אירופה בלחץ: שלושת הענקים רוצים סדר עולמי חדש

שלושה מנהיגים חזקים עומדים כיום בראש מעצמות חזקות. דונלד טראמפ בארצות הברית, פוטין ברוסיה ושי ג'ינגפינג בסין. לשלושה אלו עניין אסטרטגי בהחלשתה של אירופה. הם אינם מעוניינים במעצמה אירופית. האומות האירופיות, ככלל, נהנות מרמת חיים ומסטנדרטים תרבותיים גבוהים, ומטכנולוגיה ומדע מתקדמים; אוכלוסייתן המצרפית של חברות האיחוד האירופי היא מעל חצי מיליארד נפש, וגם מבחינה גאו־פוליטית אירופה היא יבשת מרכזית הקרובה לאסיה ולאפריקה. בוושינגטון של טראמפ, במוסקבה ובבייג'ינג מבינים שמסגרת חזקה של איחוד מבחינה כלכלית, פוליטית וצבאית, משמעותה מעצמה בעלת השפעה אדירה על סדר היום הבינלאומי.

באופן מסורתי, והדבר משתקף גם במסמך אסטרטגי שפרסמה שרת החוץ של האיחוד האירופי פדריקה מוגריני ביוני אשתקד, האיחוד האירופי חותר לסדר עולמי ליברלי המבוסס על חוק בינלאומי, הסכמים רב־צדדיים וזכויות אדם. על פי המסמך, גם מדיניות ההגנה האירופית חייבת להיצמד לחוק הבינלאומי. טראמפ, פוטין ושי אינם נלהבים לנהל מדיניות ליברלית מוכתבת על ידי משטרים בינלאומיים כגון ארגון הסחר העולמי, קרן המטבע הבינלאומית או מערכת חוק בינלאומי (למשל בעניין השימוש בסייבר, תחום שלגביו אין עדיין משטר בינלאומי ברור). הם מעדיפים זירת פעילות שאיננה כובלת את ידיהם מלנהל מדיניות המשרתת את האינטרסים הייחודיים שלהם. אירופה חזקה מבחינה פוליטית וכלכלית עלולה להפריע להם.

סין מאיימת על האיחוד האירופי

דוגמה טובה למתיחות הכלכלית בין סין לאירופה ולחולשתו הנוכחית של האיחוד היא כניעת הנציבות האירופית לדרישת סין ב־2013 לפטור אותה מהיטלים על משלוחים של פאנלים סולריים לאירופה. חומרת העניין מבחינת אירופה נעוצה בכך שכניעה זו הייתה תוצאה של היווצרות סדקים בסולידריות האירופית, משום שסין הצליחה לגרום לפיצול בסוגיה זו בין חברות האיחוד ולגייס לטובתה כמה ממדינות אירופה, כולל גרמניה, נגד עמדת הנציבות. יש לזכור כי הנציבות היא גוף על־לאומי והיא משמשת כרשות המבצעת של האיחוד האירופי, ועוצמת כוחה תלויה לפיכך ברמת הסולידריות האירופית.

סין הצליחה במשימתה זו תוך פרסום איומים בוטים כלפי האיחוד האירופי ב'יומון העם', עיתונה הרשמי של המפלגה הקומוניסטית. "חילופי העתים והתמורות במאזן הכוחות העולמי עדיין אינם גורמים לאיחוד האירופי להבין כי כוחו בירידה, וכי הוא אינו יכול יותר להכתיב תנאים לשותפות הסחר שלו", הכריז היומון הסיני, והוסיף: "אם האיחוד האירופי עדיין סבור כי יש בכוחו להבטיח את האינטרסים שלו באמצעות סנקציות, הוא יצטרך להפנים את העובדה שאינו עומד עוד בפני סין של העבר".

בנאומו בכנס הכלכלי בדאבוס בינואר האחרון דיבר המנהיג הסיני שי על "החלום הסיני", כפי שטראמפ מדבר על "להשיב את אמריקה לגדולתה". שי מתעב את הגלובליזציה, אף שאיננו מצהיר על כך בפומבי. מהצהרותיו עוד טרם היבחרו לנשיא סין עולה כי ארצו איננה משלימה עם השיטה של גלובליזציה ליברלית, כפי שאיננה משלימה עם שליטה מערבית במוסדות הבינלאומיים השונים כגון האו"ם, קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי. אכן, שיטת הקפיטליזם הממלכתי של סין איננה עולה בקנה אחד עם שוק גלובלי ליברלי. סין מעדיפה חברות ממשלתיות מאשר תאגידים רב־לאומיים שבהם אין לה שליטה, כפי שהיא אינה רוצה לוותר על שליטתה באינטרנט ובתחומים רבים אחרים. איחוד אירופי חזק יפריע להגשים את "החלום הסיני".

