו של הפציפיזם האירופי

פרס נובל לשלום בשנת 2012 הוענק לאיחוד האירופי. האירוע התרחש דווקא כאשר ביוון שרפו מפגינים את דגל האיחוד, בבריטניה נשמעו פוליטיקאים בכירים מדברים על נטישתו, וכאשר ראש ממשלת איטליה מריו מונטי, מבכירי האיחוד לשעבר, הצהיר על הסכנה שהמשבר הכספי עלול "לקרוע את אירופה לגזרים".

ועדיין, השלום האירופי בשש העשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה אינו תופעה של מה בכך, אך מסתבר שהוא לא ממש תוצאה של מדיניות השלום של האיחוד. סביר להניח שאת פרס הנובל יש להעניק דווקא למלחמה הקרה ולמדיניות התקיפה של האמריקנים בימי הנשיאים טרומן ואייזנהאואר, על שלא אפשרו למדינות אירופה החבולות מן המלחמה אופציה אחרת.

אירופה אכן נקטה ונוקטת מדיניות אנטי-מיליטריסטית. בחינת ההיסטוריה האירופית במאה העשרים מלמדת כי גישה אנטי-מלחמתית הייתה קיימת בכמה מדינות אירופיות כבר לאחר מלחמת העולם הראשונה. גרמניה הנאצית השתלטה על צ'כוסלובקיה ללא מלחמה, וכבשה את פולין וצרפת ללא מאמץ, רק כי מדינות אלו ויתרו כבר מראש על אופציה מלחמתית (בצ'כוסלובקיה וצרפת ויתור זה נעטר באידיאולוגיות פציפיסטיות, ואילו בפולין היה זה פרי של קריאה מוטעית של המציאות הגיאופוליטית).

הסופר השוויצרי מקס פריש כתב ב-1948:

לרוב האנשים היה גלוי וידוע, גם לפני שמלחמת העולם השנייה הפכה זאת לוודאות, שחלף עבר הזמן שבו יכלו אומות אירופה להתקוטט זו עם זו על השליטה בעולם. לאירופה לא נותר דבר לחפש בכיוון הזה, וכל אירופי חומד שלטון עולמי עתיד ליפול קורבן לייאוש או ללעג, כמו הנפוליאונים הרבים השוהים בבתי משוגעים

הערכתו של פריש לוקה באי דיוק היסטורי, אולם נכון הוא כי כמגמה כללית התאווה לאימפריאליזם של הדורות הקודמים למלחמת העולם הראשונה הלכה ודעכה. לאחר מלחמת העולם השנייה התכנסה אירופה בתוך עצמה, רצוצה ושבעת מלחמות, נטולת כל אמביציה צבאית, חוסה בצילה של ארצות-הברית אדירת הכוח. על כך כבר העיר הגנרל אייזנהאואר: "בגלל נוכחות כוחותינו שם, נמנעו האירופים מלמלא את חלקם. הם מסרבים להקריב את הקורבן ולהקצות חיילים להגנתם שלהם".

מאז שנות החמישים הציגו מנהיגי אירופה את המגמות של האינטגרציה האירופית כמכוונות בין השאר לחיזוק מעמדה של היבשת כמעצמה בפני עצמה, בייחוד בפן הכלכלי, ובייחוד לנוכח התייצבותה של יפן בקדמת הזירה הכלכלית העולמית בסוף שנות השבעים של המאה העשרים. אף מדינה אירופית בפני עצמה לא הייתה בעלת עוצמה שתקנה לה את התואר "מעצמה". האליטה הפוליטית-כלכלית של אירופה גרסה כי אינטגרציה כלכלית הקושרת מדינות האחת לשנייה, לצד קיומם האפקטיבי של משטרים בינלאומיים, יהוו ערובות מספיקות לעושר כלכלי ויציבות; הפוזה הצבאית תפנה את מקומה לאיתנות כלכלית, ומעמדה של אירופה בעולם ייקבע על-ידי כוחה הכלכלי ולא הצבאי. גרמניה הבליטה גישה זו כאשר ביססה את מדיניות החוץ שלה על כוח היצוא המסחרי. לפי נתוני הבנק העולמי בשנת 2002, היווה היצוא 33% מכלל התוצר הגרמני ועשור לאחר מכן כבר עמד על 48%.

אמנם מגמות האינטגרציה האירופית כללו גם החלטות להביא לידי העצמת הכוח הצבאי המצרפי של אירופה באמצעות הקמת מפקדה צבאית אירופית – "מדיניות הביטחון וההגנה האירופית" ו"סוכנות ההגנה האירופית" – בין היתר על מנת לאפשר לאיחוד האירופי להתערב באזורי משבר ולתרום להשכנת שלום, אך אלה לא יצרו מעצמה צבאית אירופית. אדרבה, בעוד שבעשור בין 2002 ל-2012 צמחו ההוצאות הצבאיות (הריאליות) בארצות שבכל יבשות תבל, הרי שבאירופה המערבית והמרכזית נרשם דווקא צמצום בהוצאות אלו, צמצום שהולך וניכר בעיקר בשלוש השנים האחרונות.

