יבשת חדשה, חששות ישנים; השד ההיסטורי ממשיך לרדוף את אירופה

ההיסטוריה של האנושות היא סיפורו של טבע האדם. היא מספרת סיפור של קנאה, רצח, מאוויי שליטה ושאיפה לעוצמה בלתי מוגבלת על תוצאותיהם הטראגיים, ייאוש וגם תקווה, גלות וגם גאולה. כבר בפרקיו הראשונים מגלה התנ”ך את תמציתו של סיפור זה: גלותם של אדם וחוה מגן עדן, קנאה ורצח בין ילודי אדם הראשונים, חטא ההיבריס של בוני מגדל בבל, ותקוות הגאולה המסומלת בקשת בענן. וכשם שטבע האדם הוא נתון קבוע, כך ההיסטוריה האנושית נעה באופן קבוע מתוך מכלול מאפיינים אלו

כלי פעולתה ועולם מושגיה של האנושות משתנים, אך מהותם נשארת קבועה. האנושות מדברת שלום אך עושה ותעשה מלחמות. היא מדברת שלום כי היא בפנימיותה כמהה לבשורת הגאולה. הרעיונות המשיחיים קיימים מקדמת דנא, והם אינם נחלתם הבלעדית של בני ישראל. רעיונות וביטויים לרעיונות אלו נזכרים כבר בכתבי פובליוס ורגיליוס הרומי במחצית השנייה של המאה הראשונה לפנה”ס, בעידן המלחמות הנוראות בין אוגוסטוס קיסר למרקוס אנטוניוס, אבל היא עושה מלחמות כי כך גוזר עליה טבעה. אמנם ההיסטוריה יודעת עתות שלום אך עתות אלה אינן אלא הפוגות בין מלחמות

לאחר שתי מלחמות עולם מחרידות במאה העשרים, החליטו רוב מדינות אירופה לוותר על מקצת ריבונותן למען הקמת איחוד כלכלי, אשר ברבות הזמן התפתח גם לאיחוד מוניטרי ובמידה זעירה יותר לאיחוד פוליטי עם יומרות להקמת קהיליית הגנה מאוחדת. תהליך זה של אינטגרציה אירופית ניזון מכמה תשומות חשובות אך בבסיסן החשש מפני מחזור מלחמות נוסף

ההערכה הרווחת הייתה שתקוות הגאולה תלויה בהפחתת מינון הביטוי הלאומי הייחודי, ושחר חדש יפציע כאשר הלאומים השונים יכבלו עצמם אחד לשני בתחומי חיים מרכזיים. בניגוד למשטרים הטוטליטריים ששררו באירופה ערב מלחמת העולם השנייה, משטרים דמוקרטיים ליברליים המקפידים על זכויות אדם ושילוב כלכלי בין מדינות יהוו ערובה לדיכוי רגשות לאומניים. במידה מסוימת ניתן לראות גם את ייסוד הברית הצפון אטלנטית (נאט”ו) כעוד אמצעי לעיכוב סכנה של הופעת גידול מיליטריסטי

שאיפה לתיקון עולם

בחודש מאי 2007 ביקר בישראל נשיא הפרלמנט האירופי האנס גרט פוטרינג והוזמן לשאת נאום בכנסת. לאחר שהצהיר בפתח דבריו כי ישראל נהנית ממעמד מיוחד בשוק האירופי המשותף ולאחר שסקר מפעלים אזרחיים משותפים בין ישראל לאירופה, הוא דיבר על סיכויי השלום במזרח התיכון ועל תפקידה המשיחי של ישראל בכיוון זה של כינון השלום. לחיזוק עמדתו בדבר סיכויים ריאליים להשכנת שלום, אמר פוטרינג בהתכוונו לתהליך האינטגרציה האירופית

לפני חמישים שנה החליטה קבוצת אנשים ונשים אמיצה – שהיו בעבר אויבים זה לזה – להשליך מאחורי גוום את חוסר האמון והאיבה ההדדיים שעדיין שררו באותו זמן ולבחור במקום אילו בפיוס. אנו (האירופים – ש.פ.) הגענו למציאות של היום באשר בחרנו בשיח של זכויות במקום בשיח של כוח צבאי. בחרנו בשביל המוליך לשלום, כבוד הדדי ושיתוף פעולה

