יהדות העקדה, יהדות המשכן ויהדות המנורה

יהדות העקדה, יהדות המשכן ויהדות המנורה אם האנרכיזם הדתי הורס קירות הרי מלאכת המשכן בונה קירות אם האנרכיזם הדתי מטשטש תחומים הרי שצו המשכן הוא תחימת תחומים ברורים

▪ ▪ ▪

מרחבים, מרחבים מרחבי אל אותה נפשי, אל תסגרוני בשום כלוב, לא גשמי ולא רוחני. שטה היא נשמתי, ברחבי שמים, לא יכילוה קירות לב ולא קירות מעשה, מוסר, הגיון ונימוס... (הרב אברהם יצחק קוק). קטע שיר זה מגלה שאיפה דתית של הראי"ה קוק המבקש קרבת אלוקים. שאיפה זו מתפתחת לכדי חוויה מיסטית שחווה הרב כאשר לשם הגשמת שאיפתו הוא מבקש לפרוץ גדרי מציאותו האנושית על-מנת שיוכל לגעת באינסוף. חוויה מיסטית זו מתאפיינת, כדברי פרופסור אברהם אבן-חן, "בנימה אנרכיסטית", שכן, "לא יכילוה קירות הלב ולא קירות מעשה, מוסר הגיון ונימוס"... נשמת הרב קוק כמהה למפגש עם אלוקים, כמהה למפגש עם ממד הנצח והאמת..." אכן, כמיהה זו של דבקות מוחלטת באלוקים, המגיעה, בלשון החסידות, לכדי "כלות הנפש", מקבלת ביטוי גם בפרשנותו של הרב קוק את מעשה עקדת יצחק: "...אותה ההתמכרות העמוקה של עבודה זרה, שראה בה האדם הפרא חזות הכול, עד שנצחה גם את רחמי הורים, ותשים את האכזריות על בנים ובנות למידה קבועה בעבודת המולך, וכהנה, היא תוצאה ערפלית מההכרה הגנוזה שבעומק לבב האדם, שהעניין האלוקי יקר הוא מכל, וכל נחמד ואהוב - כאין נגדו. כאשר הוצרכה ההארה האלוקית להופיע בטהרתה, נתגלתה בעז התלהבותה בנסיון העקידה... (אג"ר עמ' מ"ג). דרמת העקדה ומעשה עגל הזהב במדבר מלמדים על שני יסודות נפשיים, ראשוניים (פרימיטיבים) באדם המאמין: מעשה העקידה מלמד שקיים באדם יסוד נפשי ראשוני. כלומר, מהותי ויסודי, הנובע מכך שאדם נברא בצלם אלוקים, ואשר על כן הוא שואף לפרוץ את גבולות הווייתו החומרית ולאחוז באינסוף. ממילא שאיפה זו מתעלמת גם ממשמעת של מידות משקל, מידות אורך, כמו גם מסדר חברתי, או אפילו מעקרונות מוסר אוניברסאליים (עד כמה שהללו קיימים). בשירו של הרב קוק זה בא לידי ביטוי בנימה אנרכיסטית: "לא יכילוה קירות לב ולא קירות מעשה, מוסר, הגיון ונימוס". הגילויים הפונדמנטליסטים בשלוש הדתות המונותיאיסטיות, בתקופות שונות, כל אחת, הם עדות אמפירית לכך. מעשה העגל מלמד, שבהיותו חלק מהמציאות החומרית, הסופית, מציב לו האדם המאמין איזה עצם חומרי, שכאילו מייצג את האלוהות שלו, ושאליו הוא ממקד את מעשה הפולחן, או, לחלופין הוא סוגד, כחלק מפולחנו הדתי, לדמות אנושית כריזמטית ובעלת תכונות דתיות ורוחניות מעולות. אומנם ישו הנוצרי עלה השמיימה, אך עצם מציאותו כגוף אנושי בפרק זמן מסוים, הייתה מתבקשת. קשה לעבוד את האבסטראקט. וכך אומר יהודה הלוי בכוזרי: "נצטרכו מהם אנשים לבקש נעבד מורגש יכונו נגדו כשאר האומות, מבלי שיכחשו בא-להות מוציאם ממצרים אבל שיהיה מונח להם להקביל אליו..." (כוזרי א צ"ז). במידה מסוימת, ועם כל ההסתייגויות של "להבדיל", ניתן לפרש כך גם את "תורת הצדיק" בחסידות. ואכן אומר התלמוד הירושלמי: רבי יודן בשם רבי יסא: אין כל דור ודור שאין בו אונקי אחת מחטאיו של עגל (ירושלמי תענית פרק ד הלכה ה). המשכן הוא מענה לשני היסודות הנפשיים הללו: 1. אם האנרכיזם הדתי הורס קירות הרי מלאכת המשכן בונה קירות. אם האנרכיזם הדתי מטשטש תחומים הרי שצו המשכן הוא תחימת תחומים ברורים (למשל, עד