החלום הנשגב של האיחוד האירופי ושברו

תוצאות הבחירות הכלליות לפרלמנט ברפובליקה הצ'כית מצביעות על המשך המגמה של עליית המפלגות הפופוליסטיות האנטי ממסדיות באירופה, מה שמרחיב את הסדקים ההולכים ומתרחבים בפרוייקט האחדות האירופית זה מכבר. מפלגת "הפעולה של אזרחים מאוכזבים", בראשותו של המיליארדר אנדריי באביש, אשר מתנגדת להגירה בלתי מרוסנת ולכניעה לתכתיבי הנציבות האירופית בכלל, זכתה בכמעט 30% מהקולות. אירוע זה מצטרף לתוצאות הבחירות האחרונות באוסטריה שהעלו לשלטון את הימין השמרני וחיזקו את הימין הקיצוני כמו גם לממשלות הימין בפולין ובהונגריה אשר קוראות תגר על מוסדות האיחוד האירופי שבו הן חברות.

המפלגות הפופוליסטיות האנטי- ממסדיות באירופה רוכבות על גל של אי-נחת ציבורי הנובע בעיקר בשל צמצום הריבונות של חברות האיחוד האירופי – צמצום שהוא פרי רודנות של הנציבות האירופית המנפיקה חדשים לבקרים תקנות הנוגעות לקיום השוטף של האזרח האירופי. מועצת השרים האירופית, המורכבת מנציגים נבחרים מהמדינות החברות באיחוד, אחראית על החקיקה הראשית. עם זאת, נציבות האיחוד עומלת רבות על התקנת התקנות שהמורגשות היטב בחי האזרח האירופי. עיקר הקצף של האזרח האירופי המצביע למפלגה פופוליסטית יוצא נגד הלחץ של הנציבות על המדינות החברות לקליטת מכסה של מהגרים בלתי חוקיים, אשר קליטתם מפורשת גם כאיום על האופי הלאומי של המדינות.

קרבן ההצלחה היתרה

פרוייקט האחדות באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה הייתה תהליך מתבקש. אירופה ייחלה למזור אחרי תקופה של לאומנות הרסנית. ייסוד קהיליית הפחם והפלדה ב-1951 המשותפת לשש מדינות, ביניהן גרמניה ואיטליה המובסות, וייסוד השוק המשותף ב-1957 היו לה למזור, הן כגורמים חשובים לצמיחה כלכלית והן כמשככי אגואיזם לאומי. הוויתור מרצון מצד חברות השוק המשותף על נתחי ריבונות לטובת בריסל גם הבטיח את יציבות המשטר הדמוקרטי במדינות אלה. אירופה התפתחה להיות שחקן כלכלי, עם תל"ג בשווי 16 טריליון דולר כיום; וממילא גם לגורם פוליטי, ובינלאומי חשוב ביותר. לשש המדינות המייסדות הצטרפו מדינות אירופאיות נוספות ובכך יצרו ענק כלכלי.

אולם תהליך האינטגרציה שהלך והתרחב מבחינת מספר המדינות המצטרפות, והעמיק מבחינת התחומים שאותם הוא הקיף גרם לבעיה בלתי נמנעת. כזו האופיינית לתהליכים שנופלים קרבן להצלחתם. השותפות האירופית לא נעצרה בתחום איחוד סחר אלא נסחפה גם אל תחומים אחרים כגון מדיניות פנים וחוץ, כלומר, וויתור מצד המדינות החברות על נתחי ריבונות נוספים.

לחצי הנציבות האירופית בעניין קליטת מכסות של מהגרים בלתי חוקיים הגדישה את הסאה. מסגרת מדינות ווישגראד, (פולין, צ'כיה, סלובקיה והונגריה), כמו גם אוסטריה דוחות לחצים אלו. בראיון לעיתונות הצ'כית אמר באביש כי:

"הדעת אינה סובלת שאוכלוסיה אירופאית ילידית תתאים עצמה לתרבות המהגרים. מחויבים אנו לדחות תקינות פוליטית טיפשית זו. על המהגרים להתנהג כמו אורחים, כלומר עליהם להיות מנומסים, וברור שאין הם יכולים להחליט מה לקבל ומה לא לקבל." באביש מבחין כי רפיון מתפשט של זהות נמצא ברקע התקינות הפוליטית: "על אירופה ובייחוד גרמניה עובר משבר זהות".

