נאטו בת שבעים

מה שפחות ידוע היא העובדה שהגרעין שהצמיח את נאטו נזרע במרץ 1948 בבריסל, באמנה שנחתמה בין ממשלות בריטניה, צרפת ומדינות בנלוקס הייתה זו אמנה לשיתוף פעולה כלכלי וביטחוני אשר לא הזכירה אפילו ברמז את ברית המועצות כגורם מאיים אלא דווקא את גרמניה

▪ ▪ ▪

השבוע תחגוג נאטו, הברית הצפון אטלנטית, 70 שנה להולדתה. ברית זו שנוסדה ב-4 באפריל

1949 מוכרת כברית צבאית שנועדה לתת מענה למתקפה אפשרית של ברית המועצות הקומוניסטית על מדינות מערב אירופה ששכנו בצד החופשי של מסך הברזל. הניצחון על גרמניה הנאצית העניק לברית המועצות את ההזדמנות לשלוט במדינות מזרח אירופה, הן באמצעות צבאה והן באמצעות המשטרים הקומוניסטיים שהיא הקימה שם, והיה חשש שהיא תנסה להרחיב שליטתה על אזורים אחרים באירופה. מדינות מערב אירופה ידעו כי אף לא אחת מהן תוכל לעמוד לבד מול העוצמה הסובייטית וכי יש להתאחד לשם כך בברית. היה גם ברור שברית כזו לכשעצמה לא תספיק אלא רק בהשתתפותה והנהגתה של אמריקה, שעוצמתה הצבאית והכלכלית הייתה מעל ומעבר לעוצמה המצרפית של מדינות מערב אירופה מה שפחות ידוע היא העובדה שהגרעין שהצמיח את נאטו נזרע במרץ 1948 בבריסל, באמנה שנחתמה בין ממשלות בריטניה, צרפת ומדינות בנלוקס. הייתה זו אמנה לשיתוף פעולה כלכלי וביטחוני אשר לא הזכירה אפילו ברמז את ברית המועצות כגורם מאיים אלא דווקא את גרמניה. ההקדמה לנוסח האמנה מציינת את התחייבות המדינות החתומות לנקוט צעדים נגד אפשרות חידושה של מדיניות גרמנית אגרסיבית ארנסט בווין שר החוץ של בריטניה, היה מיוזמיה של ברית זו, בין השאר למען הסרת החשש של צרפת מפני התחזקותה המחודשת של גרמניה. בווין עמד להציע לצרפת ולארצות בנלוקס סדרת הסכמי הגנה בילטרליים, אך שלוש אומות אלה הגישו הצעה נגדית בדבר הסדר אזורי במקום הסכמים בילטרליים. מי שלחץ לכיוון זה היה פול אנרי ספאק, שר החוץ הבלגי, וכך ב-17 למרס 1948 נחתמה ברית בין ממשלות בנלוקס, צרפת ובריטניה אשר יצרה תשתית של הסכמה פוליטית למסגרת הגנה ושיתוף פעולה כלכלי מערב אירופית. הצעד הבא של בווין היה להביא להצטרפות ארצות הברית נשיא ארצות הברית טרומן ותת מזכיר המדינה שלו אצ'יסון לא ששו להצטרף לברית אירופית ובכך לנטוש מדיניות בדלנית אמריקנית בת 150 שנה אך ברית כזו נראתה להם עכשיו חיונית לשמירת האינטרסים הפוליטיים והכלכליים הגלובליים שלהם. בזיכרונותיו כותב טרומן נוסח גילוי דעת מוסכם על ארצו ומדינות אמנת בריסל ובו כבר הוזכרה ברית המועצות כגורם המהווה איום פוטנציאלי. בין היתר צוין שאמנם אין הוכחה שלסובייטים כוונות לתוקפנות מזוינת אבל ישנה סכנה מתמדת של תקריות, שיתפתחו מחמת המתיחות הבינלאומית, ואחד הטקסיסים של הסובייטים היה לפתוח בלחץ בכל