כאן מותרת הגישה לבני ישראל; עד כאן מותרת הגישה לכהן הדיוט וכו'). אם האנרכיזם הדתי מתעלם ממידות ומשקלות הרי בא צו מלאכת המשכן להטיל מידות ומשקלות מדויקים שאסור בשום פנים לסטות מהם. כהשלכה על שאר תחומי הדת היהודית, המשכן הוא הסמל המובהק של היות הדת הישראלית מאופיינת בחיים מחושבים שיש בהם גבולות; מצוות ואיסורים הדורשים תשומת לב דייקנית בכל תחום מחיי היהודי. גבול מוצב גם לצורות הביטוי של הרגש הדתי האקסטאטי. כך יש להבין את הערתו של רש"י שמעשה העגל קודם לציווי המשכן, למרות שלא זה סדר הפרשיות בתורה. כך גם נבין את משמעות המושג "כריתת ברית" בין הקב"ה לישראל, על-פי הפרשנות הפואטית היפה של ישראל אלדד: "...הן ברית הוא כורת עמם. וברית מהי אם לא כריתה? אם כריתה בבשר אדם ממש, אם כריתה בבשר בעלי חיים. לכרות ברית-הווה אומר להגביל, לצמצם. אלוקים כורת ברית לישראל, משמע: הוא קובע להם גבול לבל ייטמעו בין הגויים, ובהכרח הוא מגביל את חרותם. המצוות והחוקים והמשפטים הם כריתה ביצרו של אדם... הגבלת הפקר מעשיו של אדם. הכנסת החיים למסגרת (הגיונות מקרא, פרשת ויקהל). 2. המשכן עונה גם על הצורך להימצאותו של אובייקט מוחשי, שבו האינסוף האלוקי מצטמצם, כביכול, לכדי שכינה השורה בין הקלעים. עצם קיום המשכן וכליו ועבודת הקורבנות, העלאת הקטורת והדלקת המנורה, נוסכים על מבקש האלוקים השראה, ומאפשרים לו מקום ואמצעים פולחניים מוחשיים המהווים מעין צינור, מוחשי, אל האינסוף. אומנם ה' שוכן בערפל, כפי שהתנסח שלמה המלך, אבל רק משה רבנו היה יכול להתקרב אליו בערפל. בני תמותה רגילים נזקקים לתיווך מוחשי, ולשם כך, מסביר שלמה המלך, בנה את בית המקדש: אָז, אָמַר שְׁלֹמֹה: השם אָמַר, לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל. בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל, לָךְ--מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ, עוֹלָמִים. (מלכים א' פרק ח'). כך התפתחה היהדות מדת של עקידה ליהדות של משכן. מדת רגשית, אנארכית - דת שבה שטה הנשמה ברחבי השמים "לא יכילוה קירות לב, ולא קירות מעשה, מוסר, הגיון ונימוס" ליהדות של קירות מעשה המסומלים בקרשי המשכן ואדניו. זוהי יהדות של חוקים ומשפטים מדויקים, יהדות של כללים, אך בעיקר, של פרטים, שניתנו בסיני. יהדות שבה דקה אחת מבדילה בין קודש לחול, וסנטימטר אחד מבדיל בין הטמא לטהור - יהדות של "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה, לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל". ובכל זאת, לא יהדות קפואה, אלא יהדות של "תורת חיים". וכשם שרק המוות קפוא ולא החיים, שהם דינמיים, ויש בהם שלהבת, כך היהדות של "וחי בהם" לא נחנטה בתוך מערכת חוק פונדמנטליסטית קרה ועקרה, אלא נענתה לשלהבת החיים, וצמחה בתוך ההתהוות ההיסטורית. היא נשארה נאמנה לחוקים ומשפטים שניתנו בסיני אבל הרחיבה את גבולותיהם והגדרותיהם על-פי צו תמורות העתים. זוהי היהדות של מנורת המשכן; יהדות שעשויה מקשת זהב אחת, יציבה, ללא שינוי, אך עולות בה להבות חיות. אם חוקי ההרחקה התלמודיים, למשל, שנועדו להבדיל בין ישראל לעמים היו נוקשים כאשר ישב העם על אדמתו והיווה בה רוב האוכלוסייה הרי שמורי ההלכה היו חייבים להגמישם נוכח מציאות היות היהודים מיעוט בארצות גלותם. התלמוד אוסר משא-ומתן