מרקל תחילה מול - אמריקה תחילה

שעם בחירתו של טראמפ לנשיא לא הסתירה מרקל את חששותיה ממדיניותו המוצהרת בחוגים פוליטיים מסוימים באירופה היא אף הוכתרה כמנהיגת העולם החופשי לנוכח מה שהיה נראה כהעמקת מדיניות הבדלנות בארצות הברית

▪ ▪ ▪

קנצלר גרמניה אנגלה מרקל שחררה לאטמוספירה הפוליטית הבינלאומית הצהרה דרמטית לפיה נגזר גורלה של אירופה לשמר את מעמדה בזירה הבינלאומית בכוחות עצמה. "ניסיון הימים האחרונים מלמדני כי חלפו הזמנים שבהם יכולנו לסמוך על אחרים", הודיעה הקנצלר". לכן אומר כי אנו האירופים חייבים לקחת את גורלנו בידינו". הצהרה זו ביטאה את עמדת הקנצלר, כמו גם חוגים פוליטיים אחרים באירופה לנוכח התנגדותו של נשיא ארצות הברית טראמפ להסכם פריז למניעת התחממות כדור-הארץ ולנוכח הצהרותיו הבוטות מאוד המאשימות את חברות ברית נאטו האירופיות בהשתמטות ממילוי חובותיהן לברית. "גרמניה חייבת לנו הרבה מאוד כסף", אמר טראמפ, ובכך המשיך את אמירותיו עוד מתקופת מערכת הבחירות בגנות המדיניות הכלכלית והביטחונית של גרמניה. לא רק ארצות הברית של טראמפ אלא גם כמה מחברותיה האירופיות של גרמניה עוינות את ההתנהלות הכלכלית של גרמניה אשר לדעתם מונעת איזון בסחר הבינלאומי וגורמת למטבע האירו להיות חזק במידה כזו המחלישה את כושר הייצוא של מדינות אחרות בגוש האירו. כבר כמה שנים שגרמניה נהנית מעודף בחשבון השוטף שלה, כלומר שנפח הייצוא עולה על נפח הייבוא. ב-2015 עמד עודף זה על 284 מיליארד דולר, סכום שהיווה 8.5% מהתוצר שלה. פירושו של דבר ששיעורי החיסכון של האוכלוסייה בגרמניה הם גבוהים והממשלה אינה מעודדת צריכה, וממילא נפח הייבוא קטן יחסית. אילו לא היה מטבע אחיד קושר את מדינות גוש האירו לבנק מרכזי אחד הן היו יכולות לנסות להילחם ב"אגואיזם" הכלכלי של גרמניה באמצעות שליטה במדיניות המוניטרית שלהם, מה שאינו אפשרי במציאות של מטבע משותף. ב-2015 עברו סחורות מגרמניה לארצות הברית בערך כולל של 114 מיליארד אירו, אך בכיוון ההפוך ערך הסחורות שעברו היה 60 מיליארד אירו. הייבוא לגרמניה מהולנד, צרפת וסין הוא גדול יותר מאשר מארצות הברית, ואת זאת רוצה טראמפ לשנות. מי שרוצה למכור לאמריקה חייב גם להשקיע ולייצר שם. התנערותה של גרמניה ממחויבותה לנאטו היא גורם נוסף לעוינות של טראמפ. העיתונות האמריקנית נתנה כותרות דרמטיות למה שנראה כקרע טרנס-אטלנטי. הניו-יורק טיימס תיאר את המצב כ"בעל פוטנציאל לתנודה סיסמית", והוושינגטון פוסט הצהיר על "פרק חדש ביחסי ארצות הברית-אירופה". דרמטיות זו נבעה מכך שעם בחירתו של טראמפ לנשיא לא הסתירה מרקל את חששותיה ממדיניותו המוצהרת. בחוגים פוליטיים מסוימים באירופה היא אף הוכתרה כמנהיגת העולם החופשי לנוכח מה שהיה נראה כהעמקת מדיניות הבדלנות בארצות הברית. עם זאת הודיעה מרקל כי רב המשותף על המפריד בין שני צדי האטלנטי וכי היא תשתף פעולה עם הממשל החדש. והנה עתה, בעת ביקורו של טראמפ באירופה, היוו הצהרותיה נקודת מפנה בכך שניתן להסיק מהן כי מבחינתה אבדה תקווה לשיתוף פעולה עם ארצות הברית בזירה הבינלאומית. האמנם כצעקתה? האם מדיניותו המוצהרת של טראמפ אכן מבשרת תמורה כה דרסטית ביחסים הטרנס-אטלנטיים? האם עולמה התרבותי/פוליטי של ארצות הברית חפף באופן מסורתי את זו של אירופה, כפי שעשוי להצטייר בקרב ההמונים? האם האינטרסים הגיאופוליטיים