"עולם משוחרר מהגמוניה אמריקנית"

רוסיה של פוטין מעוניינת בפירוק האיחוד האירופי וברית נאט"ו. ברקע השאיפה הזו עומדים שיקולים כלכליים, מסורות גאו־פוליטיות והיסטוריות והתפתחויות פוליטיות במזרח התיכון, וכן הפסיכולוגיה האישית של פוטין. חוקי האנרגיה של האיחוד האירופי מערימים מכשולים על מכירת אנרגיה רוסית לאירופה בתנאים שהם לרצון הקרמלין. כמו כן, עצם קיומו של האיחוד ומגמות ההתרחבות שלו בשנים האחרונות מציבים בפני מדינות כמו אוקראינה, גיאורגיה וארמניה פיתוי להצטרף לאיחוד או לחתום על הסכמי סחר עמו, מה שהוא לצנינים בעיני הרוסים המעוניינים באזור כלכלי אירו־אסייתי בשליטתם. מבחינה היסטורית רוסיה לא ראתה עצמה כחלק מהתרבות האירופית הקלסית. על פי סקרים, רק רבע מהרוסים (האתניים) רואים עצמם אירופים, ורק 15% הכריזו כי הם מזדהים וקשורים לתרבות האירופית.

בספטמבר האחרון נערכה במוסקבה ועידה של "תנועת האנטי־גלובליזציה של רוסיה" בהשתתפות נציגים מארצות הברית, אירופה והמזרח התיכון. הוועידה נערכה תחת הכותרת "דיאלוג של אומות", ומטרתה המוצהרת הייתה "קידום תהליך ליצירת עולם רב־קוטבי משוחרר מהגמוניה אמריקנית". כותרת זו מקפלת בתוכה את תמצית השאיפה הגאו־פוליטית של ממשל פוטין, ובעצם של הרוח הרוסית מאז ימי הצארים פטר הגדול ויקתרינה – להבטיח את מקומה של רוסיה בעולם כמעצמת־על. אירופה מאוחדת וחזקה היא כעצם בגרון בדרך למימוש שאיפה זו.

פוטין, מנהיג לאומן שאישיותו הפוליטית עוצבה בעידן הסובייטי במסדרונות הקג"ב, ואשר הגדיר את נפילתה של ברית המועצות "הקטסטרופה הגאו־פוליטית הגדולה ביותר של המאה הנוכחית", מחויב למטרה זו. למענה הוא נוקט אמצעים שונים, מהם ישירים והרפתקניים כגון סיפוח קרים, המלחמה באוקראינה והמעורבות בסוריה, ומהם סמויים וסמויים למחצה כגון פעילות ריגול אינטנסיבית, ותמיכה במפלגות ותנועות פוליטיות קיצוניות באירופה על מנת להחליש את מסגרת האיחוד האירופי.

ועידת "דיאלוג של אומות" ביוזמת "תנועת האנטי־גלובליזציה הרוסית" נועדה לעודד ולקדם פעילות של תנועות אתניות בדלניות בעולם בכלל ובאירופה ובארה"ב בכלל, ובכך להחליש את הגוש המערבי, בתקווה כי רוסיה תיבנה מהתפוררות הסולידריות המערבית. לאחרונה פורסם במלטה (המדינה התורנית הנוכחית של האיחוד האירופי) כי רוסיה מעניקה תמיכה צבאית למיליציות בלוב הלוחמות בממשלה הנוכחית המוכרת על ידי האו"ם. על פי שר החוץ המלטזי, מטרת רוסיה היא להגביר את התנועת מהגרים הלא־חוקיים לאירופה, על רקע כוונת האיחוד האירופי להגיע להסכם עם ממשלת לוב על הפחתת זרם המהגרים, כמו גם לממש חלום של הבטחת בסיסים ימיים לצי הרוסי לאורך חופי הים התיכון.

טראמפ נגד הכלכלה הגרמנית

גם טראמפ רואה באיחוד האירופי מתחרה מסחרי, ובעיקר ב"קטר הכלכלי" שלו גרמניה, ועל כן יש לו אינטרס להחליש או אף להביא לידי פירוק האיחוד. באותו כנס בדאבוס אמר אנתוני סקרמוצ'י, יועץ בבית הלבן של טראמפ, כי הסדר העולמי שהתהווה אחרי מלחמת העולם השנייה איננו מתאים למאה ה־21. יש להניח כי הוא התכוון בעיקר לאיחוד האירופי, שהתקיים תחת מטריית ההגנה האמריקנית.