פוטרינג המשיך ואמר כי בדבריו אלו על מדינות אירופה שהחליטו להותיר מאחור את שנאת העבר ולהתאחד אין משום אמירת שבח סתמית, אלא הדגשת העובדה שמדינות אירופה שינו את תפיסתן כחלק מלקחי העבר: קונספציית הביטחון שלנו אינה בהיבט של אחד כנגד השני אלא ביטחון של האחד עם השני

הוא המשיך ואמר כי זוהי שליחותו של הפרלמנט האירופי לקדם ערכים אלו של קונספציית הביטחון האירופית ושל שלום בין אויבים לשעבר, גם מחוץ לגבולות האיחוד האירופי. על אירופה, שהתנסתה בשינוי ערכים היסטורי זה, מוטלת חובה מוסרית להפיץ את מסר הפיוס ושיתוף הפעולה גם לאזורים אחרים מוכי מלחמות

בהתייחסות לחגיגות השישים של מדינת ישראל אמר פוטרינג בפאתוס: “בשנה הבאה נחגוג כולנו את יובל השישים להקמת מדינת ישראל. האם אין זה הזמן להשביע רצון העם לשלום וביטחון וכבוד לעמים אחרים- שאיפה שבמשך דורות ארוכים הייתה סיבה של העם הזה לשוב לארץ המובטחת?”. לישראל הזכות להגן על עצמה, אמר, אך אין היא יכולה להתעלם מכללי הצדק האוניברסאלי ולהגיב על התקפות הערבים במידה בלתי מרוסנת, באשר אין שלום ללא צדק

הוא ציין כי יש לקיים דיאלוג עם הערבים, וכי עצם הקמת “גדר ההפרדה” מונעת, ולו באופן סמלי או פסיכולוגי דיאלוג כזה, ואז הוסיף כי הוא מבין ללבה של ישראל שבעת הזו אין היא נלהבת לקיים דיאלוג (כנראה בגלל התקפות הקסאמים) ש.פ

לייצא את המרשם

התובנה שעלתה מדברי פוטרינג היא שאירופה הצליחה באמצעות רצון טוב והבנה נכונה של לקחי העבר להיחלץ מציפורני היסטוריית הדמים שהייתה מנת חלקה, ולהגיע לעידן של שלווה ושיתוף פעולה עד כדי הקמתה של קהיליית ביטחון מאוחדת. לכן היא אף שואפת לייצא לאזורי סכסוך אחרים את המרשם לשלום ולסייע הלכה למעשה בפתרון סכסוכים, ובפרט בפתרון הסכסוך בין הפלשתינים וישראל. על בסיס מעורפל זה זכה האיחוד האירופי בפרס נובל לשלום לשנת 2012

היומרות של האיחוד האירופי להיחלץ לעזרת אחרים הן כמובן מופרכות. בסוף העשור הראשון של המאה הנוכחית, בעת משבר האירו אשר גרם למתיחות רבה בין יוון לגרמניה, נשמעו קולות כי אין לשלול היתכנות של מלחמה פנים-אירופית בטווח של עשרות שנים בודדות

בעיתונות היוונית הופיעו קריקטורות המתארות את אנגלה מרקל במדי אס.אס, והועלו טענות שכל סיוע גרמני ליוון אל לו להיות מותנה במדיניות צנע יוונית שהרי גרמניה חייבת פיצויים ליוון מאז מלחמת העולם השנייה

לאחר שהאיחוד האירופי החליט לשלוח ליוון מפקחים מטעמו (ובייחוד את הנציב הגרמני ריישנבאך) על מנת לוודא שנשמרת תוכנית הצנע התקציבי, איים ארגון השוטרים היווני לעצור את נציגי האיחוד בעוון “סחיטה, וכרסום בריבונות הלאומית של יוון”. הביטוי “אירו-נאצים” כיכב בתקשורת היוונית. מהצד של העיתונות הגרמנית הופיעו מאמרי בוז נגד מוסר העבודה הנמוך ביוון, והעיתון הגרמני “פוקוס” פרסם תמונת שער המציגה את האלה היוונית אפרודיטה במחוות יד מגונה ותחת הכותרת מושחתים במשפחת האירו

