משמעות המשמעות
אם נוח לו לאדם בחיי ראיה בלבד אין הוא יכול להגדיר את חייו כמשמעותיים, אך כשמבקש אדם לשמוע את אשר אינו יכול לראות כלומר, כאשר יהיה מוכן להתבוננות פנימית, יוכל להאזין לבת קול הנובעת מהאינסוף
▪ ▪ ▪
המונח "משמעות" מופיע לעתים קרובות בשיח האינטליגנטי בתחומי דעת ובתחומי חיים שונים. בתחום החינוך, לדוגמה, השתרר
בשנים האחרונות הביטוי "למידה משמעותית". בערב יום הכיפורים נשמעים איחולים ל"צום משמעותי". בחיבורו המפורסם "האדם מחפש משמעות" דן ויקטור פרנקל, הפסיכיאטר היהודי מייסד הלוגותרפיה, במשמעותם של חיי אדם אותגרתי לאחרונה על-ידי אדם חושב בשאלת מהותה של משמעות. להלן תשובתי המועלית על הכתב ויוצאת לרשות הרבים בתקווה שתזכה לתגובות ביקורתיות. ראשית אני שולל את כל ביטויי המשמעות שאינם בהקשר של ספקולציות פילוסופיות על הקיום האנושי בכלל. בכל הקשר פרטני ספציפי אחר המונח "משמעות" אינו רלוונטי; הביטוי "למידה משמעותית" הוא חסר מובן. ניתן לדבר על למידה יעילה או למידה מוכוונת מטרה כלשהי או למידה מעניינת, אך לא על "למידה משמעותית". גם צום אינו יכול להיות משמעותי. לצום יש תוצאה פיסיולוגית ודאית, ויש, לא תמיד, שהוא תורם ליצירת מצב מנטאלי המהווה מצע נוח לחשיבה רפלקטיבית דתית, אך הוא, לכשעצמו, אין לו משמעות שורש המונח משמעות הוא ש.מ.ע., לשון שמיעה. בתרבות היהודית הקלאסית חוש השמיעה עמוק יותר מבחינה מטפיזית מאשר חוש הראייה. הראייה קולטת רשמים חיצוניים, שטחיים, אובייקטים הניתנים לתצפית מדעית ולהסקת מסקנה לוגית; השמיעה קולטת צלילים העולים מתוך פנימיות ההוויה. מסכים ממסכים שונים הם מעכבי ראיה; לא כן שמיעה עדינה המסוגלת לחדור אל מעבר להם. האדם הראשון שומע את קול אלוהים מתהלך בתוך הגן וכמובן אין הוא רואה אותו. שמיעתו היא בבחינת הבנה עמוקה של אחריות למעשיו מתוך עמידה מול מה שמעליו. גם כאשר בני ישראל ראו מראות במעמד הר סיני הרי היו אלה קולות שהם ראו: "וכל העם רואים את הקולות" חוש השמיעה, במובנו המטפיזי, קולט הדים מנבכי הנפש וממרום השכל. ר' צדוק הכהן, אחד מחכמי היהדות המעמיקים במאה ה-י"ט מנסח רעיון זה בדרכו ואומר שהקולות ששמעו בני ישראל בהר סיני היו מלבם הם: "...ושמעתי [ש]קולות [של] מתן תורה-היינו מפיות בני ישראל, [ש]אין קול בעולם זולת מחמישה מוצאות הפה... ומצד כל כוח נפש יצא קול צעקה מיוחדת לאותו כוח שהוא מכיר אמיתות ה' יתברך, ומתייחד בו, שעל זה הוא כל מתן תורה" (צדקת הצדיק, פסקה רכ"ט) כלומר, הקולות ששמעו בני ישראל במעמד הר סיני הדהדו את התובנה המטפיזית שצצה בתוך תודעתם. וממשיך ר' צדוק: "ואותם קולות גם היום מצויים למי שרוצה להאזין - והם הם המחשבות העולים בלב כל אחד בכל פעם לשוב אל ה' יתברך, ולדעת כי "אנכי ה' אלקיך..." (שם, רכ"א) פנימיות יתרה בהתייחס לפסוק בספר דברים (ל', י"ד): "כי המצווה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך... כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו". אומר הפילוסוף הרמן כהן: "בלבו של אדם ובתבונת הלשון גנוז "הדבר", כפי שמכונה כאן המצווה. לא רחוק הוא מרוחו של אדם... בלבו של אדם וביכולתו המיוחדת של אדם, שהלשון מגלמתה, תיכון כאן ההתגלות" (כהן, דת התבונה מקורות היהדות, 118) ה"דבר", ה"מילה", ה"מאמר" - מושגים המבטאים את ה"לוגוס" בפילוסופיה היוונית, הם העומדים ביסוד חיי האדם השכליים והמוסריים. כלי הביטוי האחרים הלא