בריטניה תמיד הייתה יוצאת דופן

בריטניה בחרה לפרוש מהאיחוד האירופי, והתקשורת העולמית בחרה באופן די צפוי להתמקד בסוגיות הכלכלה וההגירה. אחרי הכל, אלו כנראה הסוגיות המרכזיות שהובילו את אזרחי הממלכה המאוחדת להעניק גט כריתות לאיחוד האירופי. אך ישנו גם הסבר גיאופוליטי-היסטורי למהלך זה, בין היתר לאור העובדה שדיוני הברקזיט אינם תופעה חדשה.

צריך לזכור כי בריטניה לא הייתה חלק מגרעין המדינות שייסדו את השוק האירופי המשותף. כבר ב-1950 חתמו שש מדינות אירופה על אמנה שייסדה את 'איחוד הפחם והפלדה' האירופי, שהתפתח מאוחר יותר לשוק משותף רחב עם החתימה על אמנת רומא במרץ 1957. בריטניה הצטרפה, יחד עם אירלנד ודנמרק, רק בינואר 1973. ניתן ליחס את העיכוב בהצטרפות בריטניה להתנגדותו של נשיא צרפת דאז, הגנרל שארל דה-גול.

ברוש לבדו

הגישה של דה-גול זכתה להתעניינות רבה מצד היסטוריונים של הדיפלומטיה. הללו הצביעו בדרך כלל על "הסכם נסאו" כתשומה חשובה לכך. יש שראו סימנים לכך שבשלבים מסוימים של המשא-ומתן נטה דה-גול להסכים להצטרפות בריטניה לאיחוד, אלא שהתפתחות מסוימת ב-1962, שמקורה בפנטגון האמריקני, הקשיחה את עמדתו. הייתה זו פרשת ביטול עסקת הטיל אויר-קרקע מסוג Skybolt בעל ראש חץ גרעיני, שנחתמה בין ארצות-הברית לבריטניה, והסכמתה של האחרונה לקבל בתמורה לביטול העסקה את טיל הצוללת הגרעינית 'פולאריס'.

העסקה בוטלה ככל הנראה בשל בעיות מימון כספי מצד בריטניה, וכתוצאה מכך נכזבה תוחלתה להפוך למעצמה גרעינית עצמאית, לא יאוחר משנת 1970. וכך, בדצמבר 1962 נסע ראש ממשלת בריטניה הרולד מקמילן לנסאו שבאיי בהאמה על מנת לדון עם הנשיא קנדי על תחליף ל-Skybolt. דה-גול התאכזב מכך שמקמילן לא ניצל את ביטול העסקה על מנת לשנות כיוון ולהקים מערך גרעיני אנגלו-צרפתי או אנגלו-אירופי. בנסאו הציע קנדי את הטיל 'פולאריס' (הצעה זהה הועברה גם לדה-גול אך הוא סירב, ככל הנראה משום שלא נערכו עמו התייעצויות מוקדמות).

מקמילן קיבל את ההצעה וגם הסכים להעמיד את המערך הגרעיני של בריטניה (כולל 'פולאריס') לרשות נאט"ו, אך עמד על כך כי זה יהא אך ורק תחת פיקוד בריטי, וכי בכל מקרה תהא בריטניה חופשית לסגת מהתחייבויותיה בתחום זה. מבחינה זו בריטניה ביטאה בכך עמדה המדגישה את ריבונותה המדינית ללא סייג.

אך יותר נכון יהיה לומר כי דה-גול לא באמת היה זקוק לפרשת נסאו כדי למנוע את הצטרפות בריטניה לשוק המשותף. הוא תמיד ראה בבריטניה כמי שקושרת את גורלה עם בת-בריתה האטלנטית יותר מאשר עם יבשת אירופה. נסאו הייתה אך זרז והזדמנות להכריז על בריטניה כ"לא-אירופית". הוא היה סבור, כפי שגם פוליטיקאים אחרים בארצות אחרות סברו, כי "תעלת לה-מנש רחבה יותר מאשר האוקיינוס האטלנטי"; הווי אומר: בריטניה, הקרובה קירבה אתנית והיסטורית לארצות-הברית, נוטה להעדיף את שילוב האינטרסים הלאומיים שלה עם אלו של ארצות-הברית יותר מאשר עם אלו של המדינות המרכיבות את השוק האירופי המשותף.

בשנות ה-50 וה-60 של המאה שעברה, גם הפוליטיקה הבריטית לא הפגינה התלהבות גדולה להצטרף לתהליך האינטגרציה האירופית. אמנם הבריטים לא התנגדו לתהליך איחוד המכסים, אך הם נרתעו ממגמת פדרליזציה שבאה לידי ביטוי כבר בהקמת "רשות עליונה", על-לאומית, שמטרתה הייתה לנהל את קהיליית הפחם והפלדה האירופית.