בין ישראל לגוי בתקופת חגיהם של נוכרים: "לפני אידיהן של גויים שלושה ימים אסור לשאת ולתת עמהן, להשאילן ולשאול מהן, להלוותן וללוות מהן, לפרען ולפרוע מהן" (משנה עבודה זרה פרק א). אבל מאות שנים לאחר מכן, עם שינוי המציאות ההיסטורית והסוציולוגית מתפרסמים פסקים גמישים יותר: "יש אומרים שאין כל דברים אלו אמורים אלא באותו זמן אבל בזמן הזה אינם בקיאים בטיב אלילים לפיכך מותר לשאת ולתת עמהם ביום חגם ולהלוותם וכל שאר דברים:... ועוד דאית בזה משום איבה אם נפרוש עצמנו מהם ביום חגם, ואנו שרויים ביניהם וצריכים לשאת ולתת עמהם כל השנה. ולכן אם נכנס לעיר ומצאם שמחים ביום חגם -- ישמח עמהם..." (שו"ע יורה דעה, סימן קמ"ח י"ב). וכן הופיעו פסוקים המקלים ביין נוכרי, על-רקע היות היהודים, בעיקר בפולין במאות 16 - 18, מתפרנסים מחכירת בתי מזיגה. ואפילו עוד קודם לכן, בימי הביניים מוצאים בפסקי התוספות פסקים גמישים בעניין זה: "כתב הר"י ... בזמן הזה עובד כוכבים ששכשך ביינו של ישראל מותר למכרו לעובדי כוכבים ...אבל בשתיה אסור. ודווקא שלא נתכוון ליגע כדי להכעיס לישראל ולהפסידו אבל אי-חזינן לדעתיה דעובד כוכבים שנוגע ביינו של ישראל כדי להכעיסו ולהפסידו ההוא שרי אפילו בשתיה" (בבלי ע"ז נ"ח: תוס' ד"ה כתב). חכמי ישראל, פוסקי ההלכה, הן בימי הביניים והן בעת החדשה טרחו לתת טעם לפרשנות ההלכה המרחיבה כשהם מדגישים את כורח המציאות ההיסטורית והסוציולוגית. בעניין היחס לגויים הסביר ר' משה רבקש (המאה ה- 17 ) בחיבורו "באר הגולה" על השולחן ערוך כי אין להגדירם כעכו"ם: "... טוב שבעכו"ם הרוג", היינו בשעת מלחמה ...לא אמרו חז"ל דבר זה אלא על העכו"ם שהיו בזמניהם שהיו עובדי כוכבים ומזלות ולא היו מאמינים ביציאת מצרים ובחידוש העולם. אבל אלו הגויים אשר אנחנו אומה ישראלית חוסים בצל שלהם ... הם מאמינים בחידוש העולם וביציאת מצרים ובעיקרי הדת ... לא די שאין איסור להצילן אלא אפילו אנחנו מחויבים להתפלל בשלומם ... (באר הגולה, חושן משפט, סימן תכ"ה). כאשר נשאל הרשב"א, בן המאה ה-13 תלמידו של הרמב"ן, לגבי קבלת עדות מעדים, שעל-פי ההלכה פסולים לעדות, השיב: "אתם רשאים לעשות כפי מה שנראה בעיניכם. מי שעומד על תיקוני המדינה אינו דן על-פי הדינים הכתובים בתורה ממש, אלא לפי מה שהוא צריך לעשות כפי השעה" (תשובות הרשב"א חלק ד', סימן שי"א). ובתשובה אחרת באותו עניין, השיב: ...שאם אתם מעמידין הכל על הדינין הקצובים בתורה... נמצא העולם חרב, שכן היינו צריכים עדים והתראה, וכמו שאמרו חז"ל "לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה"...ומכל מקום, הברורים צריכין להתיישב בדברים, ולעשות מעשיהן אחר המלכה [התייעצות], ולהיות כוונתם בכל עת לשמיים" (סימן שצ"ג). הר"ן (המאה ה-14) מסביר את מקור סמכותם של מורי ההלכה להרחבת גדריה: "ונצטווינו לילך אחר הסכמתם, הן שיסכימו לאמת או להפכו... שההכרעה נמסרה לחכמי הדורות, ואשר יסכימו הם-הוא אשר צוהו ה' (דרשות הר"ן דרוש ז'). "שה' יתברך מסר הכרעת אלה כלם לחכמי הדור וציוונו שנמשך אחריהם, ונמצא שמה שיסכימו הם בדבר מהדברים- הוא מה שנצטווה משה מפי הגבורה" (דרשות הר"ן דרוש י"א) ר' יום טוב ליפמן מילהויזן (המאה ה-15), מאחרוני הראשונים, רואה בפסיקת החכמים בשר ודם את המשכה של ההתגלות בהר סיני. החידוש ההלכתי, כך עולה מדבריו, הוא