לפרלמנט האירופי דרושים מצביעים

אדישות הבוחר מעוררת דאגה בקרב החוגים הפוליטיים, לאור העובדה שהפרלמנט האירופי הוא המוסד היחיד מבין מוסדות האיחוד שמעניק לפוליטיקה הכלל-אירופית יסוד חשוב וגלוי של דינמיקה דמוקרטית בין המוצעים בבחירות: ידוענים חסרי ניסיון פוליטי

▪ ▪ ▪

ביום ראשון, ה-7 ביוני, תתקיימנה במדינות החברות באיחוד האירופי בחירות כלליות לפרלמנט האירופי - אחד משלושת המוסדות העיקריים המהווים את המסגרת הפוליטית של האיחוד. השניים האחרים הם הנציבות האירופית ומועצת השרים. הנציבות האירופית היא מעין אקזקוטיבה של האיחוד האירופי שתפקידה ליזום הצעות חוק, ולדאוג לכך שהאמנות שעליהן מבוסס האיחוד, והחקיקה האירופית השוטפת, יכובדו על-ידי המדינות החברות. חברי הנציבות נשלחים לתפקידם בבריסל על-ידי הממשלות החברות, אך אין הם מייצגים את הממשלות אלא רק את האינטרס הכלל-אירופי. מועצת השרים האירופית לעומת זאת, היא פורום בין ממשלתי הקובע אם ובאיזו מידה לקבל את יוזמות הנציבות. זהו פורום בין ממשלתי שהחלטותיו הן פרי משא-ומתן ופשרה בין האינטרסים השונים של המדינות החברות. הפרלמנט האירופי הוקם בעיקרו כגוף מבקר, אולם בשני העשורים האחרונים העצימו האמנות האירופיות את סמכותו באופן מהותי, והוא כיום שותף למועצת השרים בתהליך החקיקה. בכך מתגלה הפרלמנט האירופי כבעל השפעה על החקיקה בפרלמנטים הלאומיים, שכן בין 60%-80% מהחקיקה בפרלמנטים הלאומיים נובעים מכללים ודירקטיבות שנקבעו על-ידי מועצת השרים בשיתוף עם הפרלמנט האירופי. מכל מקום, שלא כמו בפרלמנטים אחרים בעולם הדמוקרטי, אין הוא הרשות המחוקקת. מוסד זה, על 785 חבריו כיום, הוא היחיד במוסדות האיחוד שחבריו נבחרים בבחירות דמוקרטיות כלליות בכל אחת מהמדינות החברות, ומבחינה זו הוא היחיד הנהנה ממנדט כלל-אירופי. אומנם כל אחת מהמדינות החברות קובעת את שיטת בחירת הנציגים לפרלמנט האירופי, אך בכל אחת מהמדינות מעוגנת השיטה הספציפית בכללים בסיסיים המקובלים בעולם הדמוקרטיות המערביות. שיעור ההשתתפות הכלל-אירופית בבחירות האחרונות שנערכו לפרלמנט האירופי ב-2004 עמד על 45.6% מכלל הזכאים לבחור. אחוז זה ביטא מגמה מתמשכת של ירידה בשיעור המשתתפים בחגיגה הדמוקרטית האירופית מאז שהונהגה שיטת הבחירה הכללית לפרלמנט האירופי ב-1979 (עד לאותה שנה מונו חברי הפרלמנט על-ידי ממשלותיהן). מגמת הירידה בשיעורי ההצבעה לפרלמנט האירופי היא ביחס הפוך להעצמת סמכויותיו של הפרלמנט - תופעה האומרת דרשני. ניתן להציע מספר הסברים למגמה זו: ראשית נראה כי מערכת הבחירות לפרלמנט האירופי מתמקדת דווקא בסוגיות לאומיות פרטיקולריות ולא בסוגיות כלל-אירופיות. הרבה פוליטיקאים, כמו גם אנשי אקדמיה, מתייחסים לבחירות אלה כ"בחירות משנה במדינת הלאום". למציאות זו תורמת העובדה שהבחירות בכל מדינה מתנהלות על-פי השיטה וההליך המיוחדים לה, כאשר גם רשימות המועמדים משקפות את המפה הפוליטית הפנימית. רוב גדול של האירופים אינו יודע את הנעשה במוסדות האיחוד האירופי, כך שאין בנמצא ספירה פוליטית כלל-אירופית, למרות התפתחותו של האיחוד במשך חצי מאה. סקר שנערך על-ידי יורובארומטר, חברת הסקרים של הנציבות האירופית בשנה שעברה, העלה כי 73% מהנשאלים הודיעו כי המידע שלהם על פעילות המוסדות האירופיים הוא דל וכי הם אינם מבינים איזו השפעה יש לפרלמנט האירופי על חייהם. רק 10% היו ערים לעובדה שהבחירות הבאות לפרלמנט יתקיימו ב-2009. שנית, אצל הבוחר האירופי שכן מכיר את עבודת הפרלמנט, רווחת הדעה שהצבעה לפרלמנט האירופי אינה חשובה מבחינת יחסי הכוחות הפוליטיים המשפיעים על מדיניותו של האיחוד האירופי. הנה למשל, כמה השפעה יכולה להיות לגרמניה, המדינה הגדולה ביותר, עם 99 נציגים, או לצרפת עם 78 נציגים בפרלמנט של 785 מושבים? שלא לדבר על לוקסמבורג עם שישה נציגים, ומלטה עם חמישה. הפרלמנט האירופי מבוסס על מבנה של גושים פוליטיים ולא על סיעות, כפי המקובל בפרלמנטים לאומיים. למשל, נציגים של מפלגות ימין-מרכז מהמדינות השונות יוצרים גוש פוליטי משלהם. כך נציגים של מפלגות סוציאל-דמוקרטיות ממדינות שונות מתחברים בפרלמנט האירופי לגוש משלהם, וכן לגבי שאר הגישות האידיאולוגיות. אלא שעיקרון הייצוגיות במבנה זה נפגם באשר לא קיימת זהות פוליטית בין מפלגות אחיות המרכיבות את הגוש בפרלמנט האירופי. גוש הימין - מרכז, למשל, המונה 288 חברים, הוא הגוש הגדול ביותר בפרלמנט היוצא. כמוהו, כשאר הגושים, הוא כולל נציגי ימין-מרכז ממדינות חברות שונות. אולם אין דומה גישתם של חברי הגוש הבריטים לזו של הגרמנים בסוגייה מהותית כמו היקף ועומק תהליך האינטגרציה האירופית. הנציגים הבריטים משקפים את גישת המפלגה הקונסרבטיבית בארצם, המתנגדת להעמקת תהליך האינטגרציה, בעוד שהנציגים מגרמניה משקפים עמדה נגדית. כתוצאה מכך מציגות הפרוגרמות הפוליטיות של הגושים השונים אידיאולוגיה מדוללת, פרי פשרה, המנוסחת באופן מעורפל. ממילא ברור כי רוב הגושים הפוליטיים אינם מציבים מטרות ברורות, והפרלמנט חסר מאבקי כוח אידיאולוגיים-פוליטיים אמיתיים - מצב התורם לאדישותו של הבוחר האירופי, שאינו נדרש לבחור בין אופציות פוליטיות ברורות. יחד עם זאת ראוי לציין, כי הגושים הם קוהרנטים במדיניותם, והדיכוטומיה הבסיסית בין ימין ושמאל נשמרת. היעדר מאבק כוחות אמיתי מספק הסבר גם לאדישותה של התקשורת האירופית בכל הקשור לעבודת הפרלמנט ולבחירות. קשה לכתבים למכור סיפורים על מוסד משעמם נטול מאבקים סוערים. אדישותה של התקשורת עוד מוסיפה לאדישותו של הבוחר. יתרה מזו: מתהווה מעגל קסמים כאשר התקשורת מנבאת השתתפות דלה בבחירות הקרבות, וזו עלולה להיות נבואה המגשימה את עצמה. סקר יורובארומטר מלפני חודשיים מנבא כי שיעורי ההשתתפות בבחירות השנה יהיה זהה לזה של שנת 2004. סקר שנערך על-ידי מכון צרפתי מציג נתונים פסימיים יותר. כל זאת למרות העובדה שהפרלמנט האירופי היקצה 18 מיליון אירו, סכום ללא תקדים, למערכה תקשורתית למען השתתפות בבחירות. אדישותו של הבוחר מעוררת דאגה בקרב החוגים הפוליטיים, לאור העובדה שהפרלמנט האירופי הוא המוסד היחיד מבין מוסדות האיחוד שמעניק לפוליטיקה הכלל-אירופית יסוד חשוב וגלוי של דינמיקה דמוקרטית. לפיכך מועלות הצעות שונות כיצד לעורר את התעניינותו של הבוחר. אחת ההצעות היא לנהל מערכת בחירות כלל-אירופית כאשר כל גוש פוליטי כלל-אירופי, כגון השמרנים, הסוציאליסטים, הליברלים וכן כיוצא באלה יערוך תעמולת בחירת זהה בכל מדינה. על-פי תסריט זה, ההצבעה תהיה עבור מועמדים שנבחרו על-ידי הגושים הפוליטיים הכלל-אירופיים, ולא על-ידי מפלגות ארציות כפי הנהוג כיום. בינתיים נוקטות כמה מפלגות בגימיקים נואשים כגון הצבת מועמדים ידוענים חסרי ניסיון פוליטי. ביניהם ברברה מטרה בת ה-27 - מלכת יופי לשעבר ומגישת טלוויזיה בהווה (בחירה של ברלוסקוני), סלאווי בינב מבולגריה - אלוף טה קוון דו, ואלנה בססקו בת 28 - בתו של נשיא רומניה, המוכרת יותר הודות ליופיה ולעיסוקה כדוגמנית. כל זאת בתקווה לעורר את הבוחר הצעיר מאדישותו. אמנם ידוענות שכל חיותה מנתונים פיזיים או מהצלחה בעולם הבידור אינה מעידה על יכולת פוליטית, אולם במקרה האירופי, כך יש המקווים, היא עשויה להתגלות כגורם הנעתי שיפיח רוח חדשה במשחק הדמוקרטי.