שקיעתו של האיחוד האירופי

נשיא הנציבות האירופית, ז'אן קלוד יונקר, צוטט באוקטובר 2015 על-ידי ה'אקספרס' הלונדוני כמי שמודה בהתנפצותו של החלום האירופי. הכלכלה האירופית הולכת ודועכת, כך יונקר, בעיקר נוכח עלייתן הכלכלית של מדינות אחרות: "מבחינה כלכלית אנו עדים לקיצה של תקופת הזוהר של אירופה בהשוואה להישגי מדינות אחרות". יונקר האשים אחדים ממנהיגי אירופה על שאינם עושים די כדי לחזק את הסולידריות והאינטגרציה האירופית, מה שלדעתו פוגע בכלכלה. כדי להמחיש את טענתו, ציין נשיא הנציבות כי חלקה של אירופה בכלכלה העולמית הוא רק 15%, זאת לעומת 30% ב-1980, למשל.

העובדה שגורם כה בכיר באיחוד האירופי מודה בדעיכתה של אירופה היא משמעותית ביותר. ניתן אמנם לטעון כי יונקר, ראש ממשלת לוקסמבורג לשעבר, מנסה בדבריו להמריץ גורמים אירופיים שונים לשתף פעולה עם קרן השקעות חדשה שהוא יזם – אשר נועדה לעודד הזנקה של פרויקטים חדשים, ולהניע את הכלכלה – אך לדברים יש עדיין תוקף מצד עצמם; אירופה נמצאת בבעיה.

למעשה, ז'אן קלוד יונקר רק נתן ביטוי למציאות כלכלית ומדינית עגומה שבה שרוי האיחוד האירופי מזה זמן. הציפיות ההיסטוריות מהאינטגרציה האירופית היו אמנם אדירות, אך כעת הולך ונחשף הפער בינן ובין מה שהושג בפועל – והאכזבה רבה. בראשית צעדיו של השוק האירופי המשותף בשנות החמישים, הצהיר הנשיא הראשון של הנציבות האירופית וולטר האלשטיין כי אין עניינה של הקהילה האירופית במיזוג כלכלות בלבד, אלא, כך אמר, "אנו ממזגים את המדיניות". מאז ימי האלשטיין אכן התקדמה האינטגרציה האירופית בהיקף ובעומק ניכרים. נוצר האיחוד האירופי, נקבע מטבע משותף, הוקמה מסגרת חוץ וביטחון אחידה ומסגרת הגנה משותפת, והאיחוד אף עבר הרחבה לכדי 28 מדינות.

אולם, עד כמה שהדבר ישמע אבסורד, הבעיה של אירופה היום נובעת מכך שפרויקט האינטגרציה האירופי הצליח יותר מדי, לפחות בתחום הכלכלי. מאיחוד מכסים, הסרת גבולות פנימיים ויצירת שוק משותף, הפליגה אירופה גם למטבע אחיד ולמוסדות מוניטריים על-לאומיים; הללו יצרו מצב שבו מדינות בעלות כלכלות שונות, תרבויות שונות ואינטרסים שונים, נותנות עצמן בסד של מדיניות מוניטרית אחידה וקשיחה. כך הן נאלצות לוותר על נתח חשוב ביותר של ריבונותן, שמשמעותו אבדן הסמכות לנהל מדיניות מוניטרית המתאימה לכלכלתן בהתאם לתנאים ולנסיבות. תהליך האינטגרציה המיוחל הגיע אפוא רחוק מדי, ואירופה היא קורבן של הצלחתה.

לכאורה היה מטבע האירו מחויב המציאות. הרי אי אפשר לנהל שוק משותף אפקטיבי ותחרותי ללא מטבע אחיד, ופערים בשערי המטבעות בין המדינות מנעו יעילות מסחרית. ברם, וכאן הבעיה, אי אפשר גם לנהל מדיניות מוניטרית אחידה המתאימה לכלכלות שונות בעלות מסגרות פיסקליות מגוונות. כאשר הבנק האירופי המרכזי מוריד את שיעורי הריבית, זה אולי יכול להתאים לכלכלה מדשדשת, אך לא לכלכלה "רותחת". מדי שבועיים מתכנסת בפרנקפורט מועצת המנהלים של הבנק האירופי המרכזי, ומחליטה על שיעור הריבית של 19 חברות גוש האירו. האם ביכולתם לקבוע ריבית אפקטיבית לכל מדינה בגוש האירו? האם מה שטוב לגרמניה טוב גם ליוון? אכן, האינטגרציה האגרסיבית של אירופה, בין השאר בהשקת מטבע אחיד ושלילת עצמאותן המוניטרית של מדינות, היא החטא הקדמון של הכלכלה האירופית.

