לרקוד עם ענקים

שורשי האינטגרציה האירופית במלאת ששים שנה להקמת השוק האירופי המשותף (25 מרץ 1957)

▪ ▪ ▪

בראשית המאה ה-20 החל תהליך של תמורות במאזן הכוחות העולמי. עידן ההגמוניה של מעצמות אירופה עמד לפנות מקומו לעלייתה של מערכת עולמית דו-קוטבית בהנהגתן של ארצות הברית ורוסיה. מלחמות העולם, הראשונה והשנייה, שהיו מבחינה מסוימת פרי ניסיון, למצער מצד גרמניה, לעכב תהליך זה, אך החישו אותו. מאמר זה מבקש להצביע על כך ששורשי האינטגרציה האירופית בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה נעוצים, מנקודת מבט ריאליסטית, באינסטינקט של מדינות מערב אירופה למזער תלותן הכלכלית והפוליטית בארצות הברית, מצד אחד, ולהגן על עצמן מפני אפשרות של התפשטות סובייטית אפשרית, כמו גם למנוע את תחיית גרמניה, מצד שני (היבטים תרבותיים של האינטגרציה האירופית הם מחוץ לגדר מאמר זה). במלחמת העולם השנייה חיסלו ארצות הברית וברית המועצות את החלום האימפריאליסטי הגרמני שהחל עם עלייתו של ביסמרק והגיע לשיאו בתקופת הנאציזם. מבחינה מסוימת, וזה פרדוכסאלי, חיסול גרמניה הנאצית סימל גם את השלב האחרון בתהליך שקיעתה של היבשת האירופית כשחקן הבינלאומי החשוב ביותר. כל אחת משתי מעצמות אלו לחמה את מלחמתה שלה, למען האינטרסים הלאומיים שלה. התוצאה הייתה חלוקת גרמניה, וחלוקת אירופה בכלל, כאשר כל חלק הפך למחובר לטבור אחת ממעצמות-העל. כך נוצר הגוש המזרחי והגוש המערבי. מרות פוליטית שני חלקי אירופה התאפיינו ביציבות פוליטית: הגוש המזרחי היה יציב בכוח הכפייה הסובייטית; אירופה המערבית זכתה לשלווה הודות לסיוע הכלכלי המסיבי שהוענק לה במסגרת "תוכנית מרשל" שהושקה ב-1947, והמטריה הצבאית של ארצות הברית. אך דא עקא שהסיוע האמריקני היה מלווה, כמובן, בהטלת מרות פוליטית על מערב אירופה, ובעיקר על צרפת ובריטניה, מעצמות העבר, שנותרו מרוטות נוצות ומוגבלות כוח ביכולת התמרון בזירה הבינלאומית. מן הצד השני, בהסיטן מבטן מזרחה, מצאו עצמן מדינות מערב אירופה נתונות בצלו של הענק הסובייטי, המאיים בעצם נוכחותו. כיצד תרקוד מערב אירופה עם שני ענקים אלה? חריפותה של הבעיה הייתה בולטת לנוכח היעלמותה של גרמניה כבלם אפשרי מפני ניסיונות התפשטות סובייטית, והפוליטיקה המערבית התחבטה בשאלה האם יש לאפשר לגרמניה לשוב לאיתנה. הובע חשש ממגמה זו פן תתעצם גרמניה ותופיע שוב בשכונה האירופית כבריון מסוכן, שמאז 1870 הוכיח את פגיעתו כי רבה. מאידך-גיסא גרמניה חלשה ומפורזת הייתה טרף קל לסובייטים החונים על גבולה בכוחות גדולים. ארצות הברית ניצלה את מלחמת העולם השנייה להאדרת מעמדה האימפריאלי על חשבון אירופה. היו חילוקי דעות רציניים בין רוזוולט לצ'רצ'יל באשר לחלוקה האימפריאלית של העולם, ובעיקר היה לחץ אמריקני חזק על צ'רצ'יל להבטיח להודו עצמאות לאחר המלחמה. צ'רצ'יל ניסה לעמוד איתן נגד