הנה, לדוגמא, במדינות צפון אפריקה עלה שיעור ההוצאות הצבאיות בעשור זה ב-109%, במדינות מזרח אירופה שיעור עליית ההוצאות הצבאיות עמד על 86%, מזרח אסיה ראתה עלייה של 69%, דרום אסיה 62%, צפון אמריקה 59%, ורק מרכז ומערב אירופה ירדו באחוז ומחצה.

המנגנון הביטחוני של צרפת למשל, לוקה בחסר והוא מתוח עד קצה יכולתו. החלק האופרטיבי של מנגנון זה קוצץ משמעותית הן על-ידי הנשיא סרקוזי, ויותר מכך בתקופת הנשיא אולנד. הרפיון הצבאי האירופי בולט יותר כאשר בוחנים את ההוצאה הצבאית ביחס לתוצר המקומי: ב-2010 היוו הוצאותיה הצבאיות של ארצות-הברית 4.8% מהתוצר, בעוד שהאיחוד האירופי הוציא רק 1.6%. (הממוצע העולמי עומד על 2.5%). יודגש כי על פי תקנות נאט"ו מתחייבות המדינות החברות להוצאה של 2% לפחות, וממדינות האיחוד האירופי החברות בנאט"ו רק בריטניה אסטוניה ויוון עמדו בדרישה זו בשנת 2015 (חוץ מארצות-הברית המקציבה כ-3.7%). גרמניה, המדינה המובילה באיחוד האירופי, הקציבה רק 1.3%. בעקבות מתקפת הטרור בפריז בנובמבר אשתקד החליטה ממשלת גרמניה להיענות לבקשת נשיא צרפת ולתרום חלקה בהפצצות נגד דאע"ש בסוריה, אך לפי פרסומי ה-BBC המצטטים את ראש הצבא הגרמני פולקר וויקר ואת שרת ההגנה פון דר ליין, מצב חיל האוויר הגרמני בכי רע. לדוגמא, רק 38 מתוך 89 מטוסי טורנדו היו כשירים מבחינה אופרטיבית.

אין להתעלם מן הטיעון כי בשלוש השנים האחרונות אירופה מוכת המשבר הכלכלי נאלצה לצמצם הוצאותיה הציבוריות, אך ברור כי הרפיון הצבאי אינו יכול להתלות רק בכך. המגמה של רפיון זה ניכרת לאורך תקופה של יותר מעשור. ב-2005 הוסכם על-ידי מדינות האיחוד על תכנית איגום של ייצור מערכות צבאיות, במטרה להקל על הלחץ התקציבי של כל מדינה בנפרד, אלא שתכנית זו נתקלה במכשולים של פרוטקציוניזם לאומי.

הלך הרוח האירופי הכללי הוא אנטי-מיליטריסטי מובהק, ובמיוחד בולט הלך רוח זה בגרמניה שחלק לא קטן מאוכלוסייתה מתנגד לכל מה שמדיף ריח לוחמני. בשנים האחרונות בוטל גיוס החובה לצבא, מה שאילץ את שלטונות הצבא לעודד גיוס וולונטרי. קמפיין פונה לבני נוער להצטרף ל"מחנות הרפתקה" המתמחים בהכנה לצבא, בדרך המשלבת פעילות אתגרית וחווייתית מהנה. קמפיין זה של הבונדסווהר נתקל בתגובות שליליות מצד ארגונים פציפיסטיים ומצד ארגונים הפועלים למען זכויות הילד. טיעוני המתנגדים לקמפיין היו כי הוא עומד בניגוד לאמנת האו"ם לזכויות הילד, באשר חובתה של הממשלה לדאוג לשלומו של הילד ולא לעודדו להיכנס למקום סכנה. "הבונדסווהר אינו מספר לילד מהי חווית המלחמה האמתית". טיעון אחר מתייחס למה שהגרמנים מכנים "נקודת החולשה במערכת החינוך": ראלף ווילינגר, מומחה גרמני לזכויות הילד, מדגיש כי מחויבותה של מערכת החינוך הגרמנית היא לחנך לשלום, מה שלטענתו כמעט לא מתבצע, ובוודאי שלא במסגרת הקמפיין של הבונדסווהר המחנך ל"היפוכו של השלום".

עלייתו של הכוח הרך

הרעיון האסטרטגי המארגן של האיחוד האירופי היה ונשאר השפעה באמצעות "כוח רך", שפירושו: לחץ דיפלומטי המלווה בהטפה אידאולוגית, וניסיונות "ייצוא" של נורמות חברתיות-פוליטיות למדינות שבפריפריה של היבשת. זאת, תוך הבטחת תמריצים פוליטיים אשר נתמכים בעיקר על מנופים כלכליים. המודל המיליטריסטי שאפיין את ההיסטוריה האירופית התחלף במודל מסחרי, האימפריאליזם הצבאי הומר באימפריאליזם ליברלי.