מהותי לעולם ההלכה. אין הוא תוצאת כורח המציאות ההיסטורית והסוציולוגית, אלא הוא מעין התגלות מתמדת: "ואם יראה לסנהדרין על-פי התורה והמידות שדבר אחד הוא טהור, יהיה טהור. ואם יעמדו הסנהדרין אחריהן ויראה להם שעל-פי התורה והמידות אותו הדבר טמא, יהיה טמא. כי הוא השם יתברך שנתן לנו את התורה תלה אותה בדעת החכמים לפי ראות עיניהם. ועל זה נאמר "כי מציון תצא תורה", ר"ל: תצא תורה היום שלא יצאת אתמול" (ספר הניצחון עמ' 176- 177 מצוטט בספרו של אבי שגיא, אלו ואלו עמ' 160). עמדה דומה נוקט ר' אריה לייב הכהן, בעל "קצות החושן": "...אמנם לזאת יחרד איש פן ידבר בתורה בדברים אשר לא כן, ושכל האנושי לואה להשיג האמת... אך לא ניתנה התורה למלאכי השרת, ואל האדם ניתנה אשר לו השכל האנושי... ונתן לנו את התורה כפי הכרעת שכל האנושי אף על-פי שאינו אמת, ואם כן המחדשו הוא חידוש גמור, רק שיהיה אמת בהכרעת השכל האנושי... שתעלה אמת מן הארץ, והאמת יהיה כפי הסכמת החכמים בשכל האנושי..." (קצות החושן, בהקדמה לחושן משפט). הרב שמואל גלאזנר, כיהן כרבה של קלויזנבורג בטרנסילבניה בראשית המאה ה-20, גם הוא נוקט בגישה המבינה את ההלכה כמתפתחת, מעצם מהותה. זו הייתה כוונת נותן התורה: "כי התורה שבכתב נמסרה למשה מילה במילה, מבראשית עד לעיני כל ישראל, ותורה שבעל פה נמסר לו העניין ולא המילות...כל עניין הנמסר על פה, בטבעו מונח שישונה בהבנתו מאיש לאיש, דכל אחד מכניס בו מעט מהשגתו והבנתו הפרטית... מה שנמסר פירוש התורה על פה ונאסר לכתבה, הוא שלא לעשותה קיום לדור דורות, ושלא לקשור חכמי דור ודור לפרש הכתובים כפי הבנתם... כדי שתהיה התורה חיה עם האומה ומתפתחת עמה, והיא היא נצחיותה... דאף על-פי שנמסר למשה מסיני תורה שבעל פה, כיוון דלא נמסרו המילות אלא העניין, ולא ניתנו לכתוב, זאת מורה שרצון השם יתברך היה, שלא לעשות קיום לדורות לפירוש התורה, למען לא יבוא סתירה גלויה בין החיים ובין התורה (הקדמה ל"דור רביעי", אבי שגיא, לעיל, עמ' 168 - 169). וכך מפרש הרב גלאזנר את ברכת התורה "אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו": "תורת אמת - תורה שבכתב, חיי עולם - תורה שבעל פה. "חיי עולם הנטועים בתוכנו, כי בה יבוא רוח החי של כל דור ודור לפעולת האדם". היהדות ההיסטורית היא, היא, יהדות המנורה. לא האקסטאזה הדתית המתעלמת מגבולות מוסריים בסיסיים. לא טירוף ההיחלצות וההמראה מעולם הטבע על-מנת לאחוז באינסוף. לא מגדל בבל רוחני שראשו מגיע השמיימה. היהדות ההיסטורית היא היהדות של "והארץ נתן לבני אדם". יש להישאר בארץ, ויש להיות בני אדם, ולא מלאכים. יש להקפיד על גבולות ברורים, מידות ומשקלות, כפי שמוכיח מעשה המשכן. היהדות ההיסטורית היא יהדות שלוז קיומה הוא גוף הלכה מוצק וקוהרנטי כפי שהייתה מנורת המשכן העשויה זהב מקשה אחת. אך אין מנורה זו גוש זהב קר ועקר; אש מהר סיני הודלקה בשבעת קניה ולהבותיה הן חיות ועולות מאליהן. להבות אלה הן, הן הביטוי להתהוות המתמדת של הרמוניה בין גוף ההלכה לתביעות המוטלות על-ידי שינויי העתים. הרמוניה זו שמשמעותה הרחבה של הגדרות הלכתיות, היא לגיטימית רק כל זמן שלהבות ששת הקנים מכפיפות עצמן אל הנר המרכזי, שלהבתו זקופה כלפי מרום; הווי אומר, רק כאשר הרחבת ההגדרות היא לשם שמים. המנורה היא "תורת אמת"; להבותיה הן "חיי עולם".