הלחץ האמריקני אך לבסוף נאלץ להכריז כי "הודו אבודה." כבר ב-1942 הכריז צ'רצ'יל בכעס תוך כדי דיון פוליטי: "לא מוניתי לראש ממשלת הוד מלכותו על-מנת לפקח על חיסולה של האימפריה הבריטית". אך מה לעשות? בריטניה נעשתה יותר ויותר תלויה כלכלית בארה"ב. גם לצרפת לא הייתה כוונה ב-1945 לסיים את שלטונה בהודו סין. היא ניהלה שם מלחמה במשך עשר שנים שעלתה לה בקורבנות רבים, כסף ויוקרה. היא לא חזתה שהודו-סין תיהפך מסתם אזור של אחיזה קולוניאלית לאחת הזירות של המלחמה הקרה. אבדן הנכסים הקולוניאליים של בריטניה, צרפת והולנד, ונזקי המלחמה רוששו כליל את מערב אירופה ומרכזה. והנה, לעומת מדינות אירופה עשתה ארה"ב חיל בתקופת המלחמה. התל"ג שלה זינק ביותר מ 50% במונחים ריאליים, כאשר התל"ג של אירופה (למעט בריה"מ) ירד ב-25%. חלקה של אירופה בתפוקה החרושתית העולמית היה הנמוך ביותר מאז המאה ה-19. אפילו ב-1953 כאשר תוקנו כבר רוב נזקי המלחמה היווה חלקה של אירופה רק 26% מהתפוקה העולמית, בהשוואה ל 44% שהיווה חלקה של ארה"ב. פונקציות כלכליות גם מבחינת היכולות הצבאיות המצרפיות היה ברור שמדינות אירופה המערבית הן כננס בין ענקים. עובדת כיווצה של אירופה כשחקן גלובלי בעל השפעה מעצמתית הייתה ברורה בעליל. מנגד, גם ברית המועצות וגם ארצות הברית הרחיבו לאחר מלחמת העולם השנייה את האוריינטציה הגלובליסטית של מדיניותן: כאשר נדמה היה לאמריקנים כי צ'רצ'יל וסטלין מנסים להגיע בשלב מסוים להסדר ביניהם בעניין מזרח אירופה ללא שיתופם הם טענו כי "במלחמה העולמית הזאת לא קיימת אף לא שאלה אחת, מדינית או צבאית, אשר אין לארצות הברית חלק בה". עמדה דומה הציגו הסובייטים. שר החוץ הסובייטי מולוטוב טען ב-1946 כי: "ברית המועצות היא עתה אחת הארצות החזקות ביותר של העולם. אין אפשרות עתה להחליט באילו שהן בעיות רציניות של היחסים הבינלאומיים בלעדיה". נפלה רוחן של מדינות אירופה לנוכח מעמדן השפל שנכפה עליהן על-ידי ההגמוניה הדו-מעצמתית. באירופה רווחה ההנחה כי פיצול לאומי שאפיין את היבשת לפני מלחמת העולם ידרדר עוד את מעמדה, בעוד שאם יתהווה איחוד כלשהו של פונקציות כלכליות, פוליטיות וביטחוניות ייווצר גוש חדש שיוכל ליטול חלק מכובד יותר בריקוד הגלובלי שבו ארצות הברית וברית המועצות היו הרקדניות הראשיות. ביטוי מפורש להנחה זו עלה עשרות שנים מאוחר יותר כאשר ז'ק דלור, מי שהיה נשיא הנציבות האירופית (1985 - 1995), הסביר כי אחת המטרות של האיחוד האירופי הייתה לשים קץ ל"שקיעה הגיאופוליטית והכלכלית של יבשת שהמציאה את רעיון האוניברסליות, הדמוקרטיה וזכויות האדם". קשה היה לאירופים להשלים עם העובדה שהעוצמה העולמית תשכון לעד בידי ארצות הברית. למזלם של האירופים קיבלו הרהורי האינטגרציה חיזוק מאמריקה. סעיף מפתח בתוכנית מרשל קבע כי על מדינות אירופה להתחיל בתהליך אינטגרציה מסוים לטובת יעילות