פוטין לוחם את מלחמתו של סטאלין

האובססיה המדינית של סטלין הייתה להפוך את ארצו למעצמה ששום כוח אחר לא יוכל להכניע הוא תמיד אמר למקורביו כי "לנין השאיר לנו נחלה גדולה אך אנו הפכנו אותה לעפר ואפר" פוטין, כמו סטלין, שבוי בחשש המסורתי, בעל המאפיינים הפרנואידים מפני האיום האמריקני על ביטחונה של רוסיה

▪ ▪ ▪

בראייה הסובייטית, ובעיקר זו שעוצבה על-ידי סטלין על-רקע הקונספציה של "סוציאליזם בארץ אחת", העולם המקיף אותה הוא עוין לרוסיה; אשר על כן האינטרס העליון שלה הוא להבטיח את הישרדותה ואת עוצמתה. האובססיה המדינית של סטלין הייתה להפוך את ארצו למעצמה ששום כוח אחר לא יוכל להכניע. הוא תמיד אמר למקורביו כי "לנין השאיר לנו נחלה גדולה אך אנו הפכנו אותה לעפר ואפר". הישגי מלחמת העולם השנייה היוו עבור סטלין הזדמנות פז להעצים את כוחה של ארצו ולהבטיח לה גבולות בנות הגנה. זאת תכנן סטלין לעשות באמצעות השגת בניית צבא חזק והשתלטות על טריטוריות רחבות הגובלות ברוסיה. הייתה לו קונספציה לפיה השתלטות על שטחים נרחבים היא ערובה לביטחון. סטלין היה בטראומה מ"סינדרום ברברוסה" ולכן רצה להבטיח לארצו את גבולות 1941, הווה אומר שהמדינות הבלטיות, אוקראינה המערבית, בלרוס, בסרביה ובוקובינה הצפונית תהיינה תחת שלטונו. בנוסף לכך הוא רצה מעטפת של מדינות ידידותיות, כמו גם להבטיח את אגף הקוטב הצפוני באמצעות הקמת בסיסים באיי ספיצברגן בורנהולם ואיי הדב. במזרח הרחוק רצה סטלין להשיב את השליטה הרוסית בדרום איי סחלין, ואת השליטה במסילות הברזל והנמלים במנצ'וריה, כמו גם את האיים הקוריליים שהייתה להם חשיבות צבאית. בדרום שאף סטלין ליצור מובלעת בצפון אירן, ולהבטיח לעצמו מוצא לים התיכון על-ידי בסיסים במצרי הבוספורוס והדרדנלים. הוא גם רצה חלק בשלטון נאמנות על מושבות איטליה לשעבר. שאיפות אלו תאמו את השאיפות הצאריסטיות המסורתיות, אך כאן ועתה נכנס גם אלמנט הנפט. מבחינת סטלין ביצור שליטתו האידיאולוגית והצבאית במזרח אירופה לא היה מהלך לא מוסרי; אדרבה, כל מה שתרם לביצור כוחה של ארצו היה מוסרי, ובעיקר לאחר שארצו סבלה כה רבות במלחמה. מולוטוב תמיד ציטט את סטלין כמי שהלין על כך שרוסיה הצארית תמיד "נצחה במלחמה אך לא ידעה ליהנות מפירותיה. הרוסים הם עם לוחם אדיר אך אינם יודעים כיצד לעשות שלום; הם מרומים ואינם מקבלים שכר ניצחונם". סטלין לא שכח את בוגדנותו של היטלר. הוא חשש שגם המערב יתנהל נגדו במרמה. הוא היה נחוש ברצונו להגשים את שאיפותיו האסטרטגיות, בין בהסכמת המערב ובין שלא בהסכמתו. כמה ממתכנני המדיניות הסובייטית כגון ליטבינוב, מאיסקי וגרומיקו האמינו בשלב מסוים, בניגוד לסטלין ומולוטוב, כי אינטרסים אסטרטגיים אלו של ארצם אינם נוגדים את אלו של אמריקה ובריטניה. הייתה זו אמונה אופטימית המבוססת