של ארצות הברית תאמו את אלו של אירופה מאז ומתמיד? האם בכל מקרה תשאיר אמריקה את אירופה לעמוד על נפשה לבד ולקחת גורלה בידיה, כמאמר מרקל? ומאידך-גיסא, האם אירופה, ככל שניתן להתייחס אליה כיחידה פוליטית/תרבותית הזדהתה באון עקרוני עם המדיניות האמריקנית העולמית? הגנה אמריקנית מסיבית התשובה שלילית. מה שנתפס במשך עשרות שנים כגוש מערבי מונוליטי לא היה אלא אשליה אופטית שנוצרה מכוח תזוזות של לוחות טקטוניות במערכת הבינלאומית במאה העשרים, אם נמשיך את המטפורה של ה"ניו-יורק טיימס". גרמניה הקיסרית בתקופתו של הקנצלר ביסמרק לא הייתה "מערב", כשם שגרמניה של הרייך השלישי לא הייתה "מערב", אם בכלל היה קיים מין "מערב" מהסוג שנתפס בעיני העולם בתקופת המלחמה הקרה. רק התפשטותה האימפריאלית האכזרית של ברית המועצות אשר בסערת שחרור ארצות מזרח אירופה מהנאצים כבשה אותן לעצמה יצרה עניין אמריקני במדיניות בלימה, וממילא זכו מדינות אירופה המערבית במטריית הגנה אמריקנית מסיבית. לפני כן העניין האמריקני באירופה היה קלוש ביותר. אדרבה, כבר בראשית המאה העשרים ראה הנשיא תד רוזוולט את גרמניה כמדינה מסוכנת ועם זאת כניסתה של אמריקה למלחמת העולם הראשונה הייתה רק ב-1917 כשנפגעו אינטרסים שלה, ולמלחמת העולם השנייה היא נגררה על-ידי היפנים במתקפת פרל הארבור בדצמבר 1941. "העולם החדש" של אמריקה לא רצה לשאת על גבו את "העולם הישן" של אירופה. בשלהי מלחמת העולם הראשונה יזם נשיא ארצות הברית וודרו ווילסון את הקמת חבר הלאומים אך הקונגרס האמריקני דחה זאת. הוא לא רצה לדאוג לעולם. הוא נקט בגישה הטראמפיסטית של "אמריקה תחילה". עם תום מלחמת העולם השנייה חזר הווילסוניזם למדיניות האמריקנית בהצלחה גדולה יותר לנוכח האיום הסובייטי, כאמור, אך גם בשל לקחי הלאומנות האירופית בתקופה שבין שתי המלחמות. המדינות האירופיות המשוחררות מעול הנאציזם לא האמינו ביכולתן להשכין שלום בר-קיימא ביבשת שלהן ועל כן קיבלו, בבחינת תקווה הובסיאנית, את הנהגתה של ארצות הברית שדחפה לאינטגרציה אירופית בתחום הכלכלי והביטחוני. ניתן לומר כי אינטגרציה זו היוותה, למעשה, אימוץ של הווילסוניזם האמריקני. במובן מסוים היא הייתה תשלום עבור מטריית ההגנה של ארצות הברית, אך במרוצת הזמן התפתח הווילסוניזם לדרגת דוגמה אירופית המהווה את העיקרון המארגן של מדיניותה הבינלאומית. והנה, לכאורה, זוהי התרעומת של אנגלה מרקל על מדיניות טראמפ, כאילו אמרה: "אתם עיצבתם אותנו ברוח האידיאליזם הווילסוני ועתה אתם נסוגים ממנו". בתקופת המלחמה הקרה הצטיירה הברית האטלנטית כברית טבעית בין שני גושים בעלי ערכים ואינטרסים גיאופוליטיים משותפים, אך זאת לא הייתה המציאות האמיתית. הרושם של ערכים משותפים נובע מתוך כך שגם האומה האמריקנית המתהווה בשלהי המאה השמונה עשרה ובמאה התשע עשרה עיצבה את הפוליטיקה שלה לאור ערכי הנאורות והרעיונות הדמוקרטיים שעלו כפורחים באירופה, אך דווקא ביבשת מוצאם לא הכו ערכים אלה שורשם חזקים. הברית הגיאופוליטית שנאטו הייתה ביטויה המובהק גם היא לא שקפה אחדות דעים, לא בין אמריקה לאירופה, ולא בין המדינות האירופיות עצמן. העיתון הצרפתי לה-מונד למשל, שנוסד ב-1944 מיד עם שחרור צרפת הטיף לאירופה חמושה אך ניטראלית הניצבת בין ארצות הברית לברית המועצות, וקריאה כזו עלתה מאוחר יותר על-ידי קורט שומאכר מנהיג