בספטמבר 2011 הצהיר שר האוצר של פולין בפני הפרלמנט האירופי: “אין כל ספק. אנו בסכנה. אירופה בסכנה”. במילים אלו הוא התייחס לדו”ח שפורסם על ידי ענקית הפיננסים השווייצרית UBS (שנחשבת אמינה ביותר) והזהיר כי על פי תקדימים היסטוריים, התפרקות של מסגרות מוניטריות משותפות מלווה תמיד במלחמות אזרחים או בעלייתו של משטר אוטוריטרי

קיימת סכנה לאי יציבות אזרחית שתסכן את שלטון החוק ותפגע בזכויות בסיסיות כגון זכות הקניין, וכתוצאה מכך עלול להיווצר מצב קיצוני שיגרור צעדים אדמיניסטרטיביים לא דמוקרטיים מצד השלטונות גם במדינות שבהן נמנעת בדרך כלל מאבקים פנימיים, ומחלוקות אלימות

השר הפולני המשיך והזהיר מפני הכפלת שיעור האבטלה תוך שנתיים, גם במדינות עשירות שעדיין לא נפגעו מהמשבר. הוא הזכיר שיחה שהייתה לו עם ידיד העומד בראש אחד הבנקים אשר בהתייחסות למשבר האירו אמר: “בעקבות כל ההלם הפוליטי והכלכלי שנפל על אירופה קשה לי להניח שנוכל למנוע מלחמה בעשר השנים הבאות”. שר האוצר המשיך והצהיר בפני חברי הפרלמנט: אני חושב ברצינות להשיג גרין קארד לארצות הברית עבור ילדיי

החלשות הדמוקרטיה

השר הפולני הגזים בדבריו על מלחמה, והתזה לפיה מלחמה בין מדינות בעלות משטרים דמוקרטיים היא בעלת היתכנות אפסית. אין לראות אף באופק הרחוק מלחמה בין מדינות אירופיות לבין עצמן, כל זמן שהמשטרים וגם התרבות הפוליטית הם דמוקרטיים

אמנם מחקרים עכשוויים מצביעים על שחיקה באמון בדמוקרטיה, שבאה לידי ביטוי גם בדעת הקהל וגם ברגולציה המדינתית, וזה כולל אפילו מדינות כמו גרמניה וצרפת. אבל גם אם המרכיב האוטוריטארי בכמה מדינות אירופיות כגון פולין והונגריה ימשיך להתחזק, לא יבוא בהכרח שינוי בלחץ הברומטרי שיגרום לרוחות מלחמה

במאמר שכותרתו The End of the Democratic Century שהתפרסם לאחרונה בכתב העתForeign Affairs מתארים כך החוקרים יאשה מונק ורוברט סטפן פואה את היחלשותם של משטרים דמוקרטיים: ככל שדמוקרטיות ליברליות כושלות בשיפור רמת החיים של אזרחיהן כך עולה כוחן של תנועות פופוליסטיות אנטי-ליברליות, מבריסל לברזיליה ומוורשה לוושינגטון

מונק ופואה מציינים כי מ-1995 עד 2017 שיעור התומכים במשטר צבאי מקרב הצרפתים, הגרמנים והאיטלקים שילש עצמו. נטייה מיליטריסטית זו בולטת אצל הדור הצעיר, ובעיקר בארצות הברית שם שני שליש מהאמריקאים מעל גיל 65 הצהירו כי חשוב להם לחיות בדמוקרטיה, לעומת שליש המחזיקים בדעה זו בקרב בני למטה מגיל 35

הצד השני של מטבע רפיון האמון בדמוקרטיה משקף עלייה בכוחם הכלכלי של משטרים אוטוריטאריים. בתקופה של רבע מאה אנו עדים לכך שחלקו של התוצר המופק במדינות אוטוריטאריות מכלל התוצר העולמי הולך ועולה

ב-1990 עמד חלקו של תוצר זה על 12% ואילו עתה, בעשור השני של המאה ה-21, הוא הגיע ל-33%. מתוך 15 המדינות בעלות התוצר הגבוה ביותר לנפש כמעט שני שליש אינן דמוקרטיות. עובדה זו מציבה הנחה שבד בבד עם עליית חלקו של התוצר במדינות אוטוריטאריות, מתחזקת במדינות אלה ההכרה בכוחן ובצדקת דרכן הפוליטי. דבר זה מהווה עבורן תמריץ להפעלת “כוח רך” בהתערבות בפוליטיקה של מדינות דמוקרטיות, כפי שאכן מעידות התערבותן של רוסיה וסין בפוליטיקה האירופית