על כך שלנוכח האימפריאליזם האכזרי של הנאצים והיפנים מעצמות המערב לא יתנגדו לרוסיה חזקה. כמו-כן הייתה לרוסים איזו תדמית על אמריקה בדלנית שאין לה עניין רב בנעשה באירופה וכי אחר המלחמה יוסגו כוחותיה משם. על-פי מאיסקי אירופה שלאחר המלחמה תאופיין במעצמה יבשתית אחת-היא רוסיה, ומעצמה ימית אחת-היא בריטניה (היטלר פינטז כך על גרמניה ובריטניה). יתרה מכך: על-פי האידיאולוגיה הקומוניסטית צפויים עימותים בין המדינות הקפיטליסטיות בינן לבין עצמן, וכך יהיו התגוששויות פוליטיות בין אמריקה לבריטניה, ומכל מקום שתי מעצמות אלו ידאגו להמשך החלשת גרמניה ויפן מה שימנע מדיניות בלימה כלפי רוסיה. המתכננים הרוסיים צפו יצירת גושי השפעה עולמיים שיאפשרו לרוסיה לשלוט באירופה ואילו אמריקה ובריטניה תהיינה בעלות השפעה במקומות אחרים בעולם. סטלין ומולוטוב לא החזיקו בהשקפה זו. הם ראו במעצמות המערב הקפיטליסטיות גורמים חתרניים המונעים אך ורק על-ידי אנוכיות קפיטליסטית. מעצמות המערב תמיד ירצו לחתור תחת רוסיה, סברו סטלין ומולוטוב, ובעיקר כאשר יהיו נתונים במצב כלכלי רע. על רוסיה להיערך תמיד כנגד חתרנות המערב. זו הייתה אסטרטגיית השרידות שאפיינה את מדיניותו של סטלין, וזו האובססיה הגיאופוליטית הרוחשת במוחו של פוטין. אבל אסטרטגיה זו גם אלצה את סטלין לא לנתק כליל את הקשרים עם המערב ולהשאיר אופציות של שיתוף פעולה. דיפלומטים סובייטים הצטוו להשתתף בדיונים שייסדו את שיטת המערכת הפיננסית הבינלאומית "ברטון וודס" ואת ארגון האו"ם. במשך כל תקופת מלחמת העולם השנייה נמנע סטלין מלעורר את חמת בעלי בריתו. הוא לא התריס נגד ההשתלטות האמריקנית-בריטית על איטליה, בשנים 1944 - 1945, הוא ריסן את הקומוניסטים הצרפתים והאיטלקים שהתכוונו להשתלט על השלטון בארצותיהם, הוא סירב לתמוך בקומוניסטים היוונים אשר מרדו בממשלה היוונית שנתמכה על-ידי הבריטים וכן סירב לתמוך בקומוניסטים הסינים במאבקם בממשלה הלאומנית. בשלב הראשון להשתלטותו על מדינות מזרח אירופה נמנע סטלין, בדרך כלל, מגישה אגרסיבית להשלטת הקומוניזם. גישתו הייתה לאפשר דמוקרטיה רב-מפלגתית אך בה בעת להציב פוליטיקאים קומוניסטים נאמנים בעמדות מפתח על-מנת שיכשירו את הקרקע בבוא היום להשתלטות קומוניסטית ולהקמת משטרים טוטליטריים. מצב של היעדר עימות עם המערב היה גם יכול לאפשר לרוסיה להתאושש כלכלית, כמו גם לפורר את האחדות בין בעלות הברית המערביות ולגרום לריב ביניהן, כפי שסטלין האמין שזה המצב שייווצר בין מדינות קפיטליסטיות. גם פוטין קיווה לתקוע טריז בתוך האיחוד האירופי, בעיקר בין גרמניה לחברות האיחוד האחרות, מה שיקל עליו להכניע את אוקראינה. מכל מקום בשלב ראשוני זה של המלחמה הקרה סטלין הכיר בכוחו הצבאי העדיף של המערב ועל כן לא ראה כל טעם להיכנס בעימות עמו.

