מנאט"ו לסוופט"ו

האימפריאליזם הכלכלי הסיני הוא בעל השפעות פוליטיות ניכרות מדינה שמושקע בה כסף סיני בכמויות אסטרטגיות מוצאת עצמה בבעיה להצטרף למערכות בינלאומיות נגד סין בעיקר בכל הקשור בבעיה הכאובה של הפרת זכויות אדם

▪ ▪ ▪

פיונה היל, בכירה בממשל טראמפ ומומחית לענייני רוסיה ואירופה פרסמה לאחרונה ספר בו היא מבקרת באופן חריף את התנהלותו המדינית של הבוס שלה לשעבר, בעיקר בכל הקשור ליחסי ארצות הברית-רוסיה בכלל ולמגעיו עם פוטין, בפרט. התנהלות זו מתפרשת בעיניה כעין מקח וממכר בין שני מנהיגי אוטוריטריים ופופוליסטיים הממקדים את אישיותם במרכז התנהלותם המדינית. לעומת זאת היא מעריכה כי ממשלו של ביידן ינהל מדיניות אידיאליסטית יותר כאשר בענייני פנים יושם דגש על איחוי הקרעים בין חלקי החברה האמריקנית. אלא שהיל מדגישה כי אל לו לממשל לנסות לחתור לאחדות האומה על בסיס שלילי, דהיינו באמצעות גיוסה נגד אויב חיצוני, כגון סין, מה שעלול לגרום לקסנופוביה כלפי אזרחים ממוצא אסייתי בארצות הברית, אלא רק על בסיס חיובי כגון הירתמות לחיזוק הידידות ולתמיכה במדינות בבעלות הברית הדמוקרטיות של ארצות הברית שנזנחו על-ידי טראמפ. יש להניח שכוונתה של היל היא למדינות אירופה ובעיקר לגרמניה שמדיניותו של טראמפ הובילה לקרע אתן. טיעוניה של היל, אשת אקדמיה מוכשרת, באשר להתנהלותו של טראמפ ביחסים הבינלאומיים ראויים לתשומת לב רצינית. הערכתה לגבי מדיניותו הרצויה של ממשל ביידן אף היא אינה מופרכת אלא שיש בה התעלמות מהתפתחות גיאופוליטית רבת משמעות, שתוצג במאמר זה. המערכת העולמית הדו-קוטבית שהתאפיינה במלחמה הקרה התחלפה מיד עם קריסתה של האימפריה הסובייטית, למערכת חד-קוטבית בהגמוניה אמריקנית, אלא שזו לא האריכה ימים, הן בשל מדיניות "החזרת העטרה ליושנה" של פוטין והן בשל עלייתה הכלכלית והצבאית של סין. רוסיה של פוטין ניסתה ללקט חזרה, ככל שיכלה, את נכסיה האימפריאליים, וסין עלתה על מדיניות ניאו אימפריאלית מעניינת המורכבת מהרפתקאות צבאיות באזור שאותו היא מכנה "ים סין" ומהשתלטות על נכסים כלכליים אסטרטגיים כמעט בכל אזור בעולם. התפתחויות אלו התאפשרו גם על-רקע התפיסה האידיאלית והנאיבית שאפיינה את המדיניות האמריקנית ואת זו של האיחוד האירופי. כיום, נראה, למצער מנקודת מבט אמריקנית, כי עיקר האיום על מעמדו ההגמונלי של העולם האנגלוסקסי והמערב אירופי מגיע מסין ולא מרוסיה. כבר שנים מספר שסין עורכת תמרונים ימיים ואוויריים שמאיימים על שכנותיה בדרום ובמזרח ובהם ראש וראשונה טייוואן, שאותה רואה סין כישות מדינית לא לגיטימית בהיותה חלק מהמדינה הסינית, יפן יריבתה ההיסטורית וכן ויטנאם, הפיליפינים ואינדונזיה. גם אוסטרליה הרחוקה יותר נתפסת על-ידי סין כאבן נגף בדרכה להשגת הגמוניה במרחב האוקיאנוס השקט. לאחרונה עלתה המתיחות כשרק בארבעת הימים הראשונים של אוקטובר ש.