האתגר האמריקני

אחת המטרות האסטרטגיות של האינטגרציה האירופית הייתה להקים גוש כלכלי גדול שיוכל להתמודד עם הכלכלה האמריקנית, ומאז שנות השמונים של המאה שעברה גם עם הכלכלה היפנית שעלתה כפורחת. בתקופה ההיא עדיין נצנצה התקווה שכלכלה מאוחדת וחזקה תהפוך את אירופה לשחקן מעצמתי בזירה הבינלאומית גם בתחומים אחרים.

נתונים ומחקרים מהעשור האחרון מוכיחים כי הערכתו של יונקר מבוססת, וכי התקווה האירופית הולכת וגזה. מחקר שערך פרופסור דאגלס וובר והתפרסם ב-International Affairs, בדק את מצבה של אירופה בשבעה תחומי מדיניות בעשור האחרון. מהמחקר עולה כי ברוב התחומים אירופה הולכת ומאבדת מכוחה. התחומים שנבדקו: 1. תחום הרגולציה והתקינה; 2. מדיניות איכות הסביבה; 3. מדיניות הסחר; 4. השפעת אירופה על מפלס הדמוקרטיה וזכויות האדם בעולם; 5. שיתוף פעולה אזורי; 6. מדיניות מוניטרית; 7. מדיניות ביטחון והגנה משותפת.

ממצאי המחקר מצביעים על כך שהאיחוד האירופי הצליח בשנים האחרונות להתקדם רק בתחום הרגולציה, עד כדי הפיכתו לאמת מידה דומיננטית בזירה הבינלאומית והחדרתם של סטנדרטים אירופיים למשק העולמי. מחקרים שונים מצביעים על היות בריסל "בירת הרגולציה העולמית", בייחוד בשדה הרכיבים הכימיים של מוצרים שונים. בתחומים 5-2 חלה ירידה, ואילו בתחומים 7-6 לא חלו כל תמורות משמעותיות, וההישגים נותרו נמוכים כמו בשנים מוקדמות יותר.

בתחום איכות הסביבה, למשל, האיחוד האירופי היה דומיננטי בהובלת 'הסכם קיוטו' לצמצום פליטת גזי חממה, שהושג ב-1997, אך לא היה בכוחו לחזור על הישג זה בוועידת האו"ם בקופנהגן ב-2009, שדנה בפיקוח על פליטת גזים ממטוסים. הנושאים הללו אולי לא הכי חשובים בעולם, אך ביכולתם ללמד על כוחה והשפעתה הבינלאומית של אירופה. למעשה, האיחוד האירופי הושפל בוועידה זו – שנוהלה בעיקר על-ידי ארצות הברית וסין – ובחלק מהדיונים אפילו לא הייתה נוכחות של נציג אירופי. הודעה על פרטי ההסכם הסופי הגיעה לנשיא הנציבות האירופית במסרון…

גם בתחום הסחר הבינלאומי תש כוחה של אירופה שנים מספר לפני פרוץ משבר האירו. בהתחשב בכוחה הכלכלי, היה מצופה מאירופה להטיל את מלוא כובד משקלה על הסכמי סחר בינלאומיים. אך זה לא קרה. בשלושים השנים האחרונות נערכו שני סבבי דיונים בינלאומיים: 'סבב אורוגוואי' לסחר, בין השנים 1993-1986, אשר הקים את ארגון הסחר העולמי W.T.O, ו'סבב דוחה' שהושק ב-2001.