נתונים מצביעים על כך שבאירופה, כמו גם בארצות הברית, מסתמנת מגמה של עליית כוחן של מפלגות ימין טוטאליטריות: בבחירות 2016 זכה נורברט הופר, מועמד מפלגת החירות הקיצונית האוסטרית, ב-46% מקולות המצביעים בבחירות לנשיאות. מארין לה-פן זכתה ב-34% בבחירות לנשיאות צרפת, כמעט כפליים ממה שזכתה מפלגתה בבחירות כלליות קודמות

אפילו בגרמניה, שמאז מלחמת העולם השנייה מורתעת באופן קיצוני מכל סממן אוטוריטארי, זכתה המפלגה הימנית הקיצונית “אלטרנטיבה לגרמניה” ל-13% מהקולות בבחירות לבונדסטאג שנערכו ב-2017 ובכך הפכה לשלישית בגודלה

מסקר שנערך עוד ב-2015 עולה ש-12% מכלל הבוחרים ב-32 דמוקרטיות אירופיות תומכים במפלגות אוטוריטריות זאת בהשוואה ל-5% בשנות השישים. החוקר רונלד אינגלהארט מייחס זאת במאמרו The Age of Insecurity לתנודות במצב הכלכלי, ובעיקר לפער ההכנסות ההולך וגדל במדינות הדמוקרטיה בעולם המערבי. לטענתו, שנות השישים היו שנות שגשוג שיא מבחינה כלכלית באירופה הבתר-מלחמתית, ואילו כבר בתחילת שנות ה-80 נרשמה תחילתה של עלייה בכוחן של מפלגות ימין קיצוניות

בלאגן בבלקן

בראשון למאי 2018 התכנסה בצרפת ביוזמת מארין לה-פן ועידה של מפלגות ימין אירופיות על מנת לתאם ביניהן אסטרטגיה תעמולתית לקראת הבחירות לפרלמנט האירופי בשנה הבאה. תאריך כינוס הוועידה לא היה מקרי; המשתתפים ביקשו להדגיש את מאבקם במה שהם מכנים הופעה מחדש של ניאו-מרקסיזם. כמה מהמשתתפים, כגון נציגים מבולגריה וצ’כיה, קראו לפרישה מהאיחוד האירופי ואפילו מנאט”ו

גם אם אין האופק האירופי מתקדר בחשרת ענני מלחמה, אין הוא מקרין שלום. זאת לדעת: שלום אינו רק מצב של לא “יישא גוי אל גוי חרב” אלא גם מצב של “לא ילמדון עוד מלחמה”. דא עקא שההיסטוריה מאלצת את האנושות ללמוד מלחמה כי רק במצב של הרמוניה, כלומר מצב בו הכוחות הלאומיים והמדיניים השונים פועלים בתאום ומתוך אינטרסים משותפים לרווחת האנושות, ניתן להשמיט את תורת המלחמה מהסילבוס של ההיסטוריה

מצב אידילי כזה אינו חלק מההיסטוריה של האנושות, וממילא אינו משקף גם את המצב באירופה כפי שיושב ראש הפרלמנט האירופי האנס גרט פוטרינג ביקש להציג בנאומו בכנסת

אחיזתה של ההיסטוריה באירופה מציגה את התזה האידילית של פוטרינג במערומיה, ולהלן כמה דוגמאות: טורקיה אינה חברה באיחוד האירופי, אך היא חברה חשובה בנאט”ו ומזה עשרות שנים היא מנהלת מגעים להצטרפות לאיחוד האירופי. המאה ה-20 ידעה מלחמות בין טורקיה ליוון ובין טורקיה לאיטליה, ולמרות שכולן חברות בברית הצפון אטלנטית מסרבת היסטוריית העימות ביניהן לגווע. כפי שהתבטא לאחרונה סגן שר ההגנה היווני פוטיס קובליס, יוון נמצאת במלחמה לא מוכרזת עם טורקיה בים האגאי