פרדיגמת "הכוח הרך" קיבלה ביטוי מעשי במחצית השנייה של שנות האלפיים כאשר האיחוד האירופי השיק את "מדיניות השכנות האירופית", שמטרתה להבטיח יציבות חברתית פוליטית וכלכלית בפריפריה האירופית – כערובה לביטחונן של מדינות האיחוד. קריסת "מסך הברזל" ב-1989 הוסיפה לאשליה המשיחית האירופית, באשר לעלייתו של עולם חדש הקובר סופית את "מערכת מאזן הכוחות ואת הדחף האימפריאליסטי", כדברי הדיפלומט הבריטי/אירופי רוברט קופר. היה ברור לקברניטי האיחוד שהרחבת תחומיו, דהיינו צירוף מדינות נוספות לאיחוד, היא מוגבלת. מדינות המגרב מדרום למשל, או מולדביה, אוקראינה, בלרוס וגיאורגיה ממזרח, לא יכללו באיחוד האירופי. אשר על כן יש להבטיח את יציבותן הכלכלית, החברתית והפוליטית של מדינות פריפריה אלו באמצעות הפעלת אותו "כוח רך".

מבחינה זו מדיניות השכנות האירופית הייתה המשך למערכת העולמית בעת העתיקה, כאשר הסדר העולמי הובטח על-ידי קיומה של אימפריה שבתוכה שכנה התרבות והציוויליזציה. מחוץ לאימפריה שלט הכאוס הברברי. בהתנערותה מאופציות צבאיות ברמה האסטרטגית של הגנתה, בחרה אירופה באופציית "הכוח הרך" להגן על האינטרסים החיוניים שלה. תקוותה הייתה כי משטרים דמוקרטיים ויציבים שיביאו לידי שגשוג כלכלי בפריפריה שלה יהוו ערובה לביטחונה.

דא עקא שמדיניות זו של "כוח רך" מוגבלת מבחינת האפקטיביות שלה, ואין היא תורמת לחיזוק מעמדה הבינלאומי של אירופה. אדרבה, היא מונעת מאירופה את יכולת השכנת השלום. אדריכלים של מדיניות בינלאומית יכולים לצפות לתוצאות בנות קיימא רק אם ישכילו לזהות, להגדיר ולכלול בשיקוליהם עמדות וזרמים חברתיים דומיננטיים במדינות שהן מושא למדיניותם, ולא יסתפקו בהערכת האינטרסים של מדינות אלה כפי שהם עולים על-ידי הנהגתן הפוליטית. בדבקותם הגורפת במדיניות ה"כוח רך" משקפים אדריכליה של מדיניות החוץ האירופית התנהלות המנוערת מתבונה זו.

במיוחד אמורים הדברים ביחס למדיניות המזרח תיכונית: הסירוב האירופי לסווג את חיזבאללה כארגון טרור, למשל, מתורץ בכך שזהו ארגון פוליטי המיוצג בפרלמנט הלבנוני מכוחן של בחירות דמוקרטיות. התגובה המתונה של אירופה לפגיעה שהייתה בשגרירויותיה במדינות ערב היא מופת למדיניות המרופפת את בסיס העקרונות שעליהם מתקיים (עדיין) האיחוד האירופי. התרופפות זו מעודדת עלייתם של כוחות אופל מיליטנטיים ברחבי תבל, כי מן המפורסמות שההיסטוריה האנושית אינה סובלת ריק מוסרי.

באשר להתפתחויות במדינות ערב בכלל, שוררת כבר שנים אשליה נאיבית שתמריצים כלכליים יעודדו וימריצו תהליכי דמוקרטיזציה, וכי צעדים שננקטו סמוך לאיחוד האירופי להשגת שלום בין העדות האתניות בבלקן – כוחם יפה גם לגבי העולם הערבי. כך עולה למשל מיוזמה שנקט האיחוד האירופי בעקבות שינוי המשטר בתוניסיה. בחודש מרץ 2011 פרסם האיחוד מסמך פעולה ל"תכנית שותפות לדמוקרטיה ולשגשוג משותף" עם מדינות דרום אגן הים-התיכון. זוהי תכנית סיוע ל"ייצוב הדמוקרטיה במדינות צפון אפריקה ומצרים", ובהקדמה למסמך נקבע כי "מדינות אירופה עצמן למודות ניסיון במעבר לדמוקרטיה". השוואה אומללה: וכי הנמשל הוא ממין המשל?

ישנם משקיפים באירופה שעדיין רואים את ההתפתחויות בעולם הערבי כהתנערות מתקופה ארוכה של חיים בתוך רפש פוליטי-חברתי תחת משטרים אוטוריטריים, ומעבר אל חופיה של דמוקרטיזציה מערבית. דוגמא לכך משתקפת בנייר עמדה שפרסם ניק וויטני (Nick Witney), אנליסט בכיר ב'מועצה האירופית ליחסי חוץ', כאשר המועצה הצבאית במצרים הורתה על פיזור הבית התחתון של הפרלמנט. וויטני אינו רק חוקר תיאורטיקן. הוא דיפלומט ותיק ששירת במערכות משרד ההגנה הבריטי, וכן עמד בראש 'סוכנות ההגנה האירופית'. הוא גם דובר ערבית ועשה שירות דיפלומטי בלבנון, ירדן ועירק, ועל פניו הוא אמור היה להכיר היטב את המציאות המזרח תיכונית. והנה, וויטני זה ביכה בנייר העמדה שלו את אדישותה של אירופה לנוכח המניפולציות של המועצה הצבאית העליונה במצרים, שעיכבו לדעתו את התגשמותו של התהליך הדמוקרטי.