בסבב הראשון הייתה אירופה דומיננטית בהובלת הדיונים, ומרגע שהגיעה להסכם בילטראלי עם ארצות-הברית חלפו רק 36 שעות וכל יתר המדינות המשתתפות (למעלה ממאה) קיבלו את ההסכם. כלומר הסכם אירופי-אמריקני היה מספיק לכפות עצמו על העולם כולו. ב'סבב דוחה' לעומת זאת, הוצגה כבר אופרה שונה לחלוטין. בדוחה התגלה שסע בין המדינות "המפותחות" למדינות "המתפתחות", בעיקר בכל הקשור להגנה על מוצרי חקלאות. אירופה (וגם ארצות-הברית) ניסתה להציע נוסחה לפתרון המשבר, אך זו לא התקבלה על-ידי המדינות המתפתחות. בהבינה כי עוצמתה כשחקן גלובלי הולכת ומצטמצמת, לא הייתה לאירופה ברירה אלא לוותר על ניסיונותיה להוביל הסכם רב-צדדי, והיא הסתפקה בסדרת הסכמים בילטראליים. ולמעשה, אפילו בהליך זה אירופה יצאה וחצי תאוותה בידה. היא הצליחה, למשל, להפיק הסכמים על-פי תנאיה עם מדינות צפון אפריקה, אך לא עם מדינות חזקות כגון סין.

דוגמה טובה היא כניעת הנציבות האירופית לדרישת סין ב-2013, לפטור אותה מהיטלים על משלוחים של פאנלים סולריים לאירופה. מבחינת אירופה, חומרת העניין נעוצה בכך שכניעת הנציבות לסין הייתה תוצאה של סדקים שנוצרו בסולידריות האירופית בעידודה של סין. הענק האסיאתי הצליח לגרום לפיצול בסוגיה זו בין חברות האיחוד, ולגייס לטובתו חלק ממדינות אירופה, כולל הקטר הגרמני, נגד עמדת הנציבות. יש לזכור כי הנציבות היא גוף על-לאומי המשמש כרשות המבצעת של האיחוד האירופי, ועוצמתו תלויה ברמת הסולידריות האירופית. סין הצליחה במשימתה זו אגב פרסום איומים בוטים ב'יומון העם', עיתונה הרשמי של המפלגה הקומוניסטית, כלפי האיחוד האירופי.

"חילופי העתים והתמורות במאזן הכוחות העולמי עדיין לא גורמים לאיחוד האירופי להבין כי כוחו בירידה, וכי אינו יכול יותר להכתיב תנאים לשותפות הסחר שלו", הכריז היומון הסיני, והוסיף: "אם האיחוד האירופי עדיין סבור כי יש בכוחו להבטיח את האינטרסים שלו באמצעות סנקציות, הוא יצטרך להפנים את העובדה שאינו עומד עוד בפני סין של העבר".

סין גם נקטה בפעולת תגמול בהטילה מכסים על יבוא יין מאירופה. הייתה זו פעולה סמלית אך היה בה רמז עבה (ייצוא יין אירופי לסין מהווה רק חלקיק קטן מנפח הסחר עם סין): המדינות האירופיות המייצאות יין לסין, צרפת איטליה וספרד, היו בעד היטלים על פאנלים מסין, ואילו גרמניה, שאינה מייצאת יין לסין, הייתה כאמור נגד החלטת הנציבות.

זאת ועוד, בשנים האחרונות מעדיפה סין לנהל דיונים כלכליים עם מדינות יחידניות ולא עם הנציבות. 'יומון העם' הוסיף ציטוט בשם פרופסור צ'ן ז'ימין, המתמחה בדיפלומטיה של האיחוד האירופי, שאמר כי "האיחוד האירופי נתקל בבעיות רבות, ואם תמשיך מגמה בעייתית זו תיגרר אירופה לנפילה אבסולוטית" (הכתבה ב'יומון העם' צוטטה ב'פייננשל טיימס', 6 יוני 2013). כלי תקשורת אסיאתי אחר התבטא כי "הענק הכלכלי אירופה הופך לענק צולע".

מסע הרכישות הסיני

ואכן, לפי מחקר שנערך כבר ב-2011 על-ידי 'המועצה האירופית ליחסי חוץ' עולה כי סין מנצלת את הבקיעים בסולידריות האירופית – אשר קיימים אמנם זה מכבר גם בלא קשר למשבר האירו הנוכחי – על מנת לרכוש אגרות חוב ממשלתיות של מדינות אירופיות. בעסקאות כאלו רוכשת סין, ישירות או באמצעות מרכזים פיננסיים בהונג-קונג, סינגפור או איי קיימן, איגרות חוב של מדינות או תאגידים, ובכך היא מעמיקה את כושר השפעתה הפוליטית עליהם. על מנת למנוע מעקב אירופי אחרי הרכישות הסיניות, משתמשת סין גם בשרותיו של צד שלישי המאפשר לה רכישה מאסיבית מבלי לעורר חשד של השתלטות. למוסדות הרלוונטיים של האיחוד האירופי קשה, עד כמעט בלתי אפשרי, לעקוב אחרי מסע הקניות הסיני.