ב-1923 נחתם בלוזאן הסכם שהסדיר את שאלת הריבונות על האיים בים האגאי ועל תראקיה המזרחית, אולם גם בשנים האחרונות נמשכים העימותים בין טורקיה ליוון בשאלות אלה, וב-1996 הייתה זו רק התערבות אמריקאית שחסכה עימות מזוין בין שתי המדינות. בחודש אפריל האחרון הסירה ספינת משמר טורקית דגל יווני מאי קטן, מה שהביא לזעם בקרב היוונים, ובאותו חודש הפרו מטוסים טורקיים את הריבונות היוונית עשרות פעמים, ומטוסים יוונים הוזנקו לעברם

טורקיה גם עצרה ספינה מחקר איטלקית שעשתה דרכה לצד היווני של קפריסין, (להווי ידוע שהתנהלה מלחמה טורקית – איטלקית בשנים 1911 – 1912). ארדואן הכריז בפירוש כי יש לפתוח מחדש את הסכמי לוזאן בעיקר בכל הקשור בריבונות על תראקיה שבה אוכלוסייה אתנית טורקית, והדרישה לשרטוט גבולות מחדש מטעמים של סולידריות אתנית מהווה יסוד חשוב בתרכובת נפיצה העלולה לגרום לעימות מזוין

ההיסטוריה אינה מרפה אחיזתה גם מן היוונים. פסל של אלכסנדר מוקדון רוכב על סוסו הוצב לפני חמש שנים במרכזה של סקופיה בירת מקדוניה, מה שהכעיס את היוונים. וכל כך למה? מקדוניה הכריזה על עצמאותה מהרפובליקה היוגוסלבית המתפוררת בשנת 1991. אוכלוסייתה של המדינה, המונה קצת יותר מ2- מיליון נפש מורכבת מ-64% מקדונים סלאבים, 25% אלבנים אתניים, 3% טורקים, וכמעט 2% צוענים

למרות זאת, הגרסה הרשמית של ממשלת מקדוניה היא כי קבוצת הרוב האתנית איננה סלאבית אלא היא מתייחסת לבני מקדוניה העתיקה ששליטה המפורסם ביותר, אלכסנדר הגדול, הקים את האימפריה ההלניסטית. כאן שורש הכעס היווני

“ממשלת מקדוניה גונבת לנו את ההיסטוריה”, טוענת ממשלת יוון זה שנים. מקדוניה ההיסטורית האמתית היא יוונית, גם מבחינה אתנית וגם מבחינה גיאוגרפית, ואילו המדינה המוכרת כיום כמקדוניה היא ברובה סלאבית מבחינת אוכלוסייתה, וגם מקומה הגיאוגרפי חורג מגבולות מקדוניה ההיסטורית שהיא חבל ארץ בצפון יוון, טוענת ממשלת יוון

למחלוקת זו של שניים אוחזין בשם אחד השלכות פוליטיות חשובות ביותר. מקדוניה, מדינה ענייה ומעוטת אוכלוסין, מבקשת להתחיל תהליך הצטרפות לאיחוד האירופי ואילו יוון מטילה וטו על כך, כמו גם על סיכויי הצטרפותה של מקדוניה לנאט”ו, כל עוד היא לא תוותר על השם ההיסטורי“ מקדוניה”

ואכן, מאז הכרזת עצמאותה של מקדוניה מכנה אותה יוון, כמו גם צרפת, גרמניה, ספרד ועוד חברות באיחוד האירופי בכל הפורומים הבינלאומיים ובכל אמצעי התקשורת כ”הרפובליקה המקדונית של יוגוסלביה לשעבר”. סירובה של מקדוניה להיפרד משם המאציל עליה הילה של חשיבות אתנית-היסטורית מלמדת כי תביעה לאותנטיות אתנית עדיין חשובה בעולמנו, והשם נקבע על ידי שלטונותיה כקביעה חוקתית

והנה, לא די שהמקדונים גנבו ליוונים את השם אלא גם הוסיפו חטא על פשע בהצבת הפסל של אלכסנדר הגדול בלב סקופיה הבירה. אמנם, אין כיתוב מפורש שמדובר באלכסנדר הגדול, והמקדונים לא מעוניינים להרגיז את שכנתם הדרומית יתר על המידה

הכיתוב הוא: “הלוחם על גב הסוס”, אך כל ילד יכול לזהות מיהו לוחם זה

?אוסטריה או הונגריה

מעניינת גם תופעת התפתחותו של האינסטינקט האתני לכדי לאומנות המתבטאת ברטוריקה ובמעשים שאפיינו את הלאומנות האירופית ערב מלחמת העולם השנייה. סלובקיה חוקקה ב-2009 את “חוק השפה”, המטיל בין השאר קנס בסך עד 5000 אירו על מי שישתמש באחת משפות המיעוטים במגעים רשמיים עם משרדי ממשלה או בשירות הציבורי בכלל

עשרה אחוזים מאזרחי סלובקיה הם הונגרים אתניים, הרואים בחוק זה כוונה לדכא את זהותם התרבותית. יצוין כי עם הקמת האימפריה האוסטרו-הונגרית ב-1867 והכללת סלובקיה, בתוכה דיכאו ההונגרים את הסלובקים, סגרו את בתי הספר התיכוניים הסלובקים, וכפו עליהם את השפה ההונגרית

הונגריה, מצדה, מובילה קו לאומני חד ונוקשה יותר, למורת רוחן של מדינות אחרות באיחוד האירופי. בבחירות שנערכו ב-2010 עבר השלטון מהסוציאליסטים לידי הימין, ומפלגת הימין הקיצוני “יוביק” הפכה למפלגה השלישית בגודלה

הפרלמנט ההונגרי, הנשלט על ידי מפלגת פידש השמרנית, העביר חוק המקל על הונגרים אתניים החיים מחוץ להונגריה לקבל אזרחות הונגרית. פוליטיקאים הונגרים מתבטאים זה מכבר על המגמה “לערוך שינויי גבולות בדרכי שלום”, ועל כוונה “לבנות מרכז אירופה חדש”, כשאחד האמצעים לכך הוא לעודד אזרחות כפולה בקרב הונגרים אתניים החיים במדינות שכנות

אוכלוסיית הונגריה מונה 10 מיליון תושבים, וההתבטאויות בדבר “אוניברסליות מג’יארית” מדברות על תוספת למדינה של עוד 5 מיליון תושבים. ב-2010 העביר הפרלמנט ההונגרי חוק הקובע את ה-4 ביוני כ”יום האחדות הלאומית”, לציון החתימה על “חוזה טריאנון” בשנת 1920. אותו הסכם הנחשב כ”נכבה” של ההונגרים, נחתם כחלק מחוזי ורסאי עם סיום מלחמת העולם הראשונה, וסימל את מפלתה של הונגריה במלחמה כאשר היא אולצה לוותר על כשני שלישים מהטריטוריה ההיסטורית שלה

כשהונגריה הצטרפה לאיחוד האירופי ב-2004, היא הבטיחה לעצמה כחלק מחוזה ההצטרפות את הזכות למנוע לתקופה של כמה שנים מכירת קרקעות לאזרחים ממדינות האיחוד האחרות, למרות שהאיחוד האירופי מבוסס על עקרון השוק החופשי גם בתחומי הנדל”ן. הסכם דומה נחתם גם עם פולין וצ’כיה, והונגריה ביקשה באמצעותו למנוע בעיקר ממשקיעים אוסטרים להשתלט על קרקעות ראויות לעיבוד

בתגובה לביקורת חריפה מצד הנציבות האירופית נגד אי ביטולו של חוק זה (שהיה אמור להתבטל כבר ב-2014) אמר יאנוש לאזאר, שר בממשלת הונגריה: “יש לנו עימות גדול עם הנציבות; ניתן לומר שעל כך תהיה מלחמה”. לנוכח מגמות אלו, תובן התבטאותו של ראש ממשלת סלובקיה לשעבר, רוברט פיצו, שקבע תוך שהוא רומז לצבע המדים הפאשיסטיים במלחמת העולם השנייה, כי הונגריה היא מדינה קיצונית המייצאת מגיפה חומה

בין חזון לסיוט

במערכת הבחירות האחרונה לנשיאות צרפת הביע עמנואל מקרון את דעתו כי אם ייבחר ישאף לתהליך אינטגרציה עמוק ומשמעותי יותר באירופה, ומאז הוא מופיע על כל במה וקורא למדינות גוש האירו לייסד תקציב משותף ומדיניות פיסקלית משותפת

“עלינו לחתור לקראת אירופה חזקה יותר, ועכשיו הזמן לעשות זאת”, אמר מקרון בטקס הענקת פרס קרל הגדול (פרס המוענק לאישים הפועלים למען האינטגרציה האירופית) שהוענק לו החודש. בהתייחסות לחתן השמחה העלה דובר מטעם וועדת הפרס על נס את “תשוקתו” של מקרון ואת מחויבותו לאירופה, ואת עמידתו ההחלטית נגד כל צורה של לאומנות ובדלנות