הסיוע האמריקני. עיי חרבות אך כאן נתעוררה דילמה, והיא זאת שחוללה את מעשה יצירת השוק האירופי המשותף. כיצד ניתן לאחד פונקציות כלכליות לשיקום כלכלתה של אירופה מבלי לשתף את גרמניה. בתום המלחמה הייתה הארץ עיי חרבות, רחובותיה דחוסים פליטים רעבים וממורמרים, ועתידה הפוליטי היה לוט בערפל. אולם היה ברור כי שיקום כלכלתה וכוחה של אירופה באמצעות איחוד של פונקציות כלכליות לא יניב תוצאה משמעותית ללא שיקומה של גרמניה. הייתה זו תובנה בסיסית כי גרמניה חזקה מבחינה כלכלית היא גורם יסוד בכל מבנה כלכלי מערב אירופי. הועלו גם חששות שהמשך והעמקת המשבר הכלכלי והחברתי בגרמניה עלולים לגרום לאחת משתי תוצאות חמורות: התגברות הלאומנות הגרמנית כפי שהיה לאחר מלחמת העולם הראשונה, או היסחפות גרמניה אל עבר הגוש הסובייטי, ובמקרה הפחות גרוע, אי-הזדהות עם המערב. אכן, קורט שומאכר מנהיג הסוציאל-דמוקרטים בגרמניה, יריבו הפוליטי של הקנצלר אדנאואר, היה סבור שהאוריינטציה הבינלאומית של גרמניה צריכה להיות באמצע, בין מזרח למערב, ולשם כך על גרמניה להיות מאוחדת. מצד שני, שיקומה הכלכלי, ואולי גם הצבאי של גרמניה, משול היה לטיפול בנמר פצוע אנושות שעשה שמות בג'ונגל האירופי יותר מפעם אחת. צרפת, יותר מכל מדינה אחרת, קידמה בברכה את חלוקת גרמניה, ונראה היה שהיא גם מתכננת מהלכים להסרת כל שליטה גרמנית מהאזורי התעשיה של הריין ועמק הרוהר. הנטייה הטבעית הייתה להשאיר את גרמניה במצב של נכות. בשנת 1946 סימנו המעצמות הכובשות 744 מפעלים ותאגידים המיועדים לפירוק, לכאורה כאמצעי למנוע מגרמניה לשוב אל כוחה ההרסני. מפעלי פחם,פלדה וכימיקלים גדולים היו צפויים להריסה, וזאת, פרדוכסלית, תוך כדי העברת מיליוני דולרים אמריקנים לגרמניה במסגרת "תוכנית מרשל". ראוי לציון שמיתוס העוצמה הגרמנית המשיך לרבוץ בתודעתם של הצרפתים עוד עשרות שנים. כאשר נפלה חומת ברלין והחל תהליך האיחוד של שתי הגרמניות הופיעו מאמרים בעיתונות הצרפתית המעלים חשש מפני עלייתו של "הרייך הרביעי" בן שמונים מיליון איש שהופך ל"כוח כלכלי אדיר", ואשר מוביל להקמתה של "אירופה ביסמארקית". אין לתמוה על כך באשר בין סוף מלחמות נפוליאון ב-1815 עד מלחמת העולם הראשונה הייתה מלחמה אירופית רצינית אחת ב-1870, זוהי מלחמת גרמניה בצרפת. גם מלחמת העולם הראשונה הייתה במידה מרובה תוצאת האיבה בין שתי המעצמות השכנות, אגב השאיפות האימפריאליות של גרמניה הקיסרית, ואין ספק כי גורם איבה זה תרם לפרוץ מלחמת העולם השנייה. לא לחינם סיפחו הגרמנים את אלזס ולוריין ב 1870: לוריין הייתה עשירה בעפרות ברזל, והגרמנים יכלו לצרף זאת לפחם שבחבל הרוהר ובכך ליצור את תעשיית הפלדה הגדולה ביותר ביבשת אירופה. משאבי טבע מלחמת העולם השנייה, על תוצאותיה, הובילה, אם כן, למסקנה כי יש להביא לקץ האיבה בין גרמניה לצרפת, אשר ניזונה גם מהאינטרסים