דרך נוספת להעמקת אחיזתה של סין בכלכלה האירופית, היא השתתפות במכרזי רכש או בפרויקטים של הממשלות האירופיות השונות. ברחבי אירופה מסתובבות משלחות סחר רמות דרג של סין המחפשות אפיקי השקעה במיזמי תשתית ובעיקר בטכנולוגיות ירוקות. בספטמבר 2015 הודיעה סין כי תשקיע בין 5 ל-10 מיליארד דולר בקרן יונקר, זאת מלבד השקעותיה בפרויקטים במדינות שונות של האיחוד: החל בשרותי סוורות בנמלי יוון (נמל פיראוס באתונה מנוהל כיום על-ידי החברה הממשלתית הסינית COSCO) ועד לתחנות גרעיניות בבריטניה. על פי המועצה האירופית ליחסי חוץ, ההערכה היא כי עד 2020 יגיע היקף ההשקעה הישירה הסינית באירופה לטריליון דולר (יתרות מט"ח בסין מוערכות כיום ב-3.5 טריליון דולר).

הדיווידנד הצפוי לסין כתוצאה מאסטרטגיית רכישה זו איננו רק כלכלי כי אם גם פוליטי. החלטות ברמה של האיחוד האירופי מתקבלות בהצבעה במועצת השרים האירופית רק על בסיס הסכמה של 15 חברות, לפחות, המייצגות 65% מתושבי האיחוד. בעקבות השקעותיה, סין יכולה לבנות לעצמה שדולה אפקטיבית בתוך מועצת השרים האירופית, בייחוד כאשר מדובר בלחץ על מדינות חברות קטנות כגון המדינות הבלטיות, מלטה, קפריסין ויוון. באמצעות לחץ על מדינה בעלת חוב לסין, תוכל זו האחרונה להשפיע על תוצאות הצבעה במועצת השרים בסוגיות הנוגעות לאינטרסים שלה. אין זה סוד כי בייג'ין הפעילה מהלך דיפלומטי באירופה למען הישארותה של יוון בגוש האירו, ועתה היא מביעה עמדה נחרצת גם בדבר הישארותה של בריטניה באיחוד האירופי.

הסינים אורבים במיוחד למדינות האיחוד האירופי המתקשות לקבל כספים מקרנות האיחוד לצורך הקמת מיזמים החיוניים להם. במרץ 2016 ביקר נשיא סין בפראג וחתם על הסכם השקעות בתשתיות בסך 4 מיליארד אירו, מה שגם הביא את הונגריה, סלובקיה, פולין, רומניה ובולגריה להביע רצונן לפתח קשרים עם סין. בסוף 2015 החל משא ומתן משולש הונגרי-סרבי-סיני לסלילת כביש באורך 350 קילומטר בין בודפשט לבלגרד. פקידים סרביים הודיעו בפירוש כי משא ומתן זה מתבצע מתוך "מחסור בהון מקומי ואירופי".

במהלך המחקר של המועצה האירופית ליחסי חוץ רואיין דיפלומט ממדינה מזרח אירופית החברה באיחוד, שאמר כי "אין מדינתי זקוקה לסין בשעה שיש מימון אירופי, אך בהעדר מימון כזה סין היא אלטרנטיבה הכרחית". דיפלומט אחר ממדינה חברה ים-תיכונית, התבטא בצורה חריפה יותר: "מה עשתה עבורנו אירופה, ובעיקר גרמניה לאחרונה? היאך מעיזות החברות החזקות באיחוד לתבוע מאיתנו תיאום מדיניות כלפי סין שעה שתיאום כזה אינו על פי האינטרסים שלנו, שהרי האינטרסים הכלכליים שלנו ושל גרמניה שונים".

מלבד הרווח הכלכלי והפוליטי, נהנית סין גם מיחסי ציבור טובים באירופה. לפי מכון הסקרים 'פיו', 34% מהגרמנים היו בעלי הערכה חיובית לסין בשנת 2015 לעומת 28% בשנה שלפניה, בבריטניה נרשמה הערכה חיובית בקרב 45% מהנשאלים.