השיקולים שהדריכו את המתינות במדיניות המערב החלו להשתנות עם מותו של רוזוולט ותחילת נשיאותו של טרומן. הנשיא החדש הראה כבר בהתחלת נשיאותו פנים זועפות כלפי רוסיה, ומיד עם תחילת כהונתו התעמת עם מולוטוב בעניין סוגיית קבלת פולין וארגנטינה לחברות באו"ם. טרומן גם הפסיק מיד את הסדר "החכר והשאל" עם רוסיה, צעד שהתפרש אצל הרוסים כלחץ פוליטי. סטלין עצמו התבטא בפני הופקינס, שליחו של טרומן כי זהו "צעד ברוטלי". סטלין הבין כי השינוי במדיניות ארצות הברית היה בגלל שהיא אינה זקוקה יותר לרוסיה כבעלת ברית לאחר תבוסת גרמניה. עם זאת טרומן גם הוא הראה שאין הוא רוצה לקרוע את החבל לגמרי: הוא הסכים להעניק לרוסיה חלק במשטר הנאמנות במושבות איטליה לשעבר (לפחות בשלב זה של המלחמה הקרה), הוא גם נענה לבקשת הרוסים בעניין פיצויים מגרמניה. עם גבור התיאבון הרוסי, נעשו בריטניה וארצות הברית יותר נוקשות ביחסן למוסקבה. בוועידת פוטסדם דחו מעצמות המערב את דרישות רוסיה לבינאום חבל הרוהר, לסכומי הפיצויים מגרמניה, להקמת בסיסים במצרים, ולהשתתפות במשטר הנאמנות באגן הים התיכון. הרוסים מצדם לא הפסידו לגמרי: הם הצליחו בכל הקשור לתביעותיהם לגבי גבולות פולין, הם קיבלו אור ירוק להמשיך בהכנות לעריכת הסכמי שלום עם גרורותיה של גרמניה הנאצית, וכן מנעו כוונות של המערב לשלוח משקיפים לבחירות שעמדו להיערך ברומניה, בולגריה והונגריה.

הטלת פצצת האטום על הירושימה היוותה גורם חשוב בשינוי הראייה הרוסית את הזירה הגיאופוליטית הגלובלית: אמריקה כבר לא נתפסה ככוח רחוק שאין מעניינו להפעיל את זרועו הצבאית למרחקים ארוכים. הכנעת יפן באמצעות האטום ייתרה את כניסת רוסיה למלחמה, וממילא פירות המלחמה שהובטחו לה בוועידת יאלטה לא יתקיימו. מכל מקום עליונותה הצבאית של ארצות הברית הייתה עכשיו ניכרת ללא עוררין. אכן, האמריקנים החלו ללחוץ על הרוסים לוותר על דרישותיהם במזרח הרחוק: טרומן דחה את בקשת סטלין לקבל את כניעת היפנים באי הוקאידו. הוא גם תבע זכויות להקמת בסיסים אמריקנים באיים הקוריליים (שנכבשו על-ידי הרוסים), וכן נתן פקודה סודית לצבא להכין תוכנית לכיבוש נמל דאליין - מקום שהרוסים היו אמורי ליהנות מזכויות מיוחדות. ודאי שסטלין ראה בצעדים אלו כוונות אמריקניות לשפר עמדות אסטרטגיות במזרח אסיה - מקום שהוא ראה אותו כאזור השפעה רוסי. בד בבד, באותו זמן הועלתה התנגדות מצד וושינגטון ולונדון להכיר בממשלות בולגריה ורומניה באשר הן לא כללו מפלגות לא קומוניסטיות פרו-מערביות. בעיני הקרמלין היווה הדבר אות לאופנסיבה אמריקנית אנטי-סובייטית שהרי בולגריה ורומניה נתפסו בראיה האסטרטגית הרוסית כמדינות חיץ המהוות חגורת ביטחון המקיפה את רוסיה. האגרסיביות האמריקנית הובנה על-ידי מוסקבה כנשענת על הביטחון האמריקני בכוח האטום. לאחר שטרומן דחה את בקשת סטלין להיות שותף במנגנון הפיקוח על יפן, ולאחר שדחה בקשתו בעניין נאמנות משותפת על מושבות איטליה לשעבר באגן הים התיכון, ולאחר ששר החוץ האמריקני בארנס הציע תוכנית לפירוז