אין תורה נקנית אלא ביגיעה

טוב יעשו קברניטי החינוך אם יתנו דעתם לכך שיש להעלות את מפלס הדרישות מן התלמידים, במקום לחפש נוסחאות מתחכמות, יחצניו"ת ונבובות לשיפור הישגים, כטיבן של מכונות ההרזיה וחיטוב הגוף המבטיחות לעצב את הבריות בצלמם ודמותם של אפולו וונוס ללא כל מאמץ

▪ ▪ ▪

לאחרונה התפרסמה ידיעה כי "מדד שנהאי הציג תמונה מדאיגה על מצב ההשכלה הגבוהה בישראל", זאת בנוסף לפרסומים אחרים במשך השנה החולפת על הישגי תלמידי בתי הספר שאינם משביעי רצון ביחס לאלו שבארצות המתועשות. גלים של טענות על תקציבי חינוך לא נאותים, מצד אחד, והצעות מומחים לשיפור דרכי למידה והוראה מצד שני יעלו בודאי כתגובה לידיעות אלה. אבקש להציע במאמר זה גישה זולה ויעילה יותר, אם כי קשה הרבה יותר ליישום, קושי הנובע לא מעצם מאפייניה, אלא מעצם נטיותיה ההיפר-ליברליות של החברה הישראלית בכלל, ושל מערכת החינוך בפרט. הבנתי את יסודות החינוך וההוראה היא הבנה שמרנית-ריאליסטית-פרוידיאנית,שבבסיסה שתי הנחות: האחת, שבני אדם מטבעם נוטים אל ההפקרות המהנה, בבחינת מאמר חז"ל ש"ניחא ליה לעלמא בהפקרא", ובמיוחד ילדים ובני נוער המעדיפים משחקי כדור על פני עיסוק בשירת ביאליק או פתרון תרגילים בחשבון. החינוך הוא עול על צוואריו של הילד, ואין גימיקים המסוגלים להפוך עול זה לחוויה מהנה לאורך ימים. ההנחה השנייה היא שקניינים רוחניים בני קיימא אינם נקנים אלא מתוך יגיעה מרובה. המאמץ הנפשי והאינטלקטואלי (ואין מאמץ אינטלקטואלי נפרד ממאמץ נפשי) הוא זה הפותח מענית בלבו ומוחו של אדם, ומענית זו היא כלי קיבול הכרחי להנבטת זרעי האינטלקט. חז"ל משתמים במושג "עמל תורה", ואילו אנחנו, בעידן התזזיתי הדורש חדשנות מתמדת ובעידן הפיידוצנטריזם (ראיית חוויותיו של הילד במרכז), מחפשים להגיש לילד את הלימוד המתקרא "חוויתי" שיש בו שעשוע וכיף וגימיקים דידקטיים משל היה בית הספר מועדון שעשועים. יחזקאל קויפמן, פילוסוף, חוקר תנ"ך, תיאורטיקן בשדה החינוך ומחנך דגול, רואה בגישה המכרכרת סביב חוויותיו של הילד את "האסון הפטאלי שקרה בחינוך". אכן, כן. וכי שכחנו שאין דעת נקנית אלא על-ידי מי שממית עצמו עליה? ר' חיים מוולוז'ין סיפר על הגאון מווילנה: "אף כי רצו למסור לו מן השמים בלא שום עמל ויגיעת-בשר רזין וסתרין (סודות - ש.פ.) עליוני-עליונים, על-ידי מגידים מארי דרזין (דמויות אגדיות המגלות סודות תורה לצדיקים - ש.פ.) ושרי התורה, לא נשא עיניו לזה...ולא היטה אזנו אליהם כלל. ואמר...השגות אשר לא עמלתי ולא חכמתי אין לי בהם חפץ" (הקדמת ר"ח מוולוז'ין לביאור הגר"א על ספרא דצניעותא). יצירותיהם הספרותיות או ההגותיות של גדולי היוצרים לא נועדו לשעשע את התלמיד. לשם כך נועדו ספרי בלשים או סדרות טלוויזיה. על-מנת להבין את דברי נביאי ישראל או להבדיל את יצירות המופת של הספרות הישראלית והעולמית חייבים לטפס לגובה רב. הטיפוס עלול להיות מייגע ומשעמם אך ההגעה לפסגה תפצה על כך. במאמרו "נפש ורוח בחינוך" כותב קויפמן כי "יסוד החינוך האמיתי הוא...יראת הכבוד. יראת כבוד בפני ערכי תרבות, שלרכישתם עליך לשאוף בהחלט. זו המעוררת בחניך את התשוקה להגיע בעמל אל הנשגב ממנו...זו הנוטעת בלבו את ההרגשה שאין הוא וחווייתו והערכתו הילדותית מידת הכל." כבר נתתי פרסום לתיזה זו מעל במות שונות, וגם זכיתי לתנא דמסייע ממחקר שפורסם על-ידי Assia Soceity, ארגון אמריקני העוקב אחר התפתחויות בתחומים שונים באסיה. נתוני המחקר מגלים כי סין, המחנכת כ 20% מילדי העולם מקצה לצורך זה רק 2% מהמשאבים הכלל-עולמיים לחינוך. והנה, למרות עובדה זו מתברר כי רמת ההישגים הלימודיים בארץ זו עולה על זו של ארצות מערביות מסוימות, ובייחוד על זו של ארצות הברית. ניקולאס כריסטוף, סופר ה"אינטרנשיונל הרלד טריביון" בשאנהאי גילה