אירופה מתחילה להבין את השכלות הברקזיט

החלטת הבוחר הבריטי לתת גט כריתות לאיחוד האירופי היא רק תחילתו של משא ומתן ארוך ומתסכל לשני הצדדים, כמו במקרי גירושין במשפחה. לאחר שבריטניה תפעיל את סעיף 50 של אמנת האיחוד, הדן בהכרזתה הרשמית של מדינה על הפסקת חברותה באיחוד, יחל משא ומתן רשמי על תנאי ההתנתקות ועל אופי היחסים העתידיים בין בריטניה לאיחוד האירופי.

בריטניה היא הכלכלה השנייה בגודלה באיחוד האירופי, ופרישתה איננה צעד של מה בכך. תרזה מיי לא תמהר להפעיל את סעיף 50, כיוון שתרצה להרוויח זמן. האינטרס שלה הוא לבנות קואליציה פרו־בריטית של מדינות באיחוד לקראת המשא ומתן. בריטניה מעוניינת שהמשא ומתן איתה יתנהל באמצעות מועצת השרים ולא באמצעות הנציבות האירופית, שתפעל למנוע הנחות מבריטניה.

בחודשים שלפני משאל העם התפרסמו מחקרים שונים על המשמעויות הכלכליות של ה'ברקזיט' (בריטנתקות). ה'אקונומיסט' פרסם באפריל האחרון תחזיות של מכונים שונים, החל משנת 2013 עד 2016, בנוגע להשפעת ההתנתקות על הכלכלה הבריטית. המעניין הוא שתחזיות 2016 הן פסימיות יותר מאלו שהופיעו בשנים הקודמות. גם התחזיות שנערכו ב־2016 מציגות פערים בין מכוני המחקר השונים בנוגע לצמצום הצמיחה הכלכלית בבריטניה עד לשנת 2020. יש להתייחס אפוא אל התחזיות הללו בערבון מוגבל מאוד, שכן חלקן היו מגמתיות בעליל, ואיש אינו יכול לדעת את העתיד להתפתח.

תוצאה בטוחה אחת של ה'ברקזיט' היא שבריטניה לא תצטרך לשלם לאיחוד דמי חברות, שבשנים האחרונות הגיעו ל־9 מיליארד ליש"ט לשנה. אבל רווח זה 'יתאזן' בכך שלפחות בשנים הראשונות תירשם האטה כלכלית, וממילא יש לצפות להכנסות נמוכות יותר לאוצר הבריטי. להערכה זו מסכימים הרוב הגדול של מכוני המחקר, ואף ניק קראפטס מאוניברסיטת ווריק הידוע כהיסטוריון הכלכלי המוביל בבריטניה.

למרות חשיבותה של הכלכלה, היא איננה הנושא המרכזי העומד על הפרק. אזרחי בריטניה לא החליטו לפרוש בגללה, והיא גם לא האתגר המרכזי העומד כעת בפני אירופה, או לפחות לא היחיד.

חשש מאפקט דומינו

גרעין התהוותו של האיחוד האירופי הוא הסרת חומות המכס בין המדינות החברות בו, ומעבר חופשי של סחורות ואנשים. הכלכלה הבריטית משולבת היטב בכלכלת היבשת: כמעט מחצית מהכנסותיה מייצוא מגיעה ממדינות האיחוד האירופי, ו־28 אחוזים מהייצור בבריטניה מופנים לייצוא. גם מחצית מהמאגר השוטף של ההשקעות הזרות הישירות (FDI) בבריטניה, המוערך בטריליון ליש"ט, מגיע ממדינות האיחוד האירופי.

מובן שהתנתקות בריטניה מהאיחוד האירופי לא תחסל את ההשתלבות הכלכלית הזו, אבל היא תצריך משא ומתן כדי לגבש מערך של הסכמים ופרוטוקולים שיצמצמו למינימום את התוצאות הלא רצויות של המציאות החדשה. בנוסף למשא ומתן על הסכמים כלכליים ואזרחיים עם האיחוד האירופי, בריטניה תהיה חופשית לנהל משא ומתן מחודש גם עם חמישים מדינות שאיתן יש לאיחוד האירופי הסכמי אינטגרציה כלכלית ברמות שונות ("הסכמי אסוציאציה"; בהן גם ישראל), וכן עם כ־160 מדינות החברות בארגון הסחר העולמי. אירלנד, למשל, המייבאת את רוב האנרגיה שלה מבריטניה, תיאלץ לנהל משא ומתן על התנאים להמשך הייבוא שכן עד היום מעבר האנרגיה מבריטניה לאירלנד לא היה מעבר חוצה גבולות. ייתכן בהחלט שכמנהלת משא ומתן עצמאית, שלא במסגרת האיחוד האירופי, תגיע בריטניה בהסכמים מסוימים לתוצאות טובות יותר עבורה מאלה שהיא נהנתה מהן כחברת האיחוד.

האיחוד האירופי צפוי לשתף פעולה עם בריטניה ולנסות לבוא לקראתה, שכן זהו אינטרס ברור של כל המדינות המרכיבות אותו. ה'ברקזיט' לא הציב את בריטניה בעמדת עימות עם אירופה. מסמך אסטרטגי שחיבר שר האוצר הגרמני וולפגנג שאובלה, ושהודלף ל'הנדסבלאט', מגלה כי גרמניה תהיה בעד חתימת הסכם אסוציאציה עם בריטניה, אם כי היא תיזהר שלא להעניק לה הנחות גדולות מדי כדי לא לעודד מדינות אחרות ללכת בעקבותיה ולפרוש מהאיחוד.

על פי המסמך, אין להוציא מכלל אפשרות שההתנתקות הבריטית תגרום להרהורי פרישה גם אצל מדינות כמו צרפת, הולנד, אוסטריה, פינלנד והונגריה. השתיים הראשונות הן ממייסדות האיחוד, וניתן להעריך שאם יתקיים תהליך כזה תותווה ממילא אינטגרציה כלכלית אירופית על פי מודל יותר ריאלי ופחות אוטופי. אמנם נשיא המועצה האירופית דונלד טוסק הצהיר כי אסור לאפשר לבריטניה להרוויח מההתנתקות, אך יש לראות הצהרה זו כביטוי לתסכול ולא כהצהרת מדיניות. חברות האיחוד המזרח־אירופיות תומכות באופן עקרוני בגישה הבריטית למסגרת הרצויה של האיחוד האירופי, אבל הן עלולות להתגלות כנושאות ונותנות נוקשות מחשש לעתיד אזרחיהן החיים בבריטניה.

מה יקרה בסיטי של לונדון

בעולם הסחר הבינלאומי קיימים כמה מודלים של הסכמים לשיתוף פעולה כלכלי בין מדינות. אציין כאן שניים מהם: מודל המדינה המועדפת, ומודל הסכמי סחר מועדפים. על פי המודל הראשון, המדינות החתומות מבטיחות זו לזו תעריף מכס מועדף, כך שהמכס שיוטל על אותה מדינה לא יהיה גבוה יותר מהמכס המוטל על ייבוא ממדינות אחרות, וכן שכל מכס עדיף שיינתן לכל מדינה אחרת בעתיד יינתן גם לה. כלומר: ההטבות שכל מדינה מעניקה לרעותה אינן מוגדרות מראש במלואן, אלא תלויות בהטבות שיוענקו בעתיד לארץ שלישית. הדגש בהסכם כזה הוא על עקרון אי־אפליה.

במודל השני לא קיים העיקרון של אי־אפליה, אלא ההתייחסות היא להסכמים של צמצום מכסים לסחורות בתחומים ספציפיים. על פי ה'אוקספורד אקונומיקס', חברת ייעוץ בריטית הפועלת בשיתוף פעולה עם בית הספר למסחר של אוניברסיטת אוקספורד, המודל השני הוא הטוב יותר לבריטניה. מכל מקום, תהליכי המשא ומתן על הסכמים כאלה, שיובילו את בריטניה להשתלבות כלכלית עם מדינות ומסגרות אזוריות שתהיה בעלת אופי שונה מכפי שיש לה היום, יתמשכו על פני שנים. נראה כי על רקע המצב הייחודי וחסר התקדים של ה'ברקזיט', לא ניתן יהיה להעתיק אף אחד מהמודלים הקיימים ויהיה צורך לעצב מודל ייחודי.

הייתה זו בריטניה שיזמה ב־1960, כאשר עדיין לא הייתה חברה באיחוד האירופי, את הקמת "איגוד הסחר החופשי האירופי" כמסגרת מקבילה לשוק האירופי המשותף. כיום חברות באיגוד רק נורבגיה, שווייץ, איסלנד ונסיכות ליכטנשטיין. לאיגוד זה הסכמי שילוב כלכלי עם האיחוד האירופי, במסגרת הקרויה "האזור הכלכלי האירופי". בריטניה, כמו גם מדינות אחרות, עזבו את "איגוד הסחר החופשי האירופי" עם הצטרפותן לשוק האירופי המשותף. הצטרפות מחודשת למסגרת זו יכולה להוות אופציה לא רעה עבור בריטניה.

שאלת השפעת ההתנתקות על הסיטי של לונדון, מרכז הכספים לא רק של אירופה אלא בקנה מידה עולמי, מעסיקה את העיתונות. מרבית הפרשנים צופים ירידה משמעותית בהיקף העסקים בסיטי, ופיטורי אלפי עובדים. ההנחה היא כי מרכז הכספים האירופי יתפצל בין פרנקפורט, פריז, מילנו ודבלין. אלא שתחזית זו נסמכת על תמונת המצב הנוכחית של האיחוד האירופי. נראה כי אם המגמה של התרופפות האיחוד תימשך, ואם המטבע האירופי האחיד ימשיך להוות בעיה מוניטרית, אזי לונדון תמשיך להיות מרכז כספים מועדף בהיותה מחוץ לקלחת האיחוד. מה עוד שלונדון יכולה להמשיך ולהוות מרכז כספים אטרקטיבי עבור העסקים היפניים, הסיניים וההודיים. מכל מקום, כל שינוי ניכר במעמד הנוכחי של הסיטי, אם יתרחש, יתפתח לאורך שנים. לונדון בכל מקרה תיפרד מסוכנות אירופית חשובה, ה־European Banking Authority, רשות הבנקאות האירופית המפקחת על סטנדרטים בנקאיים נאותים בכל מדינות האיחוד.

אחת הבעיות הרגישות שהביאו את הציבור הבריטי להחליט על יציאה מהאיחוד האירופי הייתה ההגירה הבלתי מבוקרת של עובדים זרים, בעיקר ממדינות מזרח אירופה שהצטרפו לאיחוד האירופי בעשור הראשון של המאה ה־21. כלל לא ברור אם בריטניה תצליח להתגבר על בעיה זו, ויש גם כלכלנים בבריטניה הסבורים כי ההגירה ממזרח אירופה איננה בעיה אלא דווקא נכס כלכלי. אם בריטניה תרצה להגיע להסכמי שילוב כלכלי עם האיחוד האירופי, ובעיקר עם מדינות מזרח אירופה החברות באיחוד, היא תיאלץ להתפשר בנושא ההגירה. הבעיה תוחרף אם גם מקדוניה, מונטנגרו, סרביה, אלבניה, בוסניה וקוסובו תהיינה אי־פעם חברות באיחוד. מדובר במדינות כושלות המאופיינות בכלכלה רעועה ובאחוזי אבטלה גבוהים, ושמוסדות השלטון שלהן נגועות ברמת שחיתות גבוהה ביותר. מדינות במזרח אירופה כגון רומניה ובולגריה, ועל אחת כמה וכמה מדינות הבלקן העניות יותר שבהן התוצר לנפש הוא מחצית, רבע ואף שליש מזה שבבריטניה, ילחצו בכל משא ומתן עם הממלכה המאוחדת לאפשר תנאי הגירת עבודה לאזרחיהן.

אירופה חלשה, פוטין חזק

אם ההתפתחויות הכלכליות הצפויות כתוצאה מה'ברקזיט' עומדות במרכז תשומת הלב של אזרחי בריטניה, כמו גם של אזרחי ומנהיגי שאר היבשת, הרי שבמרכז ההתעניינות של המדינות הבלטיות עומד ההיבט הגאו־פוליטי. מן המפורסמות היא שמדינות אלה רואות בחברותן באיחוד האירופי ובנאט"ו מעין תעודת ביטוח נגד אפשרות של מהלך רוסי אגרסיבי נגדן. שלוש המדינות יחד הן בעלות אוכלוסייה מצרפית של 6.2 מיליון איש, וגודל הצבא המצרפי הוא 56 אלף חיילים, לעומת רוסיה המונה 142 מיליון אזרחים ו־3 מיליון אנשי צבא. זכרונות הכיבוש הרוסי עדיין טריים שם, והמחוות האימפריאליסטיות של פוטין תורמות להצפת הזיכרונות הללו שוב.

ההנחה הרווחת בקרב המדינות הבלטיות היא כי אירופה חזקה תרתיע את פוטין מלממש מאוויים אימפריאליסטיים, והחשש הוא כי עזיבתה של בריטניה תרופף את כוחו של האיחוד, מה שיסכן את ריבונותן. ניתן להעריך כי בכל תהליך של הגעה להסדר בין בריטניה לאיחוד, המדינות הבלטיות יפעלו לכוון את מהלך העניינים כך שבריטניה, שאותה הם רואים ככוח האירופי המשמעותי ביותר בעמידה נגד רוסיה, לא תפסיד ממעמדה הכלכלי והפוליטי. שר החוץ של ליטא, לינאס לינקוויציוס, כבר הצהיר כי שמירה על יחסי ידידות קרובים עם בריטניה היא אינטרס חשוב של ארצו.

האיחוד האירופי מתגלה כחסר אונים בסוגיית המיליטריזציה של ים סין הדרומי על ידי סין. לאחרונה, בעקבות פנייה של הפיליפינים, פרסם בית הדין הבינלאומי לבוררות החלטה נגד מהלכי סין באזור זה. כצפוי, סין דחתה את ההחלטה. תגובת שירות החוץ של האיחוד להחלטת בית הדין הבינלאומי לבוררות הייתה מאופקת מאוד, הן כי לאירופה אין אופציה אפקטיבית לאכוף על סין את החלטת בית הדין והן משום שאין אחידות בין חברות האיחוד בנוגע להערכת החלטה זו (הונגריה, למשל, מצדדת בסין, וגם צרפת איננה שלמה עם החלטת בית הדין מסיבותיה שלה).

האופציה הראלית היחידה שבאמתחת האיחוד האירופי היא פטרולים של אוניות מלחמה באזור להפגנת נוכחות. ללא בריטניה, בעלת הצי הימי המשמעותי ביותר באירופה, היתכנות מימושה של אופציה זו היא דלה. בריטניה מצדה לא תרצה ללחוץ על סין בגלל הצורך שלה במשא ומתן מחודש על הסכמי סחר, ולאור העובדה שסין היא משקיעה אסטרטגית בבריטניה; היקף ההשקעות השוטף עומד על 100 מיליארד ליש"ט. סיבה נוספת להימנעות בריטית מיצירת מתיחות עם סין היא סוגיה רגישה בין שתי המדינות באשר לעתיד השקעה סינית בכור גרעיני בהינקלי פוינט, בשווי מוערך של 29 מיליארד ליש"ט, לאחר שתרזה מיי הורתה על הקפאת התוכנית למורת רוחם של הסינים.

הריב על גיברלטר

בעיה גאו־פוליטית אחרת שעלולה להתעורר כתוצאה מפרישת בריטניה מהאיחוד היא שאלת הריבונות על גיברלטר. ספרד ויתרה לבריטניה על גיברלטר בשנת 1713, לאחר שנכבשה על ידי צי בריטי־הולנדי משותף במסגרת מה שכונה מלחמת הירושה הספרדית. מאז חזרה ספרד ותבעה להחזיר לה את הריבונות על אדמת סלע זו, בת שבעה קילומטרים רבועים ו־33 אלף תושבים. הגבול בין גיברלטר המצויה בריבונות בריטית ובין ספרד ידע מצבי מתיחות בעבר. בתקופת הרודן הספרדי פרנקו, וגם עשר שנים לאחר מותו, נאסר על תושבי גיברלטר לחצות את הגבול אל ספרד, שהוא הגבול היבשתי היחיד ממנה לאירופה בכלל.

ביולי 2013 הטילה ממשלת ספרד הגבלות על מעבר אזרחים דרך גבולה עם גיברלטר, בתואנה שהדבר נעשה במסגרת מלחמתה במבריחי סיגריות, מה שיצר תורים ארוכים של מכוניות במעבר הגבול. הגיברלטרים טענו כי הגבלות אלו לא היו אלא פעולת תגמול נגד הקמתו של אי סלע מלאכותי קטן, שהוקם לצורך שימור מיני דגים מסוימים ושמנע מדייגים ספרדים פעילות באותו מקום. הנציבות האירופית התערבה בסכסוך עקב תלונות שתי החברות הניצות. בריטניה דחתה את מסקנות הנציבות שלפיהן לא נמצא דופי במדיניות מעבר הגבול מצד ספרד.

נטישת בריטניה את האיחוד עלולה לעורר שוב סכסוך בין שתי המדינות. עוד לפני משאל העם הכריז שר החוץ הבריטי דאז, פיליפ האמונד, כי "הברקזיט עלול להעמיד את בריטניה במצב שבו לא תוכל להמשיך ולהחזיק בגיברלטר". הוא הסביר כי "אם לא נהיה חברים באיחוד וקולנו לא יישמע סביב שלחן הדיונים בבריסל, היכן שמתקבלות החלטות, יקשה עלינו מאוד לשמור על האינטרסים שלנו בגיברלטר". ברור כי האמונד אמר זאת כחלק ממערכת התעמולה בעד ההישארות, אך קיימת סבירות לא מבוטלת להתלקחות נוספת בסוגיה זו, בעיקר לנוכח בעיות הדיג סביב חופי אירופה. ואכן רוב תושבי גיברלטר הצביעו בעד הישארות.

דבריו של האמונד נאמרו לרגל ביקורו בגיברלטר במאי השנה, ובעקבותיהם הצהיר עמיתו הספרדי כי הטריטוריה של חצי האי כלולה ברשימה של האו"ם במעמד של "טריטוריה שאיננה ריבונית הנתונה עדיין בתהליך של דה־קולוניזציה (Non – self governing territories that are subject to a process of decolonization). הוא הוסיף כי גיברלטר היא "אנכרוניזם היסטורי", והזהיר כי "שארית קולוניאלית זו הורסת את אחדותה הלאומית של ספרד ופוגעת בשלמותה הטריטוריאלית". ביטויים כאלה אינם מבשרים על עתיד שליו.

זאת לא הכלכלה, טמבל

עם היוודע תוצאות משאל העם, העיתונות הבריטית ורשת בי־בי־סי מלאו בראיונות עם מומחים ופוליטיקאים לשעבר, שרובם הצביעו על חסרונות ההתנתקות מבחינה כלכלית. גם מי שאמר כי לא תחול הידרדרות ניכרת בכלכלה, לא צפה את ההפך. חישובים כלכליים פשוטים הנעשים על בסיס המציאות בהווה אכן אינם משכנעים שההתנתקות תוסיף לרווחתה הכלכלית של בריטניה. אולם האזרח הבריטי לא הלך אל הקלפי רק בעקבות חישובים של כדאיות כלכלית. הוא נישא על זרמי ההיסטוריה, ומתוך תחושה, צודקת או לא, שהמשך החברות באיחוד האירופי תעמיק את השחיקה בהיקף הריבונות של ארצו. האזרח הבריטי מסרב לקבל עליו עול הנציבות האירופית בבריסל.

ביטוי לרצון להתנער מעול זה השמיע רוברט פיצו, ראש ממשלת סלובקיה המשמשת עכשיו כנשיאה התורנית של האיחוד. "לבריסל שם רע באירופה", אמר פיצו ביוני האחרון, והצהיר כי במסגרת התורנות של ארצו, לראשונה מאז שנת 2000 מועצת אירופה לא תתכנס בבריסל אלא בברטיסלבה. שר החוץ שלו, מירוסלב לאז'שק, הצהיר בהתייחסו למוסד הנציבות האירופית כי "אזרחים אינם חיים במוסדות, הם חיים במדינות לאום".

במערכת הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1992, כאשר ביל קלינטון התמודד נגד ג'ורג' בוש האב, הוטבעה סיסמה פופולרית במטהו של קלינטון: "זאת הכלכלה, טמבל". בוש זכה אז לאהדה בדעת הקהל בעקבות סיום המלחמה הקרה, ולאחר המכה שהנחיתה ארה"ב על עיראק במלחמת המפרץ הראשונה. הסלוגן של אנשי קלינטון נועד לתקוף אותו בזירה הכלכלית. על בחירתם של אזרחי הממלכה המאוחדת להיפרד מהאיחוד האירופי ניתן לומר: "זאת לא הכלכלה, טמבל".