גרמניה, הבין סטלין כי האסטרטגיה האמריקנית היא "ליטול את גורלה של אירופה בידיה". ההצעה האמריקנית לפירוז גרמניה משמעותה הייתה נסיגת כוחות סובייטים משם גם כן. לכך סטלין לא היה יכול להסכים בשום פנים ואופן כי פירוש הדבר היה שהוא משמיט קלף חשוב - נוכחות צבא סובייטי במרכז אירופה. הוא היה סבור כי כל זמן שקיימת סכנה של חימוש גרמניה הרי יקל עליו לשלוט במדינות הגרורות שלו שתחשושנה מניסיונות נקם גרמניים ועל כן ירצו בנוכחות של הצבא הסובייטי בארצותיהם. בפברואר 1946 נשא סטלין נאום המבטא את כניסתה של רוסיה למלחמה הקרה, בו הציג את מה שניתן לכנות "אסטרטגית הגיוס". כלומר הוא מגייס את העם ואת הכלכלה הסובייטית לקראת "כל אפשרות" של עימות: יש להתחיל בתוכנית חומש חדשה ולהגביר את הייצור התעשייתי והצבאי כי הקפיטליזם העולמי היה ונשאר מקור הקונפליקטים בעולם. עמדתו הרטורית של סטלין הוחרפה בעקבות נאום "מסך הברזל" של צ'רצ'יל במרס 1946 ובעקבות דרישת המערב שרוסיה תפנה כוחותיה מאירן (כפי שהוסכם). צ'רצ'יל נשא את נאומו בארצות הברית כאשר הנשיא טרומן לצדו, מה שהתקבל ברוסיה כאות לקשר אמריקני - בריטי נגדה. תחושת המצור של רוסיה הקומוניסטית על-ידי המעצמות הקפיטליסטיות הלכה וגברה.

בקיץ 1946 ניסחו סטלין ועוזריו סדר עדיפות לאומי שאמור היה לכוון את מדיניות החוץ של ברית המועצות בשנים הבאות. הוחל בתהליך של בניית צבא ופיתוח יכולת גרעינית כמו גם פיתוח טילים ואמצעי הגנה נגד טילים. זאת הייתה משימה לא קלה מבחינה כלכלית שכן האמריקנים מנעו ממנו לקבל את כל הפיצויים שהוא דרש מגרמניה, והם גם התחמקו מבקשתו לסיוע כלכלי. גם בקשת רוסיה להצטרף למסגרת ברטון וודס נדחתה בשל סירובה לפתוח את כלכלתה לגורמי חוץ. זה רק הגביר את הרושם של רוסיה שהיריבה העיקרית שלה היא ארצות הברית. לא סתם יריבה אלא כאחת שמעודדת את היריבות המסורתיות של רוסיה (אירן, טורקיה), כמי שמקימה בסיסים צבאיים סמוך לפריפריה הרוסית וכמי שמאיימת עליה בנשק גרעיני. כך גם מפרש פוטין את מגמת ההתפשטות של נאט"ו מזרחה, ואת ההיתכנות (רופפת, לדעתי) של הצטרפות אוקראינה לאיחוד האירופי. מגמת מעצמות המערב לאחד את אזורי הכיבוש שלהן בגרמניה ולהביא להקמת מדינה גרמנית עצמאית בעלת כוח כלכלי תוך כדי הפסקת תהליך הדה-נאציפיקציה הבהילה את הרוסים. תהליך כזה המגובה על-ידי ארצות הברית-הכלכלה הגדולה ביותר בעולם-היווה עבורם איום ממשי. משרד החוץ הרוסי שניתח את המציאות המתפתחת הגיע למסקנה כי "מעצמות המערב הופכות את גרמניה למבצר שלהן תוך שהן מצרפות אותה לגוש המדיני והצבאי שהן מקימות ואשר מכוון כנגד ברית הרפובליקות הסובייטיות והדמוקרטיות העממיות". מיזוג אזורי הכיבוש האמריקנים והבריטיים בגרמניה המובסת נתפסו על-ידי ההנהגה הרוסית כאמצעי לחתור תחת ההשפעה הרוסית במרכז אירופה, כמו גם כניסיון להחיות את כוחה של גרמניה דווקא על-פי המודל הריאקציוני הפשיסטי. פוטין מהדהד את חשד סטליניסטי זה בהכריזו על כוונותיו ל"דה-נאציפיקציה" של אוקראינה.

תוכנית מרשל לשיקום אירופה היוותה עבור הרוסים נושא להתעניינות מוגברת, והם בחנו היתכנות הפקת תועלת ממנה בדרך כלשהי. דיפלומטים סובייטים שהיו במגע בעניין זה עם האמריקנים הצטוו לעמוד על כך שתוכנית מרשל לא תתבצע על בסיס אינטגרטיבי, כלומר על בסיס של שיתוף פעולה בין המדינות המסתייעות בתוכנית זו, באשר הם חששו שביצוע התוכנית על בסיס כזה יאפשר לאמריקנים שליטה מוחלטת בתהליכים הכלכליים של מדינות אירופה. החשש של הסובייטים היה כפול: א. שמדינות מזרח אירופה לא תכללנה בתוך תחום ההגמוניה הכלכלית של המערב. ב. שגרמניה לא תיפול בתחום ההשפעה המערבי. לא היה זה חשש שווא: עד מהרה התברר שצרפת ובריטניה הציעו כי התוכנית תתבצע על בסיס אינטגרטיבי, כלומר על בסיס מתווה כלל-אירופי תוך ניצול משאבי הטבע בגרמניה. מולוטוב הביע דעתו בפני סטלין שמעצמות המערב מתכוונות באמצעות התוכנית לחדור אל תוך הכלכלה של מדינות אירופה ולכוון את אפיקי המסחר על-פי האינטרסים שלהן. הסובייטים הכירו היטב בעובדה כי בתנאים של שוק חופשי אין לכלכלה שלהם כל סיכוי מול הכלכלה המערבית וכי החדירה הכלכלית של אמריקה לאירופה תעניק לה גם יתרונות פוליטיים. מבחינה זו תוכנית מרשל נתפסה כסוס טרויאני שבאמצעותו ישימו האמריקנים לאל את השאיפה האסטרטגית של רוסיה לבסס את השפעתה על מזרח ומרכז אירופה. אין פלא כי כישלונו של מולוטוב להשפיע על מאפייני תוכנית מרשל הביאה את סטלין לדחות תוכנית זו כמו גם לאסור על גרורותיו לקבלה. מבחינה אופרטיבית התגובה של סטלין הייתה הקמת הקומאינפורם בספטמבר 1947 (בתחילה היה מרכז הקומינפורם בבלגרד, ולאחר הקרע של טיטו עם סטלין עבר לבוקרשט. פורק ב-1956 על-פי החלטת המפלגה הקומוניסטית הסובייטית) ככלי שיאפשר לו להילחם בכוונות האמריקניות כפי שהוא הבינן. המערכת הדו-קוטבית, כלומר קיומו של עולם של שתי מחנות אידיאולוגיים הצדיקה עתה הטלת משמעת אידיאולוגית נוקשה על המדינות הגרורות של ברית המועצות. הקרמלין נתן אור ירוק למפלגות הקומוניסטיות בהונגריה, בולגריה ורומניה לדכא באכזריות את כל הגורמים הפוליטיים המתנגדים לקומוניזם. המגמה הייתה עכשיו להחיל סובייטיזציה מלאה, על כל המשתמע מכך, על גרורותיה של בריה"מ. גיבושו הפוליטי של הגוש המזרחי על-ידי סטלין חייב גם צעדים של גיבוש כלכלי וכך נוצר הקומקון בסוף 1948 (באופן פורמלי היה זה בינואר 1949) Council for Mutual Economic Assistance מוסקבה התכוונה על-ידי יצירת הקומקון לנצל את כלכלת גרורותיה מצד אחד על-ידי יצירת תלות של כלכלתן במוסקבה, ולגרום לצמצום קשריהן הכלכליים עם המערב, מצד שני. גם פוטין רואה במגמת שלטונות אוקראינה להשתלב בכלכלה האירופית פגיעה חמורה בניסיונות שלו לביסוס איחוד כלכלי של רפובליקות ברית המועצות לשעבר, מעין אלטרנטיבה לאיחוד האירופי. אכן כבר לפני שנים הטיל פוטין חרם על מוצרי מזון מליטא ומולדביה כעונש על מגמת השתלבותן בכלכלה האירופית. הרוסים עמדו חסרי אונים גם לנוכח הקמת ברית ההגנה הצפון אטלנטית - נאט"ו. דיפלומטים סובייטים עקבו בערנות אחרי התפתחות השיחות בוושינגטון שהביאו להקמת הברית. הם חששו במיוחד מכוונת האמריקנים לצרף את איטליה, פורטוגל ואת אחת ממדינות סקנדינביה לברית. לא נותר לרוסים אלא להביע מחאה ולעודד הפגנות של גורמים שונים בארצות המערב שהתנגדו להקמת הברית. הקמת נאט"ו דרבנה את סטלין לתאם כוח צבאי באירופה עם המדינות הגרורות. בינואר 1951 הוא נפגש עם ראשי המדינות הגרורות ועם שרי ההגנה שלהם לדון בבניית מערכות הגנה צבאית. הוקמה ועדה צבאית בין המדינות לתאום חיזוק המערך הצבאי של מדינות הגוש, כשהדגש היה על מדיניות הגנתית ולא התקפית. סטלין רצה להיות בטוח מפני "כל תוקפנות מן המערב". ב-1953 שנת מותו של סטלין, כבר היה תקציב ההגנה הסובייטי כפול מזה שבשנת 1948.