ז. חיל-האוויר הסיני ערך 150 גיחות מעל שמי טייוואן וזאת לאחר שערך 117 גיחות כאלה בחודש הקודם. אין להוציא מכלל אפשרות שמטרתה של סין להתיש את טייוואן עד כדי אילוצה לוותר על ריבונותה. סין גם ערכה תמרונים ימיים במספר מוגזם במחצית הראשונה של 2021 על-מנת לתרגל השתלטות על איים שלטענתה שייכים לה, והיא עוצרת ספינות המשייטות ללא נטילת רשות במים שלטענתה הם שטח טריטוריאלי שלה. מלחמה קרה במגמתה להגיע לדרגת מעצמה עולמית שאין לה מתחרה, הולכת סין ומשתלטת גם על נתיבי מים בינלאומיים באמצעות רכישות נמלי-ים במדינות אחרות במקומות שיש להם חשיבות אסטרטגית, כגון סינגפור, האמבנטוטה בסרי-לנקה, עדן, ג'יבוטי, פיראוס וגם נמל המכולות החדש בחיפה. ההערכות הן שסין מושקעת בכ-100 נמלים ב-60 מדינות. השליטה הסינית בנמלים אלו, או בחלקן, אינה חשובה רק בהיבט הכלכלי אלא יש לה גם השלכות צבאיות ופוליטיות. חברת השינוע הימי הממלכתית של סין COSCO מתוארת על-ידי ה- Naval War College Review האמריקני כ"ספק מוביל של צי המלחמה הסיני, ובעצם השליטה ברמות שונות בנמלים השונים מהווה תאגיד זה זרוע של צי המלחמה". אומנם אין חשש כי נמלים אלה יהפכו למבצרים צבאיים שמהן תתקוף סין מטרות אמריקניות, כמעשה פרל הרבור בזמנו, אבל, במקרה של מתיחות ביטחונית גבוהה או של סוג של מלחמה קרה או חמה יתקשה הצי האמריקני, להשתמש בנמלים אלו, ואם יתעקש לעשות זאת הרי זה יהיה במחיר גבוה, בעיקר בהתחשב במיומנות הסייבר שיש לסינים בנמלים שבשליטתה. אסור לאמריקה לאפשר לסין להמשיך בהרפתקתה האימפריאליסטית, מה עוד שזה עלול להוות איום גיאו-אסטרטגי ישיר על החוף המערבי שלה, ומכל מקום האימפריאליזם הסיני עלול לשנות את המערכת העולמית באופן שיפגע קשות בעולם החופשי. האדמירל צ'ארלס ריצ'רד העומד בראש "הפיקוד האסטרטגי" של ארצות הברית הזהיר לאחרונה כי התעצמותה הגרעינית המהירה של סין כמו גם הגידול בכוחותיה הקונבנציונליים הם "עוצרי נשימה" ממש. ניכר כי מבחינת ארצות הברית "המלחמה על אירופה" היא נחלת העבר (פולין והמדינות הבלטיות לא יאהבו הערה זו), ובמאה ה-21 סין היא "אימפריית הרשע" המציבה אתגר מאיים על זולתה. אשר על כן הממשל האמריקני חייב, בניגוד להצעתה של פיונה היל להכין ולגייס את דעת הקהל ל"דוקטרינת טרומן" (דוקטרינה של הנשיא טרומן לעצירת ההתפשטות הקומוניסטית) עכשווית שמשמעותה עצירת האימפריאליזם הסיני. האימפריאליזם הכלכלי הסיני הוא גם בעל השפעות פוליטיות ניכרות. מדינה שמושקע בה כסף סיני בכמויות אסטרטגיות מוצאת עצמה בבעיה להצטרף למערכות בינלאומיות נגד סין בעיקר בכל הקשור בבעיה הכאובה של הפרת זכויות אדם. דוגמה טרייה היא יוון, שנמל פיראוס שלה הוא למעשה נמל סיני, שמנעה החלטה אירופית לגנות