לדעתו יש פער עמוק בין מה שהציבור האירופי רואה לבין מה שמספרת לו העיתונות על פלישת המהגרים, שאותה הוא רואה כ"פלישה מאורגנת", על השלכותיה הביטחוניות והחברתיות. את מצג התקינות הפוליטית המחייבת יחס שוויוני למהגרים, מכנה נשיא צ'כיה מילוש זאמאן כ"מסווה מילולי לפחדנות פוליטית" מצד פוליטיקאים ובמיוחד אלו של גרמניה. לדבריו, בראיון לרדיו הצ'כי, "לאחים המוסלמים אין היכולת לצאת למלחמה נגד אירופה אבל הם יכולים לחולל גל הגירה גדול שיאפשר להם שליטה הדרגתית באירופה". את כעסם מכוונים הצ'כים בעיקר אל הקנצלרית מרקל בשל מדיניות הדלת הפתוחה למהגרים שהנהיגה בארצה ואשר בכך יצרה גל השוטף את המדינות הגובלות איתה. בראיון לגארדיאן הלונדוני אמר זאמאן כי בפגישה עם מרקל הוא העיר לה כי "אם את מזמינה מישהו למולדתך אל לך לשלוח אותו לסעוד עם שכניך".

בראשית שנות האלפיים נסחף האיחוד האירופי אל עבר ניסיונות לקבוע לו חוקה שמשמעותה הייתה הידוק האינטגרציה עד כדי יצירת מסגרת פדרטיבית. שני אינטלקטואלים אירופיים בולטים, האחד יורגן הברמאס הגרמני וז'אק דרידה הצרפתי שביקשו לקדם את הרעיון פרסמו ב-2003 מסה, שהייתה יותר בעלת אופי של קול קורא ובה ביקשו לשכנע כי ניתן ליצור זהות אירופית דווקא מתוך השונות בין הלאומים והקבוצות האתניות השונות. הם לא ביקשו לבטל את הזהות הלאומית, אלא להוסיף לזהויות אלו גם "ממד אירופי". "ההכרה ההדדית בשֹוֹנוּת ובאחרוּת של האחר יכולה אף היא להיות מאפיין של זהות משותפת" נאמר במסה. הברמאס ודרידה ראו בעיצוב זהות משותפת תנאי חשוב להיתכנות של העברת כוח פוליטי נוסף לרשויות האיחוד המרכזיות בבריסל על חשבון הריבונות של מדינות הלאום. לדידם, תהליך החלשתה של מדינת הלאום הוא דבר רצוי. לאכזבתם של שני האינטלקטואלים נדחה הניסיון לקביעת חוקה על ידי משאל עם בצרפת ובהולנד, ומכל מקום חוקה כזו לא הייתה יכולה להיות מיושמת, ובמקומה התבצע תיקון לאמנות האירופיות.

  1. אחדות לא-ריאלית

מגמת עלייתן של מפלגות פופוליסטיות באירופה היא ביטוי פוליטי לבעיה של נסיקת האיחוד לגובה רב מדי. אמנת מאסטריכט משנת 1992 והשקת מטבע האירו כפו על חברות האיחוד נורמות של סולידריות הדדית לא טבעית. מעל חצי מיליארד אזרחי האיחוד האירופי אינם מהווים אומה אחת אשר ניתנת לשליטה, ולו חלקית, על ידי ביורוקרטים. אירופה איננה קהילה אורגנית לא מבחינת היחס לערכים דתיים ותרבותיים, לא מכל בחינה של מורשת היסטורית משותפת, לא מבחינת שפה, ומה שיותר חשוב לא מבחינת אינטרסים גיאופוליטיים. כל ניסיון להעמיק את האינטגרציה יותר ויותר, כלומר לצמצם את ריבונותה של מדינת הלאום ולהפוך את אירופה ל"שפה אחת ודברים אחדים" נדון מראש לכישלון. הרגש הלאומי והמאפיינים התרבותיים הייחודיים לא פסו מן העולם. אדרבא, אירופה יודעת בשנים האחרונות מגמות של הדגשת ייחודיות אתנית על חשבון מסגרות לאומיות קיימות.

האיחוד האירופי קיים היום מכוח האינרציה והאינטרסים הפוליטיים של ממסדי שלטון מסוימים אשר משתמשים במוסדות ובחוקי האיחוד כתירוץ למדיניות שלהם, בעיקר בתחום הכלכלי. צרפת וגרמניה הן דוגמא טובה לכך. מנהיגים שונים כגון אנגלה מרקל, ז'אן קלוד יונקר נשיא הנציבות האירופית ועמנואל מקרון, מנסים להפיח רוח חיים באיחוד. בראיון לעיתונות אמר מקרון כי הוא "מאמין באירופה". כלומר, יש לו תקווה שהאינטגרציה האירופית לא רק תמשיך להתקיים אלא שהיא, על פי תכניתו אף תעמיק. הוא מציע שר אוצר אחיד לגוש האירו, מה שיוביל לקביעת מדיניות כלכלית משותפת, מעבר לשימוש המשותף במטבע היורו.

השאיפה לאחדות אירופית נדונה לכישלון לאור ההבדלים בין המדינות והלאומיות שעדיין מפעמת בהן. הגישה של המנהיגים האירופיים החותרים למבנה פדרטיבי של האיחוד האירופי על פי האידיאל הקנטיאני של שלום ואחדות היא חלום נשגב, אך בסופו של יום היא לא יותר מחלום.

Featured Posts
Recent Posts
Archive
Search By Tags
אין עדיין תגים.
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square