להוותו כי הסטנדרטים הלימודיים של בתו בכיתה ג' בבית ספר אמריקני מקבילים לאלו של כיתה א' בבית ספר בשאנהאי, ויצא לגלות את סוד החינוך הסיני. מסקנתו פשוטה: התלמיד הסיני נדרש לעמל רב יותר מאשר עמיתו האמריקני, הן בבית הספר, אך בעיקר במטלות של שעורי בית. באשר לישראל, מן המפורסמות היא שקיימת חזית של הורים ומנהלי בתי ספר נגד מורים המעיזים להטיל על תלמידיהם שעורי בית בהיקף משמעותי, ובייחוד כשמדובר במקצועות מתחום ההומניסטיקה, שהם החשובים ביותר לעיצוב האדם כאדם, והחברה האנושית כחברה אנושית. ילדי סין נדרשים להקדיש כמה שעות ביום לשעורי בית במשך חופשת הקיץ שלהם, בעוד שתלמיד אמריקני או ישראלי מבלה את חודש ספטמבר ברענון חומר הלימודים מן השנה שעברה. גישה סינית זו אינה נובעת ממדיניות פרטיקולרית של כל בית ספר אלא היא ביטוי למדיניות ממשלתית שיטתית וכוללת. אך החשוב מכל הוא לא המדיניות הממשלתית אלא הגישה החברתית-תרבותית הרווחת בסין זה אלפי שנים, המעלה על נס את חובות התלמיד, ולא את "זכויות התלמיד", כפי הרווח בתרבות האמריקנית והישראלית. ציבור הורי התלמידים בסין מקפיד על כך כי שעורי הבית ייעשו כראוי. כריסטוף ראיין תלמידים שסיפרו לו על סדר יום שאינו מצוי כלל אצל תלמיד אמריקני או ישראלי. תלמידה בכיתה ג' סיפרה לו כי יומה מתחיל ב 6:30 והוא מוקדש ללימודים, שעורי בית ותרגילי נגינה. כשנשאלה כיצד היא מבלה את זמנה אם הצליחה להשלים מטלותיה מוקדם בערב היא ענתה: "אז יש לי הזדמנות לחזור פעם נוספת על חומר הלימודים". תלמיד אחר סיפר כי בתקופת חופשת הקיץ מרשה לו אביו לצפות בטלוויזיה עשר דקות. תלמידי תיכון העומדים בפני בחינות כניסה לאוניברסיטה גוזרים על עצמם משטר לימודים חמור יותר, עד כדי התנזרות מוחלטת מבילויים המסיחים את הדעת מן הלימודים. מרואייניו התיכוניסטים של כריסטוף סיפרו לו כי יציאה לבילויים היא "בזבוז זמן" ו"איננה רלוונטית" עבורם. החברה הישראלית אינה יכולה ואף אינה צריכה לעצב מערכת חינוך דוגמת זו הסינית. אין לנטות אל הקיצוניות, בכל מקרה, אך טוב יעשו קברניטי החינוך אם יתנו דעתם לכך שיש להעלות את מפלס הדרישות מן התלמידים, במקום לחפש נוסחאות מתחכמות, יחצניו"ת ונבובות לשיפור הישגים, כטיבן של מכונות ההרזיה וחיטוב הגוף המבטיחות לעצב את הבריות בצלמם ודמותם של אפולו וונוס ללא כל מאמץ. ודאי כי מציאות זו של רפיון אינה פוסחת גם על חוגים מסוימים במדעי החברה באוניברסיטאות ובמכללות, ובעיקר בכל מיני פרויקטים להענקת תארים אקדמאיים לאנשי צבא, עובדי מדינה ורשויות מקומיות. אף כי לא מעט מרצים הולכים ומצמצמים רשימות ביבליוגרפיות, מעטים מאוד הם הסטודנטים אשר מתייחסים בכלל לרשימות אלו, שלא לומר שאינם קוראים את הדרוש קריאה. חלק מהסטודנטים אף אינם ברמה אוריינית כזו המאפשרת להם לקרוא מאמרים אקדמיים. הגיעו דברים לידי כך שיש מרצים אשר מסתפקים במבחני רב - ברירה במקצועות החברה שהרי חלק מהסטודנטים נעדרי יכולת להביע בכתב (וגם על פה) טיעונים במבנה לוגי. גם חלק מהעבודות הסמינריוניות שהציון עליהן מהווה מרכיב חשוב בזכאות לתואר אינם תמיד פרי עמלו של הסטודנט המגיש, ואשר על כן ערכם כקליפת השום. וכך מתדרדרת רמת הלימודים. משרד החינוך, ככל גוף במערכת פוליטית, הוא תאב סטטיסטיקה ורוצה להציג עלייה באחוז הזכאים לתעודת בגרות, ומוסדות ההשכלה הגבוהה צריכים להמשיך ולהתקיים, ויש כאן עניין של היצע וביקוש. במקום להוביל את התלמידים והסטודנטים להעפיל את פסגות ההרים מעדיפים לגלח פסגות אלו. אשר על כן ראשיתו של כל תיקון חייב להישען על עיקרון "עמלה של תורה" וכבר אמרו חז"ל "לפום צערא אגרא".

Featured Posts
Recent Posts
Archive
Search By Tags
אין עדיין תגים.
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square