דשדוש כלכלי ודמוגרפי

נשיא צרפת לשעבר, ולרי ז'יסקאר ד'סטאן, הכריז בזמנו כי האירו יחליף את הדולר האמריקני כ"מטבע העולמי המוביל". מעמד כזה של האירו היה מקל על מדינות האיחוד האירופי בניהול המדיניות הפיסקאלית שלהן (כפי שאכן המציאות בארצות הברית). תקוותו של הנשיא הצרפתי לא התגשמה. לפני השקת המטבע האירופי המשותף היוו המטבעות הנפרדים של חברות השוק המשותף כ-19% מרזרבות המט"ח העולמי; ב-2002, לאחר השקת האירו, עלה חלקו ל-24%; בשנת 2009 הוסיף ועלה ל-28%; ובשנים האחרונות ירד שוב ל-24%. כך לפי נתוני הבנק האירופי המרכזי.

לעומת האירו, בתקופה זו של 2012 – 2013 היה חלקו של הדולר האמריקני 62% מכלל הרזרבות העולמיות. נוכח המצב הכלכלי באירופה אין לצפות להתחזקות במעמדו של האירו בשווקים הבינלאומיים. רק כדי לסבר את האוזן, ממדי האבטלה באירופה מחרידים: הממוצע האירופי עומד על 11 אחוזי אבטלה, ובמדינות כמו יוון וספרד האבטלה אף מתקרבת ל-25 אחוזים מכלל כוח העבודה (!) כאשר מדובר בדור הצעיר שעד גיל 24, ממדי האבטלה ביוון מגיעים ל-57%.

משבר האירו גם גרם למוסדות הפיננסיים בצפון אירופה לצמצם את כמות האשראי שהם מוכנים להעניק לעסקים ומיזמים כלכליים במדינות הדרום, עד לרמה כמעט אפסית. מכון המחקר הכלכלי הגרמני DIW מעריך כי פער ההשקעות, כלומר הפער בין האשראי הדרוש לצמיחה ובין כמות ההשקעות בפועל, הוא כ-2% מהתוצר האירופי. לפי המכון, ההאטה בהשקעות החלה מספר שנים לפני משבר האירו, וכבר אז נוצר פער משמעותי בין רמת ההשקעות באיחוד האירופי ובין הרמה במדינות OECD אחרות כגון ארצות הברית, קנדה ויפן.

גם המגמות הדמוגרפיות הן בעוכריה של אירופה למעלה ממאה שנים: בין השנים 1890 ל-1940 התרחשה מהפיכה דמוגרפית באירופה, שסימנה ירידה במספר האוכלוסין. הן בשל הגירה הן בשל ירידה בריבוי הטבעי. אם ב-1920 הייתה אוכלוסיית אירופה (ללא ברית המועצות) 18.1% מאוכלוסיית העולם, הרי שב-1960 היא היוותה רק 14.3%, ועל פי נתוני 2013 היא עומדת כעת על כ-7% בלבד מאוכלוסיית העולם.

אינדיקציה נוספת באשר למעמדו המעורער של האירו, היא העובדה שהמשבר הפיננסי העולמי אילץ מדינות חברות כגון הונגריה, לאטביה ורומניה, לפנות בבקשת עזרה לקרן המטבע הבינלאומית. זאת משום שהבנק האירופי המרכזי, כמו גם מספר מדינות חברות אחרות, לא התלהבו להגיש עזרה. מה שמצביע בין השאר על מפלס סולידריות ירוד באיחוד.

קרן המטבע הבינלאומית היא זו שהשתתפה גם בניסיונות ההצלה של יוון, פורטוגל ואירלנד באופן משמעותי. מדינות אירופה, רובן חברות האיחוד, נהנו ב-2013 מ-62% מתקציב ההלוואות הגלובליות של קרן המטבע הבינלאומית, מצב חסר תקדים בהיסטוריה הפיננסית האירופית. השלכות מצב זה אינן מצטמצמות רק לתחום החשבונאי אלא מתפרשות גם על הפוליטיקה הגלובלית. כאשר נוצרת תלות, ולו חלקית בלבד, בקרן המטבע העולמית, משמעות הדבר היא שמדינות נוספות במערכת העולמית – מעצם היותן חברות בקרן – יכולות להשפיע על ניהול מדיניות האירו. זאת למרות העובדה שלמדינות האיחוד האירופי נציגות חזקה במועצת המנהלים של ארגון זה.