בדבריה באותו טקס המשיכה קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל באותו קו של עמיתה הצרפתי: “אנו נפעל למען מדיניות בנקאית ומדיניות שוק הון משותפת ובכך נחזק את גוש האירו”. עוד הוסיפה כי האיחוד האירופי חייב להגן על דמוקרטיה וזכויות הפרט שהרי אלו מרכיבים את “הזהות האירופית”, וכי יש לאיחוד גם משימה להגן על אירופה מפני לאומנות ארכאית צרת-מוחין ומפני הפיתוי להיגרר למשטרים אוטוריטרים

החזון הצרפתי-גרמני הוא הסיוט של כמה מההנהגות הפוליטיות של המדינות החברות באיחוד ממרכז ומזרח אירופה. שם אין נטייה להדגיש את “זכויות הפרט” על חשבון עמידה על ריבונות לאומית, ומדיניות התואמת את הייחודיות של קבוצת הלאום הדומיננטית

ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן, שמפלגתו שוב זכתה באפריל השנה בבחירות הכלליות, אמר בנאום לרגל הצגת ממשלתו כי האיחוד האירופי “חייב לפעול במתכונת של ברית בין מדינות חופשיות” ולנטוש את אשליית הסיוטים בדבר “ארצות הברית של אירופה”. כמו כן הדגיש אורבן כי האיחוד האירופי חייב לשוב אל המציאות ולשנות את חשיבתו בסוגית ההגירה: אנו נתנגד לקבל מכסות הגירה (כפי שהוכתבו על ידי הנציבות האירופית-ש.פ.) ונלחם למען הגנת גבולותינו

מרכיב חשוב מאוד בתעמולת הבחירות של אורבן היה קריאתו למען “דמוקרטיה נוצרית” לעומת “דמוקרטיה ליברלית” על פי הנוסחה של מרקל את מקרון. אורבן מגדיר מחדש את הדמוקרטיה אגב התרחקותו מהפוסט מודרניזם שאליו היא נשאבה החל מסוף שנות השישים של המאה ה-20: “המרנו שברי דמוקרטיה ליברלית בדמוקרטיה נוצרית נוסח המאה ה-21 אשר מבטיחה את חירות העם ובטחונו”. בביטוי “לשוב אל המציאות” מתכוון אורבן לחדול מניסיונות עקר להיחלץ מאחיזתה של ההיסטוריה

כישלון צפוי מראש

אכן אמת הדבר שבתקופה של משברים כלכליים ומצבי איום על הקיום של אומה, הנטייה היא למצוא מחסה בצל מנהיג טוטליטרי. בהידלדל משאבי הקיום עולה ופורחת שנאת הזר, והסולידריות בין אזרחי המדינה מצטמצמת אל תוך גבולות הקבוצה האתנית הדומיננטית

גם הגירה מאסיבית לאירופה מאסיה ואפריקה והגירה מאסיבית ממזרח אירופה למערבה, הן מתכון להקצנת רגשות לאומיים-אתניים. אולם טענתי היא שהכלכלה האירופית רחוקה מאוד מלהיות במצב אשר יש לו השפעה על חוסנה של הדמוקרטיה. אין לאבחן תמורות במדד הסולידריות האירופית, או במצב הסולידריות של מדינות ברית נאט”ו, מנקודת מבט מרקסיסטית גרידא. הבנת תהליכים עולמיים מחייבת גם בחינת היבטים מטפיזיים אשר לדעתי הם המונחים ברקע

משבר הכלכלה היוונית היה יותר ממשבר כלכלי. הציבור היווני מחה נגד מה שהוא ראה כדיקטטורה של מוסדות האיחוד האירופי וקרן המטבע הבינלאומית, המתוזמרות על ידי גרמניה להכתיב ליוון מדיניות פיסקלית. מחאת היוונים הייתה ביטוי לאנרגיות לאומאיות (לאומאות איננה לאומנות. לאומאים הם אלה המבקשים לשמר ייחודיות לאומית, אך אינם שוביניסטים) המבקשות להיחלץ מתוך העיסה האירופית המטשטשת גבולות לאומיים וזכויות של הגדרה עצמית

מחאת היווניים ביטאה את משבר הסולידריות האירופית. מנהיגי אירופה, מאז רובר שומאן הצרפתי ועד ימינו, הצליחו במידה לא מבוטלת להקים מסגרת של סולידריות, אך לא הצליחו להשרות אווירה של סולידריות בין אומות אירופה. האינטרס הלאומי הפרטיקולרי עיכב כל ניסיונות לפדרליזציה של אירופה

סיבת הכישלון ברורה. היא הייתה צפויה לכל המתעניין בהיסטוריה, לא רק זו הפוליטית, אלא בעיקר בהיסטוריה של המין האנושי על ביטוייו המגוונים. גוויעת הלאומיות נוסח מרכס, או ממשלה עולמית המשרה שלום ושלווה נוסח קאנט אינם אפילו חלום באספמיא

מצב של סולידריות בינלאומית או בין-גזעית שאינה תלוי אינטרסים הוא מצב לא נורמלי. הוא יכול אמנם להתקיים באותה מידה שלוליין יכול להלך על חבל דק, אך הלוליין עושה זאת בדרך כלל על מנת להרוויח את לחמו ועם תום ההופעה הנמשכת לא יותר מאשר דקות ספורות הוא יורד אל קרקע המציאות. סולידריות היא מצב ביניים בין תקופות של חיכוכים ועימותים. שלום הוא אך הפוגה בין מלחמות. המתאגרפים בזירה זקוקים מדי כמה דקות למנוחה על מנת להשיב נפשם ולהיכון לסיבוב הבא

מלאך האינטגרציה

המהפכה הצרפתית בסוף המאה ה-18 השיקה את תהליך הלאומיות באירופה, שהלך והתגבש לאורך כל המאה ה-19. לאומנות זו הלכה והתפתחה במאה ה-20 בחלק ממדינות אירופה לכדי לאומנות שגרמה לאסון מלחמת העולם השנייה. הקמתו (ההדרגתית) של האיחוד האירופי נועדה, בין שאר סיבות, לעקר את הלאומנות של העמים האירופיים ובכך למנוע אסון נוסף.

והנה, משניתנה הרשות למלאך האינטגרציה הוא לא הבחין בין טוב לרע, הלך וסירס גם את הלאומנות ובכך ערער מסגרות של קיבוצים אנושיים שעדיין, כך נראה, לא מיצו עצמם על במת ההיסטוריה

המחאה היוונית הייתה, אם כן, גם מחאתם של קהלים אחרים בציבוריות האירופית המוחים על כך שהביטוי של הלאומיות הפרטיקולרית, כפי שנוסחה על ידי הוגים כהרדר והגל עוד בראשית המאה ה-19, נחנק על ידי מה שמכונה מגמת תהליך האינטגרציה המתמיד

Ever Closer Union

ממילא יובן כי משימתו המשיחית של האיחוד האירופי בייצוא שלום, דמוקרטיזציה ושלטון החוק לאזורים אחרים כפי שתוארה בנאומו של פוטרינג, אף היא לא צלחה. מאז מלחמות הבלקן אחרי 1991 נכשל האיחוד האירופי במשימות שלום שנטל על עצמו. גם מצב השלום בצפון אירלנד נתון בסכנה בעקבות הברקזיט, מכיוון שאם הגבול בין הרפובליקה האירית לבין צפון אירלנד ייסגר עלול המתח בין הקתולים לפרוטסטנטים בצפון אירלנד להתפרץ לכדי סכסוך אלים

גם באשר לדמוקרטיזציה התגלה האיחוד במערומיו, ולא הצליח לקדם עקרונות דמוקרטיים וכיבוד זכויות אדם בארצות שמחוץ לאירופה. אדרבא, על פי מחקר שנעשה על ידי מכון המחקר Freedom House ב-2013, מתברר כי מפלס הדמוקרטיה העולמי נמצא בירידה מאז 2003. האבסורד הוא שבתוך הבית פנימה, כלומר בכמה מדינות של האיחוד האירופי כגון בהונגריה, פולין ורומניה מפלס הדמוקרטיה יורד בשנים האחרונות

אירופה ניסתה לחמוק מאחיזתה של ההיסטוריה, אלא שזו אינה מרפה. היא צוחקת בפניה של האנושות ואינה מניחה לחוזי הגאולה של “תיקון עולם” להכריז על ניצחונם