את סין על הפרת זכויות אדם וכן התנגדה להצהרה אירופית משותפת בדבר התנהגותה האגרסיבית של סין בים-סין בעקבות פסיקת בית הדין הבינלאומי לבוררות נגד תביעותיה של סין באזור זה. יוון גם עומדת על כך שהאיחוד האירופי יימנע מניטור השקעות סיניות באירופה במטרה להגבילן. מבחינה זו המאפיין הגיאופוליטי המתפתח באזור האוקיאנוס השקט מזכיר את חזית הפסיפיק במלחמת העולם השנייה שבה כוכבת הרשע הייתה יפן שכבשה את רוב מדינות המרחב תוך הטלת משטר אימים על המשועבדים לה והטלת מצור על נתיבי ים אסטרטגיים. גם בריטניה הגדולה, שהיו לה שם נתחי שליטה קולוניאליים, בשיתוף עם צבא היבשת האוסטרלית עמדו חסרי אונים לנוכח האימפריאליזם היפני האכזרי. הדיפת הצבא היפני מאזורי הכיבוש ללא אמריקה הגדולה לא נראתה כאפשרות סבירה. ואכן, הייתה זו אמריקה אשר שמה קץ לאימי האימפריאליזם היפני האכזר. התמונה הנוכחית במאה ה-21 בחילוף יפן בסין נראית דומה. עתה מאוימות יפן אוסטרליה ניו-זילנד וייטנאם הפיליפינים, אינדונזיה, וראש וראשונה טייוואן. אם אין אמריקה מטילה את כובד משקלה הצבאי באזור עלול האיום להתממש, למצער לגבי חלק ממדינות אלה, ובסבירות גבוהה לגבי טייוואן. וכמו בימי מלחמת העולם השנייה גם עתה זירת הקרבות הפוטנציאלית היא הזירה הימית, הן בים סין והן במרחב הפסיפיק כולו. שעת משבר זה הרקע לצעד הדרמטי שנקטה אוסטרליה בבטלה את חוזה רכישת הצוללות מצרפת לטובת עסקה חלופית עם קונסורציום אמריקני-בריטי לרכישת צוללות המונעות בדלק גרעיני. אומנם הטיעון הרשמי של קנברה היה שמאז שנחתמה העסקה עם הצרפתים ב-2016 התגלה כי הליכי הביצוע של הצרפתים לוקים בחוסר יעילות, אך נראה שהסיבה האמיתית היא ההערכה שהמערכת הגיאו-אסטרטגית המתהווה באזור הפסיפיק וים-סין הדרומי מחייבת את אוסטרליה להיערכות צבאית ברמה גבוהה יותר תוך שילוב כוחות עם שתי המעצמות האנגלו-סקסיות האחיות. חוקר הגיאופוליטיקה ד"ר ג'ורג' פרידמן טוען כי ברית בין אומות בשעת מלחמה יעילה יותר כאשר יש ביניהן יחסים כוללניים ורציפים לאורך זמן. אין זה מספיק שאומה תרכוש נשק מזולתה על-מנת שתיווצר ביניהן ברית בעת משבר בינלאומי. רכישת נשק תהא זרז להקמת ברית כזו רק אם היא חלק מאינטרסים אסטרטגיים משותפים סיסטמתיים ולאורך זמן. בכל הכבוד לצרפת אין אוסטרליה יכולה לסמוך עליה בשעת משבר. השתתפות פעילה של צרפת בפעולות צבאיות בפסיפיק אינה נראית סבירה. אך גם ללא צפייה להשתתפות צבאית פעילה ספק אם אוסטרליה הייתה יכולה לסמוך על צרפת בכל הנוגע לאספקה של חלקי חילוף חיוניים במציאות של לחץ סיני מכל סוג שהוא על צרפת, שהרי בעת מלחמה סין עלולה לפרש אספקה כזו כאקט מלחמתי. כמו-כן כלל לא ברור שהאינטרסים של צרפת בפסיפיק תואמים את אלו של אוסטרליה. אומנם דוברים סיניים טוענים כי אין מצד ארצם כל