הסוציאל-דמוקרטים בגרמניה הכבושה שהסתייג מהמדיניות הפרו- מערבית של קונראד אדנאואר. מסקר דעת קהל שנערך בגרמניה ב-2014 בעקבות משבר אוקראינה עלה כי כמעט חצי מהנשאלים הביעו דעתם כי ארצם חייבת לנקוט בדרך האמצע בין מזרח למערב. עצם עליית הנאציזם, טוען האנס קונדנני, חוקר גרמני ב"קרן מארשל", הייתה ביטוי לדחייתה של גרמניה את העולם המערבי על ערכיו הפוליטיים והמוסריים. האוריינטציה הבינלאומית המערב-גרמנית בתקופת המלחמה הקרה מאז הקנצלר ווילי ברנדט אף היא לא הייתה מערבית מוחלטת. כאשר נאם הנשיא ריגן בפני הבונדסטאג הגרמני ב-1982 צעדו ברחובות ברלין כ-400,000 מפגינים במחאה על הצבת טילי שיוט אמריקניים על אדמת ארצם. ב-2001 הודיע הממשל האמריקני לרוסיה על כוונתו לסגת מהסכם בן שלושים שנה שהגביל פיתוח מערכות ליירוט טילים בין יבשתיים. קברניטי האיחוד האירופי נפגשו עם ד"ר קונדוליזה רייס מי שהייתה היועצת לביטחון לאומי בבית הלבן על-מנת לשכנע את הממשל האמריקני להמשיך ולדבוק בהסכם. כריס פאטן, נציב האיחוד האירופי דאז למדיניות חוץ שהשתתף בפגישה מתאר את תגובתה היהירה של ד"ר רייס שאמרה כי אין זה מעניינו של האיחוד האירופי להטיל ספק בשיקולי ההגנה של ארצות הברית. אמריקה יודעת מה עליה לעשות, ואין היא זקוקה לעצות מאחרים. חירות ושוויון גם במלחמת עירק ב-2003 דיבר הקנצלר גרהרד שרדר על "הדרך הגרמנית" לעומת "הדרך האמריקנית". מאז, הדגישה גרמניה כי כוחה הוא "כוח השלום" Friednsmacht ולא "כוח המלחמה." במשאל דעת קהל שנערך על-ידי ה- Internationale Politik עלה כי חלקים לא מבוטלים בציבור הגרמני אינם מעדיפים שיתוף פעולה עם המערב על פני קשרים עם רוסיה, סין או הודו. ביטוי חד לכך ניתן ב-2012 על-ידי השגריר הגרמני לסין שאמר בראיון כי "איני סבור שיש עדיין דבר כזה הנקרא מערב". אכן, הגדרתה של גרמניה (גרמניה המערבית, בעת המלחמה הקרה) כחלק מגוש המערב הייתה פרי מלחמות ומהפכות המאה העשרים גרידא. מבחינה פוליטית/תרבותית גרמניה שלפני רפובליקת ווימאר לא הזדהתה עם סיסמת "חירות, שוויון ואחווה" הצרפתית, ולא עם הדמוקרטיה נוסח אדמונד ברק הבריטית. האתוס הפוליטי/תרבותי של גרמניה היה "חובה, משמעת חוק וסדר". עמדתה העוינת של צרפת לנוכח מעמדה ההגמונאלי של ארצות הברית בנאטו ידועה גם היא ושיאה היה עם כינון הרפובליקה החמישית. נשיא צרפת דאז, הגנרל שארל דה-גול, ששאף להחזיר עטרת צרפת לתקופתה הנפוליאונית, תיעב את ההגמוניה האמריקנית. גם התנהלותו ביחס להתפתחות השוק האירופי המשותף, כגון הטלת וטו ממושך ועקשני על הצטרפות בריטניה לשוק, לא הייתה אלא ביטוי לשאיפתו להעצמת מעמדה של צרפת באירופה אגב החלשת ההגמוניה האמריקנית. במרס 1966 הכריז דה-גול על פרישת ארצו מהפיקוד הצבאי המשותף של נאטו. באיגרת ששלח לנשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון דה-גול ציין שצרפת מבקשת "להחזיר לעצמה את מלוא ריבונותה על כל שטחה היא, ריבונות שצומצמה עקב הנוכחות הקבועה של גורמים צבאיים של בעלות הברית". אמנם, הסכים דה-גול, צרפת תמשיך להיות חברה בברית הצפון אטלנטית אך כוחות הצבא הצרפתיים לא יהיו עוד תחת פיקוד ושליטה של נאטו. הוא גם דרש שנאטו (קרי, ארה"ב ) לא תוכל להציב כוחות על אדמת צרפת, ואכן ארצות הברית פינתה את שלושים בסיסיה על 26000 אנשי צבא שלה מצרפת. גם מפקדת הברית הועברה