דשדוש ביטחוני ותרבותי

הפער בין ציפיות למציאות באיחוד האירופי ניכר היטב גם במסגרת מדיניות החוץ והביטחון המשותפת שנוסדה באמנת מאסטריכט. כפי שניתחנו כאן בהרחבה בעבר, שיתוף הפעולה הביטחוני באירופה התפתח בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת לכדי התחייבות להקמת יחידות צבא משותפות לתגובה מהירה באזורי משבר. תחילה דובר על יחידות בנות 60,000 אנשי צבא, אך התחייבות זו הלכה והידלדלה במשך הזמן עד כדי הסתפקות בהחלטה להקמת יחידות לוחמה, Battle- Groups, בנות 1,500 אנשי צבא. עד היום לא הופעלו יחידות אלה. למעשה, כל פעולה צבאית שנערכה על-ידי מדינות אירופה – כגון באפריקה ובחופי קרן אפריקה – לא הייתה במסגרת יחידות אלו אלא במסגרת התארגנות אד-הוק. הסיבות לכך הן תקציביות ופוליטיות; בעיקר פוליטיקת פנים. אילו המדינות החברות באיחוד האירופי היו מקימות מסגרת צבאית אחידה היה מתקבל כוח צבאי מצרפי השני בגודלו בעולם.

מלבד ביטחון, אירופה ראתה לעצמה כיעד אסטרטגי גם את קידום הדמוקרטיה. בעיצומם של תהליכי האינטגרציה האירופיים, הכריזה על עצמה אירופה קבל עולם כמי שרואה שליחות בהפצת הדמוקרטיה, זכויות האדם ושלטון החוק – בעיקר באזורים שבשכנותה. ניתן לומר כי כוחה התרבותי או ה"נורמטיבי" נמדד ביכולתה לקדם ערכים אלה.

גישה זו נוסחה בין השאר במסמך אסטרטגי משנת 2003, המבטא הנחה לפיה "הערובה היעילה ביותר לביטחוננו היא קיום עולם של מדינות דמוקרטיות". הסדר הבינלאומי יובטח באמצעות "רפורמות פוליטיות, מלחמה בשחיתות הציבורית ובניצול לרעה של כוח". עם התפרקות הגוש הקומוניסטי, נראה היה כי לאיחוד האירופי אכן יש השפעה על קידום הדמוקרטיה במדינות מזרח אירופה, אשר הכינו עצמן לתהליך משא ומתן על הצטרפות לאיחוד. עם זאת, במחקר האקדמי יש מחלוקת עד כמה היה האיחוד עצמו דומיננטי בקידום ערכים אלה.

כך או כך, בעשור האחרון ניכרת ירידה בכוחו ה"נורמטיבי" של האיחוד, שאינו מצליח לקדם רפורמות דמוקרטיות בבלרוס או במקומות אחרים בבלקן כגון קוסובו. בוודאי שלא בגבולו הדרומי, קרי במדינות צפון אפריקה, שם "דמוקרטיה" ו"זכויות אדם" נחשבות מילים גסות. ואם על שכנותיה אירופה אינה מצליחה לערות מרוחה הדמוקרטית, קל וחומר שעל מדינות מוסלמיות רחוקות יותר. די להזכיר את פרשת "מרגו וואלסטרום" ב-2015, שהציגה את שוודיה במערומיה נוכח הזעם הערבי על הערת שרת החוץ השוודית באשר ל"חוקי הענישה הימי-ביניימים הנוהגים בערב הסעודית".

האיחוד האירופי התגלה במערומיו גם בכל הקשור לניסיונותיו לקדם ערכי דמוקרטיה וזכויות אדם בארצות הקווקז ובארצות השוכנות בחלקו המזרחי של הים הכספי. על פי מחקר שערך מכון Freedom House ב-2013, עולה כי מפלס הדמוקרטיה העולמי נמצא באופן כללי בירידה מאז 2003, וגם "בתוך הבית פנימה", כלומר במספר מדינות של האיחוד האירופי כגון הונגריה, פולין ורומניה, מפלס הדמוקרטיה יורד בשנתיים האחרונות.