מקום שאפשר היה להשיג יתרון לעצמם... ועוד, התרחבות תקרית קלת-ערך עלולה הייתה בקלות לגרור מלחמה, וכיבוש יבשת אירופה על-ידי הסובייטים ההשתלטות הסובייטית על צ'כוסלובקיה ב-1948 היוותה אף היא תשומה חשובה להחלטה אמריקנית להצטרף לברית. אך חשוב יותר לממשל האמריקני היה לשקם את אירופה מבחינה כלכלית, וזאת לא ניתן היה לבצע ללא שיקומה של גרמניה, ומכך חששה, כאמור, צרפת. ולכן האמריקנים הבינו כי מערך ביטחון אטלנטי יהיה כנראה האמצעי היחיד שיניע את הצרפתים להסכים לשיקום גרמניה. וזו, אגב, הייתה הגישה גם לגבי יפן. האסטרטגיה האמריקנית הבסיסית הייתה לקשור את אזורי התעשיה של מערב אירופה ושל צפון מזרח אסיה לארצות הברית התחייבות לצאת למלחמה בקיץ 1948 הטיל שליט ברית המועצות סטלין מצור על העיר ברלין שכל כולה הייתה כאי בתוך הטריטוריה של גרמניה המזרחית הקומוניסטית. מצור זה נמשך כשנה ונתפס במערב כביטוי לחתרנות סובייטית, מה שהיווה תשומה חשובה לנכונות האמריקנית להצטרף לאמנת בריסל. בחוגים הפוליטיים הוסכם כי יש ליצור ברית אטלנטית ולצרף לה גם מדינות כאלה שאינן אטלנטיות מבחינה גאוגרפית, אך הן חשובות לכל תוכנית הגנה אטלנטית. וכך ב-4 לאפריל 1949 הורחבה אמנת בריסל לברית הגנה צפון אטלנטית כאשר 12 מדינות חתמו על ברית זו הדיונים על היקפה ומטרתה של הברית לא היו קלים. עלתה שאלה אילו ארצות יש לצרף למערך כזה של ברית הגנה? הייתה הנחה כי ביטחון אירופה המערבית יהא בסכנה אם יכבוש האויב ארצות כגון נורבגיה, דנמרק, איסלנד אירלנד ופורטוגל, אך הועלה ספק אם כל המדינות הללו תהיינה מוכנות ליטול על עצמן התחייבויות הכרוכות בחברות בברית כזו, אשר על כן הוצעו דרגות שונות של התקשרות על-פי מידת התחייבות. ארצות הברית עמדה על כך שאיטליה תצורף בכל מקרה, וכי בבוא המועד יהיה צורך להכריע אפילו באשר להצטרפותן של ספרד וגרמניה המערבית מדינות אמנת בריסל ביקשו כי הברית תכלול סעיף הקובע כי "אם תותקף אחת החברות, תספקנה לה שאר החברות את הסיוע הצבאי והאחר שביכולתן." זה היה כרוך בהתחייבות לצאת למלחמה. האמריקנים לא רצו בכך בנימוק שזה נוגד את חוקת ארצות הברית. קנדה הציעה פשרה לפיה כל אומה תציע סיוע צבאי על-פי הסדר החוקתי שלה. וכך נוסח לבסוף סעיף 5 באמנת הברית הצפון אטלנטית הקובע כי: המדינות החברות מסכימות שבכל מקרה של התקפה חמושה כנגד אחת או כנגד יותר מהן, באירופה או בצפון אמריקה, תיחשב התקפה כזו כהתקפה כנגד כולן. בהתאם לכך, הן מסכימות שבמקרה של התקפה כזו, כל אחת מהן... תסייע לפי הנחוץ למדינה או למדינות שהותקפו, באופן עצמאי או בשיתוף פעולה עם המדינות האחרות. הסיוע יכול לכלול, לפי הנחוץ, גם שימוש בכוחות מזוינים. כל זאת, על-מנת להחזיר את הביטחון למדינות