לפי וויטני, עמדה אירופה בפני מבחן רציני למדיניותה נוכח מה שהוא כינה "מהפכת הנגד של המועצה הצבאית", אשר עיקרה מתוכן את הבטחותיה להגן על "המהפכה הדמוקרטית". "מהפכת נגד זו היא מבחן גדול לנו האירופים בשאלה אם הפקנו לקח מהאביב הערבי, אם נעמוד לצדה של הדמוקרטיה כפי שהצהרנו אם לאו. ודאי, יש להוציא מכלל אפשרות התערבות צבאית – אבל לאירופה יש מנופים כלכליים שאותם היא יכולה להפעיל אם רצונה בכך", מסביר וויטני. וכי לא הבין וויטני כי מי שמצהיר, כנשיא מצרים דאז מורסי, ש"האסלאם הוא הפתרון", לא יהא זה שהדמוקרטיה תיוושע על ידו? וכי לא היה וויטני ער לכך שהרבה מצרים ששוחחו עם כתבים מערביים קוננו על כך ש"מי יודע אם אין אני שותה את כוס הבירה האחרונה שלי"?

כמובן, לא מדובר רק בוויטני. בהתייחסו להבדלי הגישה המהותיים בין אמריקה לאירופה באשר למאבק בטרור הבינלאומי הדגיש כריס פאטן, מי שהיה חבר הנציבות האירופית, בספרו Not Quite the Diplomat כי הגישה האמריקנית מאופיינת כחד-ממדית ומסרבת להכיר בכך שניתן לזהות מניעים רציונליים בין מחוללי הטרור. האמריקנים, טוען פאטן, מפרשים כל ניסיון לדיון במניעים רציונליים אלו כביטוי של פייסנות. האירופים לעומת זאת, אינם "חיים בנוחות" עם חלוקה דיכוטומית של האנושות לטובים ורעים, ל"אנחנו" ו"הם".

האירופים גורסים, כך פאטן, כי איומים א-סימטריים היו מאז ומתמיד כלי נשק בידי החלש במלחמתו בחזק, וכי השיפוט המוסרי בעניין זה על-ידי ההיסטוריה תלוי בעיקר במי שכתב את ההיסטוריה. "דברי ימי האימפריה הבריטית המספרים את סיפור שליטתה בקניה, בישראל, באירלנד ובדרום אפריקה זרועה במעשי טרור אשר הפכו במרוצת השנים לאירועים פוליטיים". עמדה זו שפטאן מציגה משקפת ראיה מוסרית מעוותת המתורגמת לרפיון פוליטי-צבאי, ועל כן דווקא מסכנת את שלום העולם. לעומתו הכריז נציג ארצות-הברית בבריסל, רוקוול שנבל (Rockwell Schnabel), ב-2005 כי "האירופים חולקים עמנו ערכים זהים…אך האם הם גם יהיו מוכנים לחלוק עמנו פעולות משותפות? אמריקה נלהבת לפעול, נלהבת לפתור בעיות ולא רק לנהל אותם. האם גם האירופים מוכנים לכך?".

לא סביר ליחס למנהיגי אירופה חוסר הבנה של הזירה הבינלאומית. גם הם יודעים לקרוא, לראות ולהתבונן. הנאיביות המשתקפת ממדיניותם אינה ביטוי לתובנה אקדמית עמוקה. הם מבינים, אך הבעיה היא שהם נמנעים מהסקת מסקנות. מדיניותם משקפת אמונה קלושה ביעוד התרבותי של המערב כמו גם ביכולת ההתמודדות עם אתגרים ערכיים ברורים ומחייבים. הרטוריקה האירופית הפוסטמודרנית חלחלה במשך השנים באופן טבעי לעורקי הגוף הפוליטי, ועל דפנותיו התעבו משקעים שומניים שהחלישו את הרצון לעמידה איתנה על אג'נדה מערבית. ממילא, גובר כוחו של פונדמנטליזם אסלאמי כמו גם כוחות אנטי-דמוקרטיים אחרים ברוסיה ובסין.

חוסר לכידות אסטרטגית

ועידת מינכן לביטחון היא ועידה שמדברים בה על ביטחון כשם שוועידת ואדוז היא ועידה שמדברים בה על כלכלה. וככל ועידה שנועדה לדיבורים, גם בוועידת מינכן האחרונה שנערכה בראשית חודש פברואר 2015 דיברו ודיברו. בין המדברים היה גם ינס שטולטנברג, המזכיר הכללי של נאט"ו, שהתייחס בדבריו למשבר באוקראינה כמו גם ל"תוהו ובוהו במזרח התיכון" – אזור שבו "מדינות מתפרקות", אזור שבו "קיצוניות מלבה אלימות ברברית". שטולטנברג, ראש ממשלת נורבגיה לשעבר מטעם המפלגה הסוציאליסטית, ידיד הפלסטינים, וידיד חמאס בפרט, נמנע מלומר מי הן ה"מדינות המתפרקות" ומי הוא הגורם המלבה את ה"אלימות הברברית".