התפתחויות אלה הביאו את סטלין לרביזיה נוספת בעמדתו האסטרטגית: אם עד עתה הוא קיווה שתיווצר מערכת עולמית רב-קוטבית שתאפשר לו הזדמנות לשסות את המעצמות הקפיטליסטיות האחת כנגד רעותה, הרי עתה התברר לו כי האמריקנים יוצרים קואליציה מערבית מה שיוצר מערכת עולמית דו-קוטבית. בתוך ברית המועצות עצמה החריף סטלין את צעדי הדיכוי והמריץ את מרוץ החימוש. התעמולה האנטי-מערבית התעצמה והפכה ממש לציד מכשפות כאשר אזרחים מואשמים בקוסמופוליטיות ובחוסר נאמנות לאידיאולוגיה הקומוניסטית, ובעיקר לגרסתה הסובייטית. תעמולה אטי מערבית זו והאשמות כנגד המערב היו חלק בתהליך מניפולציה של השלטונות על-מנת להבטיח את נאמנותו ללא תנאי של העם הרוסי למשטר. אבל מעל ומעבר למניפולציה היו בקרמלין חששות כנים מפני כוונות האמריקנים. הם חששו שארצות הברית מתכננת לשתול גיס חמישי בתוך ברית המועצות, בעזרת אימיגרנטים רוסיים כמו גם בעזרת סוכנים נאציים לשעבר (או לא לשעבר). בכך לא היה קשה לשכנע את העם הרוסי שהיה ער לעובדת הקמתם של בסיסים אמריקנים באירופה. מדיניות הבלימה ותוכנית מרשל השתלבו עתה בראייה הסובייטית לכדי יצירת תדמית של אמריקה אגרסיבית שמסכנת את קיומה של ברית המועצות, וסטלין היה נחוש להפר את עצת האמריקנים.

ראיית פוטין את ארצות הברית של ביידן היא מורכבת, אם לא לומר, פרדוקסלית. מצד אחד פוטין מזהה רפיון בנכונות האמריקנית לערוב לביטחונה של אירופה, במובן הרחב של המושג, כגון הוויתור של ביידן לגרמניה בסוגיית צינור הגז התת-ימי מרוסיה לחופיה הצפוניים, מה שיחזק מאוד את מעמדה האסטרטגי של רוסיה. פוטין מבין כי עיקר תשומת הלב של האמריקנים בשנים האחרונות נתונה לאזור ים-סין והאוקיאנוס השקט. אך מצד שני פוטין, כמו סטלין, שבוי בחשש המסורתי, בעל המאפיינים הפרנואידים מפני האיום האמריקני על ביטחונה של רוסיה. חשש שבמידה מסוימת מועצם על-רקע התמורות הדרמטיות במערכת העולמית בשלושים השנים האחרונות. מאזן הכוחות הבינגושי בתקופת סטלין לא אפשר לו להתגרות צבאית במערב. את מלחמתו של סטלין עושה פוטין כעבור שבעים שנה.