צרפת בחזית מקהלת הגינויים נגד ישראל

כבר לפני מלחמת ששת הימים ניכרה עוינותה של צרפת כלפי מדינת ישראל והדבר בא לידי ביטוי בגישה המקובלת על ראשי המדינה בצרפת (ובכמה ארצות אחרות באירופה) בשנות ה-60, ביקורים, על פיה אין הנשיא וראש הממשלה מבקרים בישראל בתקופת כהונתם אך מאז 1982 ביקרו בארץ ארבעה נשיאי צרפת שש פעמים

▪ ▪ ▪

צרפת עומדת בחזית מקהלת הגינוי נגד ישראל בגלל אירועי הגדר בעזה. זוהי גישתה המסורתית ואין כל רבותא בכך. כבר לפני מלחמת ששת הימים ניכרה עוינותה של צרפת כלפי מדינת ישראל והדבר בא לידי ביטוי בגישה המקובלת על ראשי המדינה בצרפת (ובכמה ארצות אחרות באירופה), על פיה אין הנשיא וראש הממשלה מבקרים בישראל בתקופת כהונתם. הנשיא הראשון שביקר בתקופת כהונתו היה פרנסואה מיטראן בשנת 1982. הסימנים ניכרו היטב כבר ביחסה העוין של צרפת לפעילות ישראל בסכסוך המים עם סוריה ב-1966. מלחמת ששת הימים הייתה נקודת מפנה חשובה באשר היא סיפקה הוכחה ניצחת לתוקפה של התיזה שרווחה בחוגי המפלגה הקומוניסטית בצרפת על פיה ישראל היא פריו של קשר אימפריאליסטי להשתלטות על המזרח התיכון. בנוסח הגוליסטי (של הגנרל דה-גול) לבשה גישה זו, כידוע, אופי אנטישמי מסורתי יותר, שהיה מלווה גם בהטלת אמברגו על קשרי הביטחון של צרפת עם ישראל. בפרשנותה להחלטת 242 של מועצת הביטחון אשר קראה לישראל לסגת משטחים שכבשה במלחמת ששת הימים אימצה צרפת כבר ב-1967 את הגישה המחמירה לפיה על ישראל לסגת מ"כל השטחים" ולא מ"שטחים" כפי שגרסו מדינות מערביות אחרות. גם צרפת שלאחר דה-גול המשיכה ב"מדיניות הערבית" שלה. הייתה זו צרפת שבסוף שנות הששים עמדה למכשול לישראל בניסיונותיה לפתח הסכמים עם הקהילייה האירופית. על-פי הערכתו של שר החוץ הישראלי דאז אבא אבן; פריז הבינה שחתימת הסכם העדפה בין ישראל לקהילייה תחזק את מעמדנו הבינלאומי ומתוך כך תנגוד את המדיניות הערבית של צרפת גם ממשלו של הנשיא ואלרי ז'יסקאר ד'אסטין (1974 - 1981) פעל באופן ברור כדובר העמדה הערבית במועצת השוק המשותף תוך שהוא ממשיך באופן נמרץ במכירת נשק לערבים, ותומך בגלוי, אפילו יותר מממשלים קודמים, בתמיכה בערבים בנושא הפלשתיני. ממשל זה אף המשיך למעשה את מדיניות קודמו ביחס למתקפות הטרור הערבי. כאשר בוצעו פיגועים בישראל על-ידי טרוריסטים ערבים דוגמת זה שבמלון סבוי בתל אביב לא שיקפה התגובה הצרפתית הרשמית זעזוע ושאט נפש כפי שעשו מדינות מערביות אחרות, ועמדה זו של צרפת באה לידי הקצנה מבישה בפרשת חטיפת מטוס איר-פראנס לאוגנדה שש הצעות בלבד פרנסואה מיטראן, שכאמור ביקר בישראל ב-1982 ותואר כ"ידיד הגדול של ישראל", היה הראשון שקיבל את יאסר עראפת בארמון האליזה, ובפגישה עם נציגי הליגה הערבית ב-1982 הצהיר כי ישראל עשתה שגיאה "בדחפה עם אחר אל פינה של התנגדות נחושה", והוסיף את המשפט: "אני מצדיע למאבק הזה", אפילו מבלי לסייג את דבריו ממעשי טרור דוגמת טבח הספורטאים במינכן או טבח התלמידים במעלות ממשל מיטראן (1981 - 1995) לא שינה את דפוסי הצבעותיה של צרפת באו"ם בנושא הישראלי ואף הפעיל את השפעתו על הקהילייה האירופית שהחלה, במידה רבה ביוזמתו, לנקוט עמדה בלתי אוהדת לישראל. הנה למשל בשנה הראשונה לכהונת מיטראן אישרה העצרת הכללית של או"ם עשרים ואחת החלטות שנגעו בישראל ואשר ישראל התנגדה לניסוחן. מתוך מכלול זה צרפת התנגדה לאישורן של שש הצעות בלבד לעומת חמש עשרה התנגדויות של ארה"ב. בשנת 1994, השנה האחרונה לכהונת מיטראן לא הצביעה צרפת נגד אף הצעת החלטה אחת. בין ההצעות שצרפת הצביעה נגדן היו בעניין איחוד ירושלים, פרויקט תעלת הימים, וגירוש ראשי הערים מהגדה המערבית. מיטראן אומנם עשה צעדים מסוימים לטובת ישראל, כגון ביטול "תקנת ריימון באר" שאפשרה לחברות הצרפתיות להיכנע לחרם הערבי, אבל הוא המשיך את אמברגו הנשק של קודמיו, ובתקופת מלחמת לבנון הוא אף החריף את האמברגו בהחילו אותו גם על אספקת חלקי חילוף מדינות השוק המשותף החלו בהתוויית מדיניות משותפת כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי רק ב-1969 כחלק מניסיון לעיצוב מדיניות חוץ מתואמת. מגמת מדיניות האיחוד האירופי כלפי ישראל מאז הייתה בכיוון של ביקורתיות הולכת וגוברת עד כדי עימות עם עמדות יסוד של ישראל. זאת למרות העובדה שאירופה חתמה הסכמי אסוציאציה עם ישראל והידקה עמה את קשריה הכלכליים במשך השנים. את המדיניות האנטי-ישראלית הובילה, כאמור, צרפת, שהצליחה מדי פעם בפעם לשכנע גם מדינות בעלות מסורת של אהדה לישראל, כגון הולנד, ליישר עמה קו. עד מלחמת יום הכיפורים פורסם רק מסמך רשמי אחד של חברות השוק המשותף בעניין הסיכסוך במזרח התיכון ("מסמך שומאן"), שהיה זהה בתוכנו להחלטת 242 של מועצת הביטחון לא נקפו אצבע מלחמת יום הכיפורים הכניסה את גורם הנפט לשיקולים האירופיים, ומאז החל הז'רגון הפוליטי האירופי להשתמש במונח "הזכויות הלגיטימיות של הפלשתינים" במקום "בעיית הפליטים". אירופה החלה גם להכתיב עקרונות לפתרון הסכסוך, מה שהיה למורת רוחה של ישראל, שהייתה מוכנה לתיווך אירופי אך לא ליוזמות הנוגדות עקרונותיה. ועידת לונדון של מדינות השוק (יוני 1977) אימצה מונח חדש בקבעה כי לב הסכסוך הישראלי-ערבי הוא העדר "מולדת לעם הפלשתיני", וממילא הסכם השלום עם מצרים שפרץ מאוחר יותר לא הניח דעתה של אירופה באשר הוא לא הבטיח מולדת זו. "הצהרת ונציה" של מדינות השוק המשותף (1980) פיתחה את רעיון המולדת ל"עם הפלשתיני", בהוסיפה כי יש לשתף את אש"ף במשא-ומתן. הודגש גם הצורך לדון בסוגיית מעמדה של ירושלים. המדינות הידידותיות לישראל כגון הולנד, דנמרק וגרמניה לא נקפו אצבע למנוע הצהרה זו