בהתייחסותו למזרח התיכון כמו גם לאוקראינה, גאורגיה ומולדביה הנתונות בצל איום רוסי, הדגיש שטולטנברג כי היעדר יציבות באזורים אלה הוא בעיה ביטחונית של אירופה, וממילא של הברית הצפון אטלנטית. לכן, חייבת הברית לתמוך באוקראינה, גאורגיה ומולדביה, כמו גם בארצות המזרח התיכון דוגמת ירדן, ובמקרה הצורך חייבת הברית להיות מוכנה לפעול אפילו "מעבר לגבולותינו". לשם כך הזכיר שטולטנברג כי בפגישת שרי ההגנה של הברית שנערכה יום קודם לנאומו, הוחלט על האצת ותגבור "הכוח לתגובה מהירה" של הברית – שיכלול עד 30,000 חיילים מצוידים היטב לפעילות ביבשה, באוויר ובים. החלטה זו אמר שטולטנברג, היא אות לנחישותן של חברות הברית להבטיח "הגנה קולקטיבית" במאה ה-21.

עד כאן הדיבורים המאפיינים ועידות. אך אלה מכסים על מציאות בעייתית המאפיינת את נאט"ו ואת מסגרת ההגנה המשותפת של האיחוד האירופי. הללו לוקות בהיעדר תרבות אסטרטגית אחידה המשותפת לחברות הברית משני צדי האטלנטי, כמו גם בהיעדרה ברמה הכלל-אירופית. המונח "תרבות אסטרטגית" בספרות האקדמית, אינו משקף תמיד מובנים זהים. בהקשר של מאמר זה אני בוחר בהגדרתו של אליסטר ג'והנסטון מאוניברסיטת הרווארד: "למדינות שונות יש העדפות אסטרטגיות בסיסיות שונות, ששורשיהן נעוצים בחוויות המעצבות המוקדמות של המדינה, ואשר מושפעות ממאפיינים פילוסופיים, פוליטיים וקוגניטיביים של המדינה על האליטות שלה. משתנים "אובייקטיביים" א-היסטוריים כגון טכנולוגיה או יכולות חומריות אחרות הם בעלי חשיבות משנית בלבד".

קשה לזהות באירופה מסגרת משותפת של תרבות אסטרטגית. האינטגרציה האירופית התחוללה מתוך מצב פוסט-טראומתי של אירופה לאחר המלחמה, ולא מתוך אחידות תרבותית, ודאי לא אחידות אתנית, כמו שגם לא תמיד אינטרסים כלכליים ופוליטיים משותפים עמדו בבסיסה. אירופה איננה קהיליית ערכים מאוחדת (community of values). המוטו הרשמי של האיחוד האירופי "בשונות אנו מאוחדים" (In Varietate Concordia) מציג את האיחוד האירופי לא כמונוליט אורגני אלא דווקא כמסגרת של ישויות ריבוניות שאינן מניחות ידן מיסודות הייחודיים להן – הן מבחינת חשיבותן של יסודות אלו למסורת התרבותית והדתית (למשל סוגיית ההפלות המלאכותיות בפולין או סוגיית ההומוסקסואליות), והן מבחינת עקרונות פוליטיים ששורשיהם באירועי עבר (למשל, סוגיית הניטרליות החוקתית של אוסטריה ושוודיה).

אך גם אם ניתן לזהות מאפיין דומיננטי כלשהו של תרבות אסטרטגית משותפת, הרי שמדובר בכזה שהתאמתו לאתגרים הביטחוניים המוגדרים על-ידי אירופה עצמה מוטלת בספק. הכוונה היא לנכונותה של אירופה להשתמש בכלים של "כוח רך" בלבד לפתרון משברים אזוריים, כלומר לכלים דיפלומטיים, סנקציות כלכליות, התערבות הומניטרית, ומכל מקום הימנעות מהכנה של אופציה צבאית. דא עקא שמאפיין זה אינו יכול לענות על האתגרים הביטחוניים שבפניהם עומדות מדינות היבשת.

חוסר ההתאמה בין המאפיין האסטרטגי הדומיננטי לבין אתגרי הביטחון הוכח כבר במלחמות הבלקן עם התפרקות הפדרציה היוגוסלבית. מדינות האיחוד האירופי התמהמהו בתגובתן, ובינתיים הקבוצות האתניות השונות שחטו אלו את אלו, ורק האמריקנים הצילו את המצב ב-1999. לא סנקציות הכריעו את סרביה אלא ההפצצות האמריקניות (במסגרת נאט"ו).

תרבות אסטרטגית שונה ורפיון מעש דומה באו לידי ביטוי ב-2011–2012 במשבר לוב, בו התגלה חוסר תאום משווע בין האינטרסים של המדינות האירופיות שרובן לא היו נכונות לתרום כוחות לפעולת נאט"ו. עמדתה של גרמניה, שנמנעה בהצבעה באו"ם מהצעת החלטה להכריז על שמי לוב כ"אזורים אסורים לטיסה" הייתה מאכזבת. יאן טכאו מנהל מרכז המחקר "קרנגי אירופה" הגדיר בזמנו את עמדת גרמניה כפוגעת בניסיונותיה של אירופה להציג עצמה בעולם כקהיליית ביטחון והגנה אחידה. צרפת, שהובילה את המערכה, נוכחה לדעת כי אין לה שותפות אירופיות מלבד בריטניה, מה שהיווה סטירת לחי לשאיפותיה למעמד של מעצמה אירופית מובילה בתחום הביטחון. זו גם הסיבה שבשנת 1998 היו אלה צרפת ובריטניה שקידמו תכנית הגנה משותפת ביניהן מבלי לשתף את שאר חברות האיחוד, על מנת ליצור כוח אירופי חזק יותר.