הכלכליים של שתי המעצמות בכל הקשור לחבלי הרוהר והסאר, וכמובן לאזורי אלזאס ולוריין, עתירי הפחם והברזל. המסקנה שהתבקשה הייתה כי יש להקים איחוד בין שתי המדינות בכל הקשור להפקת מחצבים אלה. את תחילתו המעשית של האיחוד האירופי ניתן לראות באפריל 1951 עם ייסודה של קהיליית הפחם והפלדה האירופית (ECSC), כשהמטרה הפוליטית המיידית הייתה מניעת סכסוך בין גרמניה לצרפת באמצעות איחוד מפעלי הפקת הפחם והפלדה שלהן. אכן, אדנאואר הכריז במעמד היווסדה של קהיליית הפחם והפלדה כי "מרגע שהייצור בסאאר יהיה של החבל כולו-תוסר סיבה אחת של מתח". כבר ב-1947 הציעו האמריקנים להקים גוף על-לאומי אירופי שיאפשר לגרמניה ולשכנותיה גישה חופשית ל"משאבי טבע מסוימים", וכי יש להכריז על הרוהר העשיר בפחם כעל "נכס אירופי" ולא נכס לאומי. גם צ'רצ'יל הכריז כי "המשימה הנאצלה של המדינות המנצחות היא לאחוז את הגרמנים בידם ולהובילם חזרה אל משפחת אירופה...שיקום אירופה מהריסותיה וחידוש נגהה בעולם מחייבים בראש וראשונה לכבוש את עצמנו". ליוזמה זו הצטרפו גם איטליה, בלגיה, לוכסמבורג והולנד, שביקשו לקשור את כלכלתן בכלכלת גרמניה וצרפת. המטרה הנוספת, הסמויה, הייתה יצירת כוח כלכלי גדול שיוכל להפחית את תלותה הכלכלית של מערב אירופה בארצות הברית ויעניק לה מעמד נוח יותר נוכח ההגמוניה של האחרונה. מבנה הקהילייה כלל "רשות עליונה", גוף פרלמנטרי, מועצת שרים ובית דין. נוצר תקדים שבו המדינות החברות מעבירות תחומים מסוימים של כלכלתן לשליטת רשות על-לאומית. זה היה המודל המוסדי של השוק האירופי המשותף שעתיד להיווסד ב-1957. במבוא לאמנת קהיליית הפחם והפלדה הוכרז כי "השש...(שש המדינות החברות). בחתמן על אמנה זו מקימות את הבסיס לאיחוד רחב יותר, ובונות יסודות ליעוד משותף". נוסח זה הצביע על כוונה להמשיך באיחוד עמוק יותר. התעניינותה של ארצות הברית באינטגרציה האירופית נבעה לא רק בשל שיקולים של ניצול יעיל יותר של כספי הסיוע שלה אלא גם כדי להבטיח הקמתו של אזור ביטחון, בשילוב גרמניה המערבית, כנגד איום סובייטי. בספטמבר 1949 ערכו הסובייטים את ניסוי הגרעין הראשון שלהם, וכבר באביב 1950 לחצו הרשויות הצבאיות בארצות הברית ובריטניה על ממשלותיהן לחמש מחדש את גרמניה המערבית, (רק חמש שנים אחרי שהחריבו את הוורמאכט). הצרפתים הזדעזעו, וכאן נכנס לתמונה שר החוץ של ארצות הברית דין אצ'יסון שפעל להרגיעם ולקדם את האמון בינם לבין הגרמנים. לחץ אמריקני מאז ואילך נקבע קצב התקדמות האינטגרציה בעיקר על-ידי התפתחויות בזירה הבינלאומית. הנה, למשל בתקופת מלחמת קוריאה הייתה ארצות הברית מעוניינת באירופה חזקה ומאוחדת, ורווחה ההנחה שאירופה כזו לא יכולה להתבסס ללא חימושה של גרמניה. צרפת התנגדה אך נוכח הלחץ האמריקני הציע רנה פלוון, ראש ממשלתה ב-1950 להקים קהיליית הגנה אירופית שבמסגרתה צבא אירופי בהשתתפות כוחות גרמניים, אך רק כאלה המשולבים ביחידות אירופיות אחרות. הצעת פלוון כללה הקמת פיקוד על-מדינתי, דוגמת הרשות העליונה של קהיליית הפחם והפלדה. תנאי צרפתי נוסף היה הצטרפות בריטניה, מה שיבטיח הצבת כוחות צבא בריטיים ביבשת. ב-1952 נחתם ההסכם אך הוא לא יצא לפועל כי אשרורו באסיפה הלאומית הצרפתית נכשל. בלחץ אמריקני נוסף עוצב ארגון חדש בסוף 1954, הוא "האיחוד המערב אירופי", שלא היה אלא מסגרת בינממשלתית להתייעצות ולתאום ביטחוני. גם גרמניה ואיטליה (מדינות האויב לשעבר), צורפו למסגרת זו בהסכמת צרפת, לא לפני שבריטניה התחייבה להצבת כוחות צבאיים ביבשת. מה שבטוח, בטוח. בריטניה הסיקה מסיפור זה כי שש חברות איחוד הפחם והפלדה לא תוכלנה להמשיך לחתור לאיחוד פוליטי - ביטחוני ללא השתתפותה. הבריטים צדקו רק באשר להערכתם את הפן המדיני-ביטחוני. ביוני 1955 נערכה פגישת שרי החוץ של השש במסינה שבאיטליה, לדון במה שעתיד להתפתח לשוק האירופי המשותף ולסוכנות האטום המשותפת, יוראטום (EURATOM). ועידת מסינה קראה להקמת מוסדות משותפים, למיזוג הדרגתי של כלכלת המדינות, ליצירת שוק משותף ולתאום מדיניות חברתית. בריטניה הוזמנה להשתתף אך פרשה כעבור זמן קצר, ובאספה הלאומית הצרפתית, שבדיוניה עלה החשש מפני יצירת דומיננטיות כלכלית גרמנית, שוב הועלתה הקריאה להימנע מהצטרפות ליוזמה של שוק משותף אם אין בריטניה חלק מיוזמה זו. ואז, היה זה שוב אירוע חיצוני, שהביא לידי ביטוי עז את עוצמתן ההגמונלית של ארצות הברית וברית המועצות, ואשר היווה תשומה חשובה להתקדמות תהליך האינטגרציה. בריטניה וצרפת יצאו בשלהי 1956 למבצע סואץ אך נאלצו לסגת מיד בשל לחץ אמריקני. שתיהן הפיקו לקחים מנוגדים מכניעתן ללחץ האמריקני. הראשונה הבינה כי בעתיד לא תוכל לצאת למבצעי שיטור בינלאומיים ללא ברכת ארצות הברית. השנייה הסיקה מפרשה זו כי לא היא ולא כל מדינה אירופית אחרת תוכל לסמוך באופן אוטומטי על ארצות הברית. הערכת צרפת תאמה את זו שהועלתה בוועידת מסינה לפיה האינטגרציה האירופית היא הכרחית אם חפצה אירופה לשמר את מעמדה והשפעתה בזירה הבינלאומית. עשרות שנים לאחר מכן נתן לכך ביטוי שר החוץ הצרפתי הרווה דה-שארט (1995 - 1997) באומרו: "אירופה היא מאגר עוצמה אדיר לכל אחת מהמדינות, הן באשר לכלכלה והן באשר לפעילות בינלאומית...איננו רוצים בעולם הנשלט על-ידי מעצמה אחת, אלא בעולם המאורגן על בסיס של ריבוי קטבים. לצרפת יש סיבה לשאוף ... להיות מעורבת בכל הוויכוחים החשובים בעולם ולהיות שחקן ראשי בעניינים הבינלאומיים". וכך, הייתה זו מלחמת סואץ שהובילה את ועידת מסינה לשלב שבו נחתמה ברומא אמנת השוק האירופי המשותף ב-25 למרץ 1957, שהתפתחה עשרות שנים מאוחר יותר לאיחוד האירופי.

Featured Posts
Recent Posts
Archive
Search By Tags
אין עדיין תגים.
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square