מבחינה כלכלית, טראמפ מבקש לשפר את המאזן המסחרי של ארצות הברית מול אירופה ובעיקר מול גרמניה. ב־2015 עברו סחורות מגרמניה לארצות הברית בערך כולל של 114 מיליארד אירו. בכיוון ההפוך, ערך הסחורות שעברו היה 60 מיליארד אירו. גרמניה מייבאת מהולנד, מצרפת ומסין יותר משהיא מייבאת מארצות הברית, ואת זה רוצה טראמפ לשנות. מי שרוצה למכור לאמריקה, חייב גם להשקיע ולייצר שם.

לפי חברת הייעוץ הוותיקה 'מקינזי', הייצוא הגרמני לעולם בשנת 2015 היה בסכום של 1.2 טריליון אירו, והייבוא בסכום של 949 מיליארד. רמת הייצוא הגרמני היא בראש וראשונה תוצאה של התרבות הטכנולוגית הגרמנית הגבוהה ומוסר העבודה המתבטא בפריון ייצור גבוה, אבל גם שוק עולמי ליברלי תורם לכך שעסקים גרמניים בינוניים וקטנים יוכלו לפרוס כנפיים למקומות רבים בעולם. חברת 'מקינזי' מפרסמת גם את מדד היקף הקשרים המסחריים של כל מדינה, ועל פיו גרמניה היא המעצמה הכלכלית המקושרת ביותר, ובהשוואה לארצות אחרות היא המרוויחה הגדולה ביותר מהגלובליזציה הליברלית. מחצית מהכלכלה הגרמנית מבוססת על קשרי מסחר עם מדינות אחרות, וביטוי חשוב לכך הוא עובדת קיומם של 227 משלחות דיפלומטיות ו־130 לשכות מסחר המפוזרות בעולם. גרמניה נוטלת חלק מרכזי בעיצוב הגלובליזציה, הן באמצעות ניסוח רגולציות בתחום הסחר הבינלאומי הן באמצעות קידום רגולציות בשוקי ההון. כישלון ועידות סחר בינלאומיות, כגון סבב דוחה, העניק הזדמנות לאיחוד האירופי בהנהגת גרמניה להביא לידי הסכמי סחר חופשי בילטרליים, ואלה לא היו תמיד לשביעות רצונן של ארצות הברית וסין. הסכם סחר חופשי אירופי עם דרום קוריאה, למשל, נכנס לתוקף ב־2011, ומאז הייצוא האירופי לשם גדל ב־10% בכל שנה.

עוד לפני עליית טראמפ הבינה גרמניה את הביקורת שהושמעה על מאזן הסחר החיובי הגדול שלה. כמה מהתעשיות הגרמניות, ובעיקר תעשיות הרכב, נענו לביקורת זו והחלו להקים מפעלים בארצות אחרות. מאז 2010 תעשיית הרכב הגרמנית מייצרת יותר מכוניות בארצות אחרות מאשר בגרמניה, בעיקר באותן ארצות שבהן יש שוק למכוניות אלה (תעשיות אלו גם מפיקות מכך תועלת עסקית, בעקיפת מחסומי מכס וביורוקרטיה). ב־מ־וו ו'מרצדס בנץ' פתחו מפעלים בדרום־קרוליינה ובאזורים אחרים בדרום־מזרח ארה"ב, וזכו לתשבחות מפוליטיקאים אמריקנים על תרומתן ליצירת מקומות תעסוקה. אלא שבשלב מסוים התפתו תעשיות אלו לעבור למקסיקו, תוך ידיעה שהמכוניות המיוצרות שם יגיעו לארצות הברית ללא מחסומי מכס וביורוקרטיה הודות להסכם נפט"א היוצר אזור סחר חופשי בין ארה"ב, קנדה ומקסיקו. ב־2014 ייצרה פולקסווגן במקסיקו כ־475 אלף מכוניות, והחברה ממשיכה להשקיע הון עצום במקסיקו. גם לחברת פורד מפעלי הרכבה במקסיקו, ובמסע הבחירות שלו הודיע טראמפ כי בכוונתו להטיל מס בשיעור 35% על ייבוא מכוניות 'פורד' ממקסיקו. סביר להניח שגם פולקסווגן לא תוכל להתחמק מהיטל כזה, וגם הוא יהווה פגיעה ב"מודל הכלכלי" של גרמניה.

האיחוד במסגרתו הנוכחית סיים את דרכו

קברניטי אירופה ערים לסכנה הנשקפת למבנה הפוליטי הייחודי של האיחוד הקיים כבר שישים שנה. הם גם חוששים שה'ברקזיט' ימוטט את הארכיטקטורה הביטחונית של האיחוד, שבלאו הכי היא רופפת ביותר, שהרי נטישת בריטניה את המסגרת הביטחונית המשותפת פירושה ירידה של 25% בהוצאות האיחוד על הגנה. תבהלת טראמפ מחריפה את המצב באופן מהותי.

ב־2 בפברואר שלחו ראשי הגושים הגדולים בפרלמנט האירופי מכתב לנשיא האיחוד דונלד טוסק ולנשיא הנציבות האירופית ז'אן קלוד יונקר, ובו הם מבקשים לדחות את כתב האמנתו של השגריר האמריקני המיועד לאיחוד טד מאלוץ', ודורשים להכריז עליו כאישיות בלתי רצויה. חטאו של מאלוץ' הוא יחסו המזלזל באיחוד האירופי. הוא צוטט באומרו כי יש לרסן ולהחליש את האיחוד האירופי כפי שברית המועצות רוסנה עד להתמוטטותה, והוסיף כי יש סיכוי שההתמוטטות תתרחש בתוך פרק זמן של 18 חודשים. הקברניטים יודעים שמאלוץ' הוא קול אדוניו, ודונלד טוסק עצמו תיאר את טראמפ כאיום על האיחוד.

אז מה עושים? בוועידת האיחוד במאלטה ניסתה הקנצלרית מרקל לנחם את עמיתיה באומרה כי מדיניות טראמפ מהווה הזדמנות לאירופה להגדיר עצמה מחדש, להיות תלויה פחות בארצות הברית ולסמוך יותר על עצמה. על פי מרקל, הדבר חייב לבוא לידי ביטוי גם בהשקעות רבות יותר בתחום ההגנה.

האם אירופה תוכל להגדיר עצמה מחדש? התשובה חיובית, אך לא במובן זה שמרקל הייתה רוצה. האיחוד במסגרתו הנוכחית נדון למיתה, וגסיסתו נמשכת כבר כמה שנים. במקומו יעלו הסכמים אזוריים ובריתות חדשות. זו דרכה של ההיסטוריה המדינית. הבחירות הכלליות שייערכו בצרפת, בגרמניה, בהולנד וייתכן שגם באיטליה עלולות ליצור מציאות פוליטית כזו שתרופף את יתרת הסולידריות שעדיין קיימת באיחוד.

ללא כל קשר לתוצאות הבחירות בצרפת, ברור שהממשלה החדשה שם תדרוש רפורמות כלכליות כאלה שירחיבו עוד את סדקי האיחוד. מרין לה־פן כבר הכריזה כי אם תיבחר היא "תשחרר את צרפת מכבלי הגלובליזציה". הפתולוגיה של הבנקים באיטליה והסטגנציה הכלכלית שם מהוות סכנה לכל גוש האירו יותר מהמצב ביוון. גרמניה עצמה נמצאת בעימות עם הבנק האירופי המרכזי בשל מדיניות ההרחבה המוניטרית שלו, וממילא תמשיך את העימות בנושא זה עם מדינות האיחוד הדרומיות. קטלוניה תמשיך ללחוץ לקבלת עצמאות, מה שיפגע ביציבות הרופפת ממילא של הפוליטיקה בספרד; ובפולין וברומניה תמשכנה הסערות הפוליטיות. המעורבות החתרנית של רוסיה באירופה תמשיך, ופוטין יצליח לסדוק את חזית הסנקציות נגדו, כפי שחוזה מכון המחקר האמריקני 'טרטפורד' בתחזיתו ל־2017.

בעקבות התבטאותו של טראמפ בסוגיית נאט"ו (התבטאות שעוותה בתקשורת) הכריזה ראשת האופוזיציה בפרלמנט הגרמני, שרה וואגנקנכט, כי יש לפרק את נאט"ו ולהקים מסגרת הגנה אירופית חדשה בהשתתפות רוסיה(!). יצוין כי המסורת התרבותית והפוליטית הגרמנית לא בהכרח ראתה עצמה כמערבית ואנטי־רוסית. במקביל, במאמר שפרסם בינואר יושקה פישר, לשעבר שר החוץ וסגן הקנצלר של גרמניה, הוא הזהיר באופן חד מפני אגרסיביות רוסית באירופה, המחייבת ברית הגנה בין גרמניה לצרפת. בפולין מאמינים, בחרדה גדולה, להערכתו של פישר יותר מלגברת וואגנקנכט. מנגד כותב ז'ק אטאלי, מהאינטלקטואלים הבולטים של ימינו, כי אם אירופה לא תונהג בידי מנהיגים חזקים בעלי מודעות היסטורית, קיימת סכנת מלחמה בין גרמניה לצרפת תוך שלושים שנה.

השנים הקרובות יהיו גורליות עבור היבשת הוותיקה. הסדר העולמי שנוצר בעקבות מלחמת העולם השנייה מתעצב מחדש, ובמוקדי כוח רבים ייאלצו להסתגל למציאות אחרת.