היחלשות ה"כוח הנורמטיבי" של אירופה משתקפת גם במעמדן של מסגרות אזוריות אחרות בעולם. הפרויקט האירופי, בשיא כוחו במחצית שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים עם חתימת האמנה שייסדה את האיחוד, היווה מודל חיקוי לאזורים גיאופוליטיים אחרים בעולם. בעקבותיו נוצרו מסגרות אזורי סחר חופשי כגון בין אוסטרליה לניו-זילנד ANZCER 1983, בין חלק ממדינות דרום אמריקה MERCOSUR 1991, בין מדינות אמריקה הצפונית NAFTA 1992, וכן מסגרת אסיאתית-פאסיפית APEC 1993. בחלק מאזורים אלו החלו גם דיבורים על החלת מטבע משותף (MERCOSUR למשל).

אולם, עם היחלשות הסולידריות האירופית ונוכח המשבר הפוקד את כלכלת האיחוד, ניכרת שחיקה ברמת שיתוף הפעולה גם בין המדינות החברות בשלל המסגרות החדשות הללו. הלקח הנלמד באזורים אחרים בעולם מ"הצלחת פירוס" של האינטגרציה האירופית, הוא שאין לשאוף לרמת איחוד שהיא מעבר להסכם על אזור סחר חופשי. כיום, אפילו הנציבות האירופית מעדיפה לנהל משא ומתן עם מדינות יחידניות בתוך המסגרות האזוריות האחרות מאשר עם הקולקטיב האזורי.

התמיכה הפנימית נשחקת

האיחוד האירופי מנסה להתמודד עם משבר האירו כבר שש שנים. בין השאר על-ידי הקמת מנגנון סיוע לבנקים המסחריים במדינות החברות, במטרה לענות על קשיי נזילות ולצמצם את משבר האמון של משקיעים במטבע האירופי. אבל כבר ב-2013 הכריז נשיא הפרלמנט האירופי, מרטין שולץ, כי בשל האבטלה ההולכת וגואה בעיקר בארצות שלחוף הים התיכון, קיימת סכנה ש"אירופה הולכת ומאבדת דור שלם". זהו דור שאינו נותן אמון בהנהגת האיחוד.

בסקר גאלופ שנערך ב-2014 התברר כי רק בארבע מדינות חברות זכתה הנהגת האיחוד לתמיכה של 50 אחוזים ומעלה. אין פלא כי אלה הן המדינות העשירות גרמניה, בלגיה, דנמרק ולוקסמבורג. בשאר 23 המדינות (בקרואטיה המצטרפת החדשה לא נערך הסקר) המצב שונה: בבריטניה 29%, ביוון 19%, בקפריסין 21%, בספרד 27%, בשבדיה וצ'כיה 30% כל אחת. על פי גאלופ, הייתה ירידה מצרפית בתמיכה של לפחות 32% מאז 2009, ויש לציין כי סקר זה נערך על רקע ידיעות אופטימיות באותה עת באשר להתאוששות הכלכלה. חוסר האמון של אוכלוסיית האיחוד משתקף גם באחוז ההשתתפות הנמוך בבחירות האחרונות לפרלמנט האירופי, שבאותה שנה עמד על 42.6%. בשנת 1979, עת נערכו הבחירות הראשונות לפרלמנט, אחוז ההשתתפות עמד על 61.9%.

המיתולוגיה היוונית מספרת כיצד האמן המפורסם דדלוס, יחד עם בנו איקרוס, חישבו להימלט מכלא שאליו הושלכו במגדל גבוה באי כרתים. לשם כך התקין דדלוס לו ולבנו כנפיים משעווה ומנוצות ציפורים, שיאפשרו להם לדאות מהמגדל אל מקום מבטחים. "היזהר מהגביה עוף" אמר דדלוס לבנו "פן תמס השמש את השעווה", אך ברוב התלהבותו לא שעה איקרוס לאזהרת אביו ונסק למרומים. השעווה נמסה, נוצות החלו לנשור, והוא צנח אל מותו.

הקהילייה האירופית לא הסתפקה ביצירת מרחב סחר חופשי. היא נסקה בהתלהבות יתר אל אינטגרציה גבוהה יותר ויותר, בניסיון להדביק אומות שונות וכלכלות שונות אלו לאלו בסולידריות מלאכותית. אבל דבק הסולידריות מתמוסס זה מכבר, ונשירת הנוצות החלה.