איום על אוסטרליה, אך במקרה של התלקחות מלחמתית, בהיתכנות גבוהה, בסוגיית טייוואן, תמצא עצמה אוסטרליה מעורבת בדרך כלשהי, ולא נראה שצרפת תתגלה כשותפה לאוסטרליה. וכך, ההתעצמות הצבאית של סין הביאה את אוסטרליה לחשיבה אסטרטגית בהירה יותר שמשמעותה יצירת שיתוף פעולה עם ארצות הברית ובריטניה - שתי מדינות אנגלו-סקסיות בעלות אינטרסים התואמים את אלו שלה בפסיפיק. שלא כצרפת שעיקר תשומת הלב האסטרטגית שלה נתונה לאירופה, ובעיקר ליחסים עם רוסיה, ולאזור הסאהל ואפריקה, הרי בריטניה, בעיקר אחרי הינתקותה מאירופה, רואה עצמה כמעצמה בעלת אינטרסים גלובליים, וביניהן אינטרסים מובהקים לשמירה על נתיבי מים חופשיים בפסיפיק בכלל ובאזור סינגפור ומפרץ מלקה בפרט. ובאשר ליחסים עם סין האיחוד האירופי בהובלת צרפת וגרמניה הגיע לפני פחות משנה להסכם השקעות הדדי עם סין וכך אירופה, ובעיקר צרפת אינה רואה את סין כגורם מאיים. על-רקע זה הודיעו בספטמבר הנשיא ביידן, ראש ממשלת אוסטרליה סקוט מוריסון, וראש ממשלת הממלכה המאוחדת בוריס ג'ונסון על הקמת ברית AUKUS (ראשי התיבות של ארצותיהן) - היא הברית לשיתוף פעולה ביטחוני בין שלושתן. מובן כי עדיף לרכוש צוללות מתקדמות מבעלת ברית שהיא בעלת אינטרסים תואמים. יושם אל לב כי לא האיחוד האירופי כיחידה פוליטית ולא אחת מהמדינות החברות בו הן חלק מהברית החדשה. אירופה פשוט אינה רלוונטית לעניין משלוש סיבות: האחת היא שהיא רואה בסין שותפה ולא יריבה, השנייה היא שאין צבא אירופי, ואפילו תיאום בין הצבאות של המדינות החברות הוכיח עצמו כלא יעיל בהפצצות על לוב בשנת 2011 ועל אחת כמה וכמה כשמדובר באזור רחוק מאוד מאירופה. הסיבה השלישית היא פוליטית/תרבותית בעיקרה: אירופה הנוכחית מחבבת דיאלוגים מוסרניים ולא פעילות מלחמתית. שיתוף פעולה ביטחוני מסגרת AUKUS אינה עומדת בפני עצמה. המרחב הימי והיבשתי המשתרע בין אוסטרליה ליפן והכולל מדינות אלה הקים מסגרת שותפות כלכלית בעיקרה כבר ב-1967 בשם "איגוד מדינות דרום מזרח אסיה ASEAN שבו חברות תאילנד, אינדונזיה, מלזיה, סינגפור והפיליפינים. לפני שנה, עדיין בתקופת נשיאותו של טראמפ, הותוותה עוד מסגרת לשיתוף פעולה ביטחוני בין ארה"ב, אוסטרליה, הודו ויפן הידועה בשם "הרביעייה", קיצור של "רביעיית הדיאלוג הביטחוני". ואלה מצטרפות למסגרת הרבה יותר ותיקה ששורשיה עוד במלחמת העולם השנייה ומיד לאחריה - זוהי מסגרת לשיתוף פעולה מודיעינית - Five Eyes הכוללת את אוסטרליה, קנדה, ניו-זילנד, בריטניה וארצות הברית. ברית נאט"ו, הברית הצפון אטלנטית, הקיימת מאז 1949 עדיין נתפסת כחיונית לביטחון אירופה, אך, בהבנה שממזרח עלולה להיפתח הרעה תשומת הלב האמריקנו-בריטית מופנית עתה אל דרום/מערב האוקיאנוס השקט. AUKUS היא אם כן "הברית הדרום/מערב הפסיפית" - "סוופטו" SWPTO.