והנה, גם שיתוף הפעולה צרפת-אנגליה, נבע מפילוסופיות פוליטיות ואסטרטגיות שונות. בריטניה האמינה, מאז הפיאסקו של מבצע סואץ (1956), כי מסגרת הגנה אירופית חזקה חיונית לקיומה של ברית אטלנטית חזקה; הווי אומר, היא נטתה להידוק הקשר הביטחוני עם ארצות-הברית. צרפת, לעומתה, האמינה כי מסגרת כזו דווקא תרופף את התלות בארצות-הברית ותאפשר לה עצמה מעמד מוביל בכל הקשור לביטחון אירופה. התרבות האסטרטגית השונה בין בריטניה וצרפת התגלתה ב-2003 במלחמת המפרץ השנייה.

אימת הדוב הרוסי

בהתנהלות מול רוסיה במשבר אוקראינה שוב מתגלה היעדרה של תרבות אסטרטגית משותפת. אמנם נאט"ו הודיעה על כוונתה להקים מרכזי פיקוד ובקרה בבולגריה, אסטוניה, ליטא, לטוויה, פולין ורומניה, כמו גם מרכז אימונים בגיאורגיה, אבל ארצות-הברית וגם חלק מהמדינות האירופיות, הגיבו בשלילה לבקשת אוקראינה לספק לה נשק. במיוחד מסוג זה שיכול לפעול נגד מזלטי"ם רוסיים. אורסולה פון דר ליין, שרת ההגנה הגרמנית, ורוברטה פינוטי עמיתתה האיטלקית, דבקו בנאמנות בתרבות אסטרטגית מסורתית שאמצו מדינותיהן מאז תום מלחמת העולם השנייה. השתיים טענו כי כמויות גדולות יותר של נשק באזורי הלחימה האוקראינים לא יקדמו את השלום, ואפילו צ'אק הייגל, עדיין שר ההגנה האמריקני, שלל בפומבי אופציה צבאית לפתרון הסכסוך. גם שטולטנברג בנאומו הנזכר הרגיע את רוסיה באומרו שנאט"ו "אינה מחפשת עימות" אתה.

הייגל גם הבחין כי התמקדותן של כמה חברות נאט"ו בזירה הרוסית-אוקראינית עומדת בניגוד לדעתן של חברות אחרות, הרואות בזירת המזרח התיכון בעיה חמורה יותר לביטחון אירופה. "אני מודאג מהשסע הפוטנציאלי בין מדינות הצפון למדינות הדרום של הברית", התבטא הייגל, בעודו מתכוון כנראה ליוון, שממשלתה הסוציאליסטית החדשה ידועה כידידותית יותר כלפי רוסיה. אכן, קשה לראות את יוון, ששר האוצר החדש שלה נסע למוסקבה לקושש עזרה כספית, מצד אחד, ואת פולין או ליטא מתעבות הרוסים, מצד שני, כשבתווך גרמניה יראת העימותים הצבאיים, חולקות מסגרת אסטרטגית משותפת. עקרונות היסוד המדיניים של כל אחת מהן שונים במהותם.

ייתכן כי עמדה זו של נאט"ו ושל גרמניה בפרט משקפת מדיניות פיוס שקולה, המתחשבת בתסכולה של רוסיה נוכח התפשטותם של האיחוד האירופי ושל הברית הצפון אטלנטית מזרחה. מדיניות איפוק שתמנע התגרות צבאית תוביל אולי להפחתת החשש ההדדי, ולעלייתה של רוסיה על מסלול של הידברות קונסטרוקטיבית לפתרון בעיית אוקראינה. אך אם אכן כך הדבר, הרי שזוהי ראייה אידיאליסטית ולא ריאליסטית.

ביוני 2007 הכריז הנשיא פוטין באיסטנבול כי רוסיה שומרת לעצמה את הזכות לחזור ולהשפיע על הבלקן ועל הים השחור, אזורים שהיא רואה אותם כבר מהמאה ה-19 כנתונים לתחום השפעתה. הצהרה זו של פוטין הייתה במסיבת עיתונאים, ולא בשיחת חדרי חדרים, ומבחינה זו היוותה התרסה בוטה כלפי מגמות ארצות-הברית באזור זה. אכן, לרוסיה כוונות גלויות להחזיר אזורים אלו, ואף את מדינות מזרח אירופה – ובייחוד מדינות הבלטיקום – לתחום השפעתה. זאת למרות שמדינות מזרח אירופה ברובן הן חברות האיחוד האירופי ונאט"ו.

התמרונים האוויריים והימיים הרוסיים באזור סקנדינביה, הנערכים כבר מספר שנים, ותביעות טריטוריאליות של מוסקבה באזור הקוטב הצפוני, גם הם אינדיקציה מדאיגה לשאיפות אימפריאליות רוסיות. ולא בנוסח האירופי של "הכוח הרך". אילו נשאל סקנדינבי ב-2008, בתקופת מלחמת רוסיה בגאורגיה, מהם שלושת האיומים הביטחוניים המדאיגים ביותר על סקנדינביה, התשובה הייתה ללא היסוס: רוסיה! רוסיה! רוסיה! כך טען בזמנו שר ההגנה הפיני יירי האקאמיס.