האמריקנים דווקא עודדו את הקמת הקהילייה, ובתגובה לכך אמר שר החוץ הבריטי ארנסט בווין כי בכל מקרה של אינטגרציה אירופית בריטניה תעמוד על כך "שהשליטה המעשית תהיה בידי המשלחות הלאומיות" וכי יש "למנוע מהמזכירות [הכוונה לרשות על-לאומית, ש.פ.] לנקוט פעולה על דעת עצמה…". את סירובה של בריטניה להצטרף הסביר בווין לשר החוץ האמריקאי דין אצ'יסון: "כאשר נושאים בעלי חשיבות גדולה כל כך עומדים על הפרק, איננו יכולים לקנות חתול בשק, ואני משוכנע כי אילו עמדה ארצות-הברית בפני הכרעה דומה הייתם חושבים כמונו".

מבחינה כלכלית, למרות מצבה הלא-מזהיר, הייתה בריטניה בשנות ה-50 הכוח המוביל באירופה. היא נהנתה מקשרי מסחר עם העולם כולו בעוד שמדינות היבשת סחרו בדרך כלל בינן לבין עצמן, והיה חשש בקרב פוליטיקאים בריטים שהרגולציות של השוק המשותף יקשו על ארצם להמשיך באותו היקף סחר עם מדינות העולם. בעיקר חששה הפוליטיקה הבריטית כי חברותה בקהילייה אירופית תבוא על חשבון זהותה האימפריאלית שבאותה תקופה התבטאה בקיומו של חבר העמים הבריטי, ואשר נפח הסחר בין חברותיו היה בהיקף משמעותי.

שקיעתה של אימפריה

קשה היה לבריטניה, רגשית ופסיכולוגית, לנטוש את תדמיתה כמעצמה אימפריאלית ולהיבלע בגוש האירופי כאחת המדינות. עד הרבע האחרון של המאה ה-19 הייתה היא המעצמה המובילה בעולם. את מעמדה זה היא הייתה חייבת בעיקר לנפוליאון, אשר התיש במלחמותיו את מעצמות היבשת האירופית, כמו גם את ארצו שלו.

תוצאות קרבות טרפלגר (1805) וואטרלו (1815) הפכו את בריטניה למעצמת-על ימית בעיקר, אך גם למעצמה יבשתית שאין דומה לה. בריטניה יצרה מעין גוש כלכלי עם מושבותיה, אשר נשען על אינטרסים הדדיים. המושבות סיפקו חומרי גלם לתעשייה הבריטית והן עצמן נהנו מהמוצרים המוגמרים. האימפריה הבריטית הייתה מעין גוש כלכלי שכל מרכיביו נהנים ממנו, וזו הייתה גם הסיבה שמושבותיה השתתפו במערכת ההגנה שלה.

והנה, שתי התפתחויות לקראת סוף המאה ה-19 החלו לנגוס במעמדה זה: האחת הייתה עלייתו של הרייך הגרמני השני בניצוחו של הקנצלר ביסמרק; והשנייה הייתה עלייתה של ארצות-הברית. שתי מדינות אלו עברו תהליך תיעוש אינטנסיבי ומהיר. גרמניה החלה לייצא מוצרי תעשיה שיוצרו ביעילות ובאיכות גבוהה; בסיס התעשייה האמריקנית התרחב אף הוא בקצב מהיר, גם הודות להשקעות בריטיות. מהלך זה איפשר, בין היתר, פיתוחו של צי ימי, שעד מהרה עלה בהיקפו על זה של הצי הבריטי.

יחסי העוצמה בין בריטניה לארצות-הברית כבר החלו להצטמצם ערב מלחמת העולם הראשונה, אך הייתה זו מלחמת העולם השנייה שהעניקה לארצות-הברית את ההזדמנות להאדרת מעמדה האימפריאלי על חשבון בריטניה. נוסח האמנה האטלנטית מאוגוסט 1941, שלמעשה נכפה על צ'רצ'יל על-ידי רוזוולט, קרא להנהיג סחר חופשי וממשל עצמי לכל עמי העולם. זה כמובן רעיון אנטי-קולוניאליסטי, אך ככל הנראה הוא נבע כבר אז מכוונה אמריקנית לפרוץ את גוש הסחר האימפריאלי של בריטניה, כיוון שהוא נעל שווקים בפני ארצות-הברית.

היו חילוקי דעות רציניים בין רוזוולט לצ'רצ'יל באשר לחלוקה האימפריאלית של העולם. ארה"ב רצתה לבסס את מעמדה באוקיאנוס השקט על חשבון יפן, וזאת באמצעות ברית עם סין. רוזוולט היה סבור שמעצמות אירופה הקולוניאליות לא נהגו בסין בהגינות. הייתה תרעומת אמריקנית גם ביחס לדבקותה של בריטניה באחיזתה בהודו, והיה לחץ אמריקני חזק על צ'רצ'יל להבטיח להודו עצמאות לאחר המלחמה, בתמורה לתמיכתה המוחלטת במלחמה נגד יפן. צ'רצ'יל ניסה לעמוד איתן נגד הלחץ האמריקני אך לבסוף נאלץ להכריז כי "הודו אבודה".