אכן כל מדינות השוק המשותף הצביעו בעצרת או"ם ב-1980 בעד החלטה שגינתה את חוק ירושלים (לא הייתה אחידות כזאת במקרים קודמים בהם נערכה בעצרת או"ם הצבעה בעניין ישראל). הצבעה זו התקיימה כאשר היה כבר הסכם שלום בין ישראל ומצרים, מה שהיה אמור להמתיק את יחסה של אירופה לישראל, אולם דווקא באותה תקופה הצביעו תשע מדינות הקהילייה האירופית באו"ם בעד הצעות החלטה אנטי ישראליות, או, שלמצער, נמנעו מהחלטות בעלות ניסוח חריף במיוחד. אירופה ככלל לא הביעה התלהבות מהסכמי קמפ-דייויד בין ישראל ומצרים, ולמעשה התייצבו שמונה חברות הקהילייה האירופית מאחרי צרפת בהסתייגותה מ-שלום נפרד עם מצרים גם הנשיא ז'אק שיראק ניהל מדיניות פרו-ערבית מובהקת והיה ידוע בביקורתו החריפה נגד ישראל. זכור יחסו הקר לראש הממשלה אריאל שרון לעומת מחוות האהדה ליאסר עראפת. אפילו תוכנית העקירה של יישובים יהודיים מגוש-קטיף לא חוללה גלי אהדה לישראל מאירופה הרשמית. מועצת שרי אירופה קיבלה החלטה באפריל 2004 שאמנם מקדמת בברכה את התוכנית של ראש הממשלה שרון, אך קבעה כי תוכנית זו לא תתקבל על דעת אירופה אם לא תתואם עם את בעיית הפליטים הערביים הפלשתינים ואם לא תלווה בפתרון בעיית הפליטים הערבים. הייתה זו צרפת של שיראק שדחפה לניסוח החלטה זו ברשימה זו הבאתי רק מקצה המזלג דוגמאות המצביעות על יחסה השלילי המסורתי של צרפת למדינת ישראל