מפקד צבא נורבגיה גנרל סוור דיסן, הביע גם הוא חשש כי תאבונה של רוסיה לשליטה במקורות אנרגיה ושדות דיג עלול להציב בפני ארצו אתגרים רציניים, וכי במקרה של עימות אין לצפות לעזרה מצד נאט"ו. ב-2007 התפטר בשבדיה שר ההגנה לאחר שממשלתו החליטה על קיצוץ בתקציב ההגנה. בחוגי ההגנה בסקנדינביה רווחה ההנחה, עוד טרם המלחמה בגאורגיה, כי הרוסים גורסים שמדיניות חוץ מוצלחת היא זו המסתייעת בכוח צבאי מאסיבי, באיומים צבאיים ובנכונות להפעיל צבא.

לגבי גרמניה, יש חוקרים כגון האנס קונדני המערערים על עצם שייכותה לגוש המערבי/אטלנטי. עליית הנאציזם בעבר, טוען קונדני, הייתה ביטוי לדחייתה של גרמניה את העולם המערבי על ערכיו הפוליטיים והמוסריים. האוריינטציה הבינלאומית המערב-גרמנית בתקופת המלחמה הקרה, מאז הקנצלר ווילי ברנדט, אף היא לא הייתה מערבית מוחלטת. אכן, גם במלחמת עיראק ב-2003 דיבר הקנצלר גרהרד שרדר על "הדרך הגרמנית" לעומת "הדרך האמריקנית". מאז הדגישה גרמניה כי כוחה הוא "כוח השלום" Friednsmacht ולא "כוח המלחמה". במשאל דעת קהל שנערך על-ידי ה- Internationale Politik, עלה כי חלקים לא מבוטלים בציבור הגרמני אינם מעדיפים שיתוף פעולה עם המערב על פני קשרים עם רוסיה, סין או הודו. ביטוי חד לכך ניתן ב-2012 על-ידי השגריר הגרמני לסין, שאמר בראיון כי "איני סבור שיש עדיין דבר כזה הנקרא מערב".

נטייה זו בדעת הקהל הגרמנית ניתנת להסברים מגוונים שאין כאן המקום לפרטם (מומלץ לעיין במסה של כריסטיאן הופמן (Christiane Hoffmann)ן, How West is Germany, שהתפרסמה ב- Der Spiegel במהדורתו האנגלית, 9 אפריל 2014). מכל מקום הקשר הגרמני למערב, בעיקר לארצות-הברית, מה שידוע בגרמניה כ-Westbindung, נצרך פחות, מבחינה גאופוליטית, לאחר המלחמה הקרה.

במשבר אוקראינה עשתה הקנצלרית מרקל לילות כימים לשכנע את פוטין (והרי היא דוברת רוסית) לסגת מההרפתקה המציבה את ארצה בדילמה דיפלומטית וגאופוליטית חמורה ביותר. הלובי העסקי המייצג 6,000 חברות, לחץ עליה להימנע מהטלת סנקציות על רוסיה – מה שיפגע ב-300,000 מועסקים שפרנסתם קשורה בייצוא לרוסיה. מצד שני, גרמניה כמדינה מובילה באיחוד האירופי לא יכולה להתעלם מהטאבו האירופי המוצהר לפיו אין משנים גבולות בכוח הזרוע, וכך לא הייתה לה ברירה אלא להוביל לסנקציות הדרגתיות. בעיקר בעקבות הפלת המטוס המאלזי ביולי 2014, כנראה על-ידי מיליציות פרו-רוסיות באזור דונצק.

זוהי הפעלתו של "הכוח הרך", שגם עליו גרמניה הייתה ששה לוותר, אך באשר להצגת פוזה צבאית הייתה עמדתה נחרצת לשלילה, למורת רוחן של כמה מחברות נאט"ו במזרח היבשת. מרקל הודיעה כבר בראשית פברואר 2014 על התנגדותה לחימוש צבא אוקראינה במלחמתו נגד המורדים, ובעשותה כן שמטה מידיה מנוף חשוב במגעיה עם פוטין. היו דיבורים על תמרוני נאט"ו בהיקף מוגבל וגם לכך גרמניה התנגדה. באפריל 2014 החליטה נאט"ו להגביר את נוכחותה במזרח באמצעות שיטור אווירי, לשם הרתעת מטוסים רוסיים המתגרים בחברות הברית באזור הבלטי, ובנוסף לשלוח ספינות לאזור זה וכן לבצע תמרוני יבשה. מאוחר יותר נערכו שיחות בנאט"ו על הצבת כוחות קבועים בפולין, רומניה ובמדינות הבלטיות – על פי דרישת מנהיגי מדינות אלה, שטענו כי מדובר במהלך הרתעתי חיוני.