מילוליים (אם הם העיקר) עלולים להתעות את האדם אל דרך המיסטיקה הבלתי אחראית ואל האלילות לביטוייה השונים. כלומר, לא חוש הראיה הוא הקושר אדם אל בוראו כי אם חוש השמיעה: "דבר זה בלבד, שהמובחרים במקורות תולדותיה של היהדות ניתנו בדברי ספרות, ואלו של הפוליתאיזם ניתנו בעיקר במצבות-זיכרון של אמנות העיצוב, אומר דרשני. אמנות העיצוב משימה עצמה אנאלוגיה לטבע. ואילו השירה, בבחינת לשון בראשית של הספרות, מקנה לרעיון הרוחני... פנימיות יתרה ממה שעשוי הוא לקנות על-ידי אמנות העיצוב. והשירה העברית מצטמצמת באפוס ובליריקה. במקום הדרמה עומדת על גבולה של השירה אמנות-הדיבור... כהן, שם, 73 אך לא רק "הדבר", "המילה", "המאמר" הם העומדים ביסוד שמיעה היוצרת תודעה של משמעות אלא גם המוזיקה אשר מניעה תדר אף גבוה יותר. בהקדמה לספרו "פאת השלחן" מצטט ר' ישראל משקלוב מתלמידיו המובהקים של הגאון מווילנה את דברי הגאון באשר למעלת המוזיקה: "בלי חכמת המוזיקה אי-אפשר ללמוד סודות התורה - ועל ידה יכולים בני אדם למות, בכלות נפשם בנעימותיה, ויכולים להחיות מתים בסודותיה הגנוזים בתורה... כמה ניגונים וכמה מידות הביא משה רבנו ע"ה מהר סיני - המקור של הניגונים הוא גם כן מהר סיני - והשאר מורכבים" וכן ידועה האמרה המיוחסת לאדמו"ר רבי ישראל טויב ממודז'יץ: "אומרים שהיכל הנגינה קרוב להיכל התשובה. ואני אומר שהוא היכל התשובה עצמו" מובן שלילי אשר על כן, פסוק האמונה האולטימטיבי בדת היהודית הוא "שמע ישראל" וכו', ולא "ראה ישראל". האלילות לדורותיה, ובאופן בולט בימינו, בנויה על מראה עיניים, על חיצוניות ושטחיות, על הכישרון או העדר הכישרון "לעבור מסך", על יחצנו"ת שהיא מטבעה חיצוניות; היהדות לדורותיה בנויה על מראה הקולות, שהוא מעבר למראה העיניים ואשר נביעתו היא מין האינסוף את האינסוף אי-אפשר לראות, אך את הדיו ניתן לשמוע, ואל הדים אלה קשורה המשמעות. המונח אינסוף בהקשרו הנוכחי איננו במובנו המתמטי, שהוא מובן שלילי, כלומר אין אפשרות מתמטית להגיע לסופם של המספרים בקבוצת איברים אינסופית (כי תמיד ניתן להוסיף עוד איבר), אלא במובנו הטרנסצדנטי החיובי כלומר אינסוף כמקור הנביעה התמידית של היקום הקוסמי והקיום האנושי אם משמעות החיים, וכאמור ההתייחסות כאן היא למשמעות החיים, אינה מעוגנת באינסוף זה שהוא מעצם מהותו נצחי, ומהיותו כזה הוא יש מוחלט, הרי היא משמעות ללא משמעות. אם חיי הפרט וחיי הקהילה מבקשים למשוך את משמעותם מערכים יחסיים וחולפים הרי הם כספינה המעגנת עצמה על בול עץ הצף על פני המים, ומה משמעות יש בהם? מה משמעות ניתן למצוא בחולף המעגן עצמו בחולף? איזו משמעות ניתן למצוא במקרי הלובש ופושט צורה ואין יודע אם הוא ממשי או וירטואלי? אם נוח לו לאדם בחיי ראיה בלבד אין הוא יכול להגדיר את חייו כמשמעותיים, אך כשמבקש אדם לשמוע את אשר אינו יכול לראות. כלומר, כאשר יהיה מוכן להתבוננות פנימית, יוכל להאזין לבת קול הנובעת מהאינסוף אינה דומה שמיעת אדם לזו של זולתו. הגאון ר' יוסף דב סולובייצ'יק כותב כי האדם נולד כאובייקט, מת כאובייקט, אך חי את חייו כסובייקט. ממילא כל אדם, בהיותו סובייקט בחייו, מעבד בתודעתו את אשר שומע באופן שאינו זהה בהכרח לזו של רעהו. מסקנות ההתבוננות הפנימית יכולים להיות שונים מאדם לזולתו ובלבד שיהא אדם שומע חיי אדם משמעותיים הם רק אלה המודרכים והנחווים מתוך תודעת האינסוף, ולתודעה זו יכול להגיע רק אדם ה"רואה את הקולות