לא רק הודו הייתה אבודה: בריטניה יצאה ממלחמת העולם השנייה חלשה מבחינה כלכלית, ולמעשה ב-1945 הייתה על סף פשיטת רגל. רק שנתיים לאחר מכן היא החלה להתאושש. בריטניה אמנם עדיין אחזה בנתחים מהאימפריה שלה, אך יכלה לעשות זאת רק בעזרתה של ארצות-הברית. עתה נדרשה מעצמת-העל של העבר להגדיר מחדש את מעמדה הגיאופוליטי.

גשר בין יבשות

ההגדרה מחדש של בריטניה נבנתה מתוך שני היבטים: האחד רגשי-היסטורי, והשני גיאופוליטי-ריאלי.

מבחינת ההיבט הראשון, במהלך המאה ה-19 הייתה בריטניה בעלת תפקיד דומיננטי בשמירה על מאזן הכוחות האירופי, כמעין מבוגר אחראי המשגיח מחוץ לזירת ההתגוששות של מדינות היבשת. היא לא יכלה לראות עצמה עתה נבלעת בתוך גוש אירופי. הגיאוגרפיה שלה, היותה אי שאינו מחובר ליבשת, וההיסטוריה האימפריאלית הלא-אירופית שלה היוו מרכיב חשוב מאוד בהיבט רגשי זה.

ההיבט השני היה הכרתה בבכורתה הכלכלית והצבאית של ארצות-הברית. שתי מלחמות העולם תרמו תרומה מכרעת לעלייתה לרמה של מעצמת-על המנהיגה את העולם המערבי. עתה ניצבה בריטניה במרכז, על הציר שבין ארצות-הברית מחד גיסא ושאר אירופה מאידך גיסא. גישה זו מסבירה את תמיכת בריטניה ברעיון השוק המשותף, אך מבלי להצטרף לגוש האירו. אמנם האיחוד האירופי הוא יעד היצוא הגדול ביותר של בריטניה, אך אם בוחנים את יחסי הסחר בין בריטניה לבין כל אחת מהמדינות באופן פרטני עולה כי ארצות-הברית היא יעד היצוא הגדול ביותר שלה.

ההיבט הריאלי, משולב במודעות היסטורית וקרבה אתנית, קיבע את בריטניה כבעלת ברית אסטרטגית של ארצות-הברית; אך לא כזו הנתמכת וחוסה בצלה של מעצמת-העל, אלא כשותפה בעלת הכוח הצבאי הגדול ביותר באירופה. בריטניה, אשר מלבד צרפת, היא בעלת מפקדות צבאיות המותאמות לניהול מערכות גלובליות, העמידה את כוחה הצבאי לרשות ארצות-הברית בכל מלחמותיה של זו האחרונה במזרח-התיכון, כגון במלחמות המפרץ, גם חרף התנגדותן של צרפת וגרמניה לעשות כן (בריטניה גם סייעה באופן סמוי במלחמת וייטנאם). בכוחה הצבאי החזק היא קנתה לעצמה מעמד של מנהיגת משנה בעלת אופציות פוליטיות לאיזון אינטרסים בין ארצות-הברית למדינות אירופה.

יתרה מזו, היא הצליחה במקרים מסוימים לרתום את אמריקה לטובת האינטרסים שלה. כשהתחוללה ב-1982 מלחמת פוקלנד בין בריטניה לארגנטינה, תמכה ארצות-הברית של רונלד רייגן בבריטניה של מרגרט ת'אצ'ר. לא הייתה זו רק תמיכה פומבית בתביעתה של בריטניה על איי פוקלנד, אלא הוגש גם סיוע מודיעיני לפעולות הצבא הבריטי (אגב, הנשיא אובמה נמנע מהכרה בשליטת בריטניה באיים). גם במלחמת האזרחים בלוב הייתה זו בריטניה (וצרפת) שגררה את האמריקנים להתערב. החלטת הסנאט האמריקאי מיום ה-1 במרץ 2011 לקרוא למועצת הביטחון לקבל החלטה בעניין אזור אסור לטיסה בשמי לוב התקבלה בעקבות הצעתו של ראש ממשלת בריטניה קמרון יום-יומיים קודם לכן.

עתה, עם פרישתה מהאיחוד האירופי תוכל בריטניה לחזק את מעמדה הגיאופוליטי כמעצמת משנה לארצות-הברית. האיחוד האירופי לא ימשיך להיות מה שהיה עד כה. הוא לא יתנפץ בקול רעש אדיר, אלא יתפורר ויאבד כמה מתכונותיו בהדרגה. בריטניה תנצל תהליך צפוי זה, ותנקוט באסטרטגיה שתחזק את האינטרסים הכלכליים והפוליטיים שלה מול מדינות אירופה. יש להניח שאף תזכה לתמיכה אמריקנית באסטרטגיה זו.

עולה אפוא כי פרישתה של בריטניה מהאיחוד האירופי אינה מהלך מפתיע. מאז שהצטרפה לאיחוד, הלכה תעלת לה-מנש והתרחבה.