הגנרל פיליפ ברידלאב (Breedlove), מפקד כוחות נאט"ו באירופה, לא דחה את הבקשה של מדינות המזרח, אבל מרקל הביעה התנגדות מוחלטת לרעיון ומיהרה לבטא זאת עוד לפני ועידת הפסגה של ראשי נאט"ו בוולס בספטמבר אותה שנה. מרקל טענה כי צעד כזה מפר סעיף בהסכם מכונן בין רוסיה לנאט"ו (1977). האלטרנטיבה שהציעה גרמניה הייתה להקים כוחות לתגובה מהירה, שיופעלו רק במקרה של איום על מדינות נאט"ו. חברות הברית במזרח אירופה גרסו, בצדק, כי צעד זה לא יהיה הרתעתי כמו הצבה של כוחות קבע. המעניין הוא כי בתקופת המלחמה הקרה, כאשר הייתה זו גרמניה המערבית שעמדה בחזית מול הגוש הסובייטי, היא העלתה אותה דרישה שלה היא מתנגדת כעת.

אפילו אם נגרוס שעמדתה של מרקל מבטאת ראייה מפוכחת, לפיה מהלכים צבאיים – בעיקר בהקשר של רוסיה – הם אופציה של העבר בלבד, אין להתעלם מתשומת לב דעת הקהל הפציפיסטית בארצה להחלטותיה. מרקל בוודאי זוכרת היטב כי בהיותה באופוזיציה ב-2003, כונתה מיליטריסטית כשגינתה את עמדת הקנצלר גרהרד שרדר על התנגדותו למלחמה בעיראק. סיבה נוספת היא כמובן ההשקעה הזעומה בממד הצבאי, ועובדת היותה של גרמניה מעצמה כלכלית אך לא גרעינית. הדבר גם מונע ממנה להוביל את האיחוד האירופי בתחום ההגנתי.

בכלל, המצב בו בריטניה – חברת האיחוד בעלת העוצמה הצבאית הגדולה ביותר – מצמצמת את התעניינותה בגאופוליטיקה של היבשת עד כדי כוונה להפסיק את חברותה באיחוד, הוא מצב בעייתי במיוחד עבור אירופה.

פיצול האינטרסים הגאופוליטיים בין חברות האיחוד באשר לחזית המזרחית של היבשת, בא לידי ביטוי חד בדיון שנערך באפריל 2015 בפרלמנט האירופי. פרלמנטרים ממדינות מסוימות טענו כי ההרתעה היעילה ביותר היא מוכנות צבאית למלחמה, והועלו קולות, בייחוד מארצות סקנדינביה ומארצות מזרח היבשת, כי רוסיה הציבה עצמה כמתנגדת לאיחוד האירופי. "אחרי אוקראינה תהיינה המדינות הבלטיות מטרה למגמות התפשטותה", טענו הפרלמנטרים.

בדיון צוטט נשיא אסטוניה, תומס אילבס, כמי שהצהיר שהברית הצפון אטלנטית תתמוסס נוכח סירובה להציב כוחות מגן קבועים בארצו. פרלמנטר רומני העיר כי רוב תושבי ארצו מאמינים כי פוטין לא יעצור עד אשר יספח גם את טרנסניסטריה שבמולדביה. הרחיק לכת רולנד פרוידנשטיין, ראש מכון המחקר המשפיע 'מארטנס', בהערכתו שמגמת רוסיה היא להרוס – לפחות מבחינה פוליטית ומורלית – את שני עמודי התווך של העולם המערבי: נאט"ו והאיחוד האירופי.

פרוידנשטיין אף פרסם לאחרונה חוברת, "הרנסאנס של המערב", בו הוא מביע צער על שהציבוריות האירופית אינה מנהלת דיון על מוכנות אירופה למלחמה, כולל מוכנות גרעינית שלדעתו לוקה בחסר, נוכח איומי רוסיה. "חייב לבוא שינוי…עלינו להבהיר לכל על נכונותנו לצאת למלחמה למען העקרונות הקיומיים של אירופה", טוען פרוידנשטיין.

חבר הפרלמנט סריוז'-וולסקי מפולין טוען כי בשנים האחרונות השמיעו מנהיגים בלטיים אזהרות בדבר מה שהם ראו ככוונותיו האמתיות של פוטין, אולם אזהרות אלו נדחו על-ידי מדינאים מערביים כלא נכונות וכביטוי אנטי-רוסי מסורתי גרידא. "תם עידן הדיבורים. הגיע הזמן למדיניות הגנתית ריאליסטית כי האגף המזרחי של האיחוד האירופי נתון תחת איום". את דבריו סיים סריוז'-וולנסקי בפניה לראשי מדינות האיחוד האירופי שעמדו להתכנס למחרת היום, לדיון במשבר הגירת הפליטים: "ועוד מילה לאלו שאינם נוכחים כאן. מדינות האגף הדרומי של האיחוד [שאליהן נוהרים הפליטים-ש.פ.] לא תזכינה לאמפתיה מצד מדינות האגף המזרחי אם הן תמשכנה להתעלם מהאיומים הקיומיים על מדינות האגף המזרחי".

וכך, לא מורתעת מ"הכוח הרך", ומלאת סיפוק מפיצול האינטרסים בין חברות האיחוד האירופי שהיא עצמה טורחת לתרום להרחבתו, תמשיך רוסיה לנגוס ולנגוס.

Featured Posts
Recent Posts
Archive
Search By Tags
אין עדיין תגים.
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square