למקום מושבה הנוכחי-בריסל. בצעד זה דה-גול גילה כפיות טובה כלפי הכוחות האמריקנים ששחררו את צרפת במלחמת העולם השנייה. דין ראסק, מזכיר המדינה האמריקני דאז שאל את דה-גול בסרקזם האם על ארצות הברית לפנות גם את האמריקנים ההרוגים מבתי הקברות הצבאיים. קריקטורה באחד מעיתוני צרפת הראתה חיל אמריקני היוצא את צרפת, מטלפן לדה-גול: "אם תזדקק לנו שוב, מספר הטלפון שלנו הוא...." רק כעבור 43 שנים החזיר נשיא צרפת סרקוזי את המצב לקדמותו, אך גם צעד זה לווה במחאה פוליטית. חוצפה ויהירות גם הבריטים לא התלהבו כל כך מהפטרוניות של אמריקה: בספרו America in the British Imagination מביא ג'והן ליונס ציטוט מפי הדיפלומט והסופר הבריטי הרולד ניקולסון שכתב לחבר אמריקני ב-1953 כי האירופים "חוששים שגורל העולם יהיה נתון בידי ענק בעל איברים של סטודנט, רגשות של בתולה זקנה ומוח של טווסה", והכוונה כמובן לאמריקה. וגרהם גרין ב "האמריקני השקט" רואה את הגיבור אלדן פייל כמייצג את אמריקה הנסוגה מהווילסוניזם שאירופה אימצה, בכך שהיא מתערבת במלחמה לא לה בהודו סין. אירופה, ככלל, הסתייגה גם מההרפתקה האמריקנית הממושכת בוויטנאם בשנות הששים, כפי שארצות הברית של הנשיא אייזנהאואר הגיבה בדיפלומטיה אגרסיבית מאוד להרפתקה האנגלו-צרפתית ב-1956 בסואץ. את ההרפתקה האמריקנית בוויטנאם ראתה אירופה כביטוי לאגרסיביות צבאית שאינה עולה בקנה אחד עם ווילסוניזם אידיאליסטי. את ההרפתקה האנגלו- צרפתית בסואץ ראה ממשלו של אייזנהאואר כחוצפה ויהירות של מדינות אשר על-אף העובדה שהן חוסות בצל מטריה ביטחונית אמריקנית מעיזות לנהל את העולם ללא רשותה של הפטרונית שלהן. שהרי מאז פרוץ מלחמת קוריאה ב-1950 תבעה ארצות הברית מבעלות בריתה האירופיות קונפורמיות ללא סייגים לא רק בכל הקשור למדיניות הגלובלית של ארצות הברית אלא גם בכל מה שקשור לארגון התעשייתי האמריקני. החלטתו של טראמפ בעניין הסכם פריז למניעת התחממות כדור-הארץ אינה צריכה להפתיע את אירופה. ב-1997 נחתם פרוטוקול קיוטו למטרה דומה שאושרר על-ידי 180 מדינות למעט ארצות הברית. בשנת 2001 הודיע ממשלו של הנשיא בוש על דחייתו הסופית של פרוטוקול זה על-ידי ארצות הברית. נראה, אם כן, כי הצהרותיה הדרמטיות של הקנצלר מרקל נובעות בעיקר מהבחירות הכלליות לבונדסטאג שתתקיימנה בספטמבר הקרוב. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית, יריבתה החשובה ביותר של מפלגתה של מרקל ידועה עוד משנות השבעים, תקופת הקנצלר ברנדט, כמי שמבקשת לשמוט עצמה מאחיזה אמריקנית חזקה אגב התווית מדיניות של יחסים טובים עם מוסקבה. מאז משבר אוקראינה ב-2014 יש בדעת הקהל בגרמניה מגמה של "להבין את הצד הרוסי", כפי שמציין פרופסור יורג בברובסקי מאוניברסיטת הומבולדט. עד לאחרונה הצליחה אנגלה מרקל לשמור על איזו אחידות בפוליטיקה הגרמנית בנושא משבר אוקראינה, אבל עתה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית קונה לה תומכים בשל הבטחותיה למדיניות מאוזנת יותר כלפי רוסיה. מרקל מעוניינת להציג עמדה המציבה אותה כמנהיגה שאינה נתונה בכיסו של ממשל טראמפ, אף אם הוא עצמו ישנה את כיוון המדיניות האמריקנית כלפי רוסיה. היא גם מבינה כי הבריטנתקות תשנה את המבנה ההירארכי של האיחוד האירופי ואשר על כן היא מעוניינת לרכוש לארצה את מעמד הבכורה בצמד ההנהגה הגרמנית/ צרפתית.