הברית הצפון אטלנטית בספטמבר 1949 הוקם המנגנון המנהלי של הברית שכלל מועצה צפון אטלנטית המורכבת משרי החוץ של המדינות החברות. שרי ההגנה הקימו ועדת הגנה, אשר אליה הייתה כפופה ועדה צבאית מורכבת ממפקדי צבא בדרגות הבכירות ביותר. המנגנון המנהלי הכין תוכנית הגנה המבוססת על הרעיון של "כוח מאוזן", שמשמעותו מניעת כפילות מאמצים. למשל, הולנד נדרשה להכין כוחות יבשה מסוג מסוים על חשבון פיתוח צי ימי שנועד למדינה חברה אחרת מבט-על המשקיף על שבעים שנות נאטו יגלה כי ברית זו הכוללת כיום 29 מדינות הצליחה לשמור על הטמפרטורה הקרה של המלחמה הקרה, למצער, באירופה. כוחות נאטו באירופה היוו במשך המלחמה הקרה, כך מסתבר בדיעבד, גורם מרתיע. הברית גם הצליחה להסתגל לתמורות הגיאופוליטיות שעברו על אירופה עם התמוטטות האימפריה הסובייטית. פעולות צבאיות ופעולות אזרחיות לשמירת השלום של כוחות נאטו נערכו לאחר המלחמה הקרה במלחמות הבלקן. סעיף 5 של הגנה הדדית הופעל רק בעקבות המתקפה על בניין התאומים בניו-יורק ב-2001. מלבד בבלקן פעלו כוחות נאטו באפגניסטן, בלוב, וכן במשימות שיטור בנתיבי מים בינלאומיים. לאחרונה החלה הברית לפתח גם אמצעים ללוחמת סייבר וללוחמה היברידית חשש כבד דווקא בעת הזו, כשלושה עשורים לאחר המלחמה הקרה, עומדת מחויבותה של נאטו לביטחונם ושלמותם הטריטוריאלית של חברותיה מהגוש הסובייטי לשעבר במבחן אמינות חמור. זהו מבחן לא רק כלפי מגמותיה האימפריאליות של רוסיה אלא גם, ואולי בעיקר, לגבי מעמדו של מה שמוחזק כגוש המערבי-ליברלי-דמוקרטי של העולם עם זאת המערב לא השכיל להבין כי התפרקותה של ברית המועצות לא שיקפה כל כוונה רוסית לוותר על מעמדה כמעצמת-על עולמית, מעמד שהתגבש הן במציאות הטריטוריאלית והן בתודעה הרוסית כבר בימי קונגרס וינה ב-1815 לאחר תבוסת נפוליאון. המערב גם לא השכיל להבין כי התודעה הגאו-אסטרטגית הרוסית אינה יכולה להשתחרר מן הצורך להקיף את רוסיה בחגורת ביטחון של מדינות, שגם אם אין הן במעמד של גרורות, כפי שהיה בתקופת המלחמה הקרה, הרי, למצער, אסור שתהיינה בברית עם כוחות צבאיים של מעצמות המערב. כוחות צבאיים מערביים על גבול הספירה הרוסית תמיד גרמו לחשש כבד אצל הרוסים החשדנים באשר לכוונות מעצמות המערב דווקא בעת הקמת נאטו לא נעלמו מהמדינאים המערביים הסיכונים בהקמתה של ברית כזו. שר החוץ בווין עצמו אמר לאמריקנים כי קיימת סכנה שהרוסים יראו בכך פרובוקציה חמורה שתביאם לנקוט באמצעים פזיזים עד סכנת מלחמת עולם, והמומחים האמריקנים הסכימו עם הערכתו. אך לא זאת הייתה הגישה המעשית לאחר המלחמה הקרה. החל ב-1999 החלו להצטרף לברית הצפון אטלנטית (נאטו) מדינות שבעברן היו חלק מברית ורשה, מקבילתה ויריבתה של נאטו מתקופת המלחמה הקרה. הצטרפותן של פולין, הונגריה וצ'כיה באותה שנה התקבלה בהשלמה על-ידי הרוסים. לא כן הצטרפותן של גרורותיה לשעבר הגובלות עמה - אסטוניה לטביה וליטא שבכל אחת מהן אוכלוסיות אתניות רוסיות. אומנם נוצר במשך הזמן ערוץ דיאלוג מובנה בין נאטו לרוסיה, אך זה התערער לנוכח ההתקרבות של אוקראינה לאירופה והדיבורים בדבר אפשרות הצטרפותה לנאטו. עבור הרוסים היה זה צעד אחד רחוק מדי. פירוש הדבר הוא שכוחות נאטו מקיפים את גבולות רוסיה האירופית. בביקורו בגאורגיה ב-2014 הצהיר צ'אק הייגל שר הגנה האמריקני כי נאטו תפתח את הדרך בפני הצטרפות גאורגיה, ובכך הוא אך הגביר את החששות והעוינות הרוסית והרחיב את השסע בין רוסיה למערב זוהי שגיאתו של המערב. כלומר, קירוב הכלים הצבאיים של נאטו אל הגבול הרוסי. חברותן של מדינות הבלטיקום באיחוד האירופי היא דבר אחד. חברותן בנאטו היא כבר בעיני רוסיה התגרות חצופה ופגיעה באינטרסים לאומיים מסורתיים. אין לטעון כי חברות באיחוד האירופי מובילה כמעט באופן טבעי לחברות בנאטו שהרי אוסטריה, פינלנד ושוודיה מוכיחות שאין הדבר כן. מדינות אלו היו בעלות מסורת ניטראלית בימי המלחמה הקרה והעדיפו אף לאחריה לא ליטול חלק בברית הצבאית למרות חברותן באיחוד האירופי הברית הצפון אטלנטית הייתה צריכה לקחת זאת בחשבון השיקולים שלה, מה גם שבמספר כה גבוה של מדינות חברות, עשרים ותשעה, בעלות אינטרסים גאו-פוליטיים שונים, קשה לגבש קונספציה ומדיניות אסטרטגית אחידה. זוהי אחת הבעיות המבניות של הברית. סעיף 5, למשל, הנזכר לעיל, הוא הסעיף המשמעותי ביותר באמנת נאטו, הקובע כי מתקפה על אחת מחברות הברית דינה כמתקפה על כולן, מה שמחייב הצטרפותן לתגובה משותפת תחת הפיקוד הצבאי של הברית, ואולם סביר להניח שלא תהיה תמימות דעים בין חברות הברית באשר לזיהוי והגדרת האקט האגרסיבי. האם מתקפת סייבר רוסית על אסטוניה תצדיק הפעלת סעיף זה, והרי מתקפה כזו התקיימה? האם התססת הקבוצות האתניות הרוסיות באסטוניה שתחולל תגובה הכרחית מצד השלטונות שם ותגובת נגד רוסית תצדיק התערבות של נאטו? סביר שלגבי חלק ממדינות נאטו החשובות תהא התשובה שלילית. איטליה, חברה חשובה בנאטו, מתעניינת באגן הים התיכון ולא בנעשה במזרח אירופה מה עוד שהיא נהנית מיבוא אנרגיה רוסית. גרמניה שוללת אפשרות של עימות עם רוסיה שכן אין היא רוצה לפעול לא נגד ההיסטוריה ולא נגד הכלכלה. ספק רב אם דעת הקהל האמריקנית תתמוך במלחמה רק בשל פלישתם של כוחות רוסיים לעיר גבול אסטונית כלשהי, והרי אין נאטו ללא אמריקה תגובה מהירה אחת מההחלטות שהתקבלו בנאטו בשנים האחרונות הייתה אשרור תוכנית הפעולה למוכנות של הברית לתגובה מהירה באזורי משבר. ההחלטה מציינת בפירוש את הסכנה המרחפת כתוצאה מ"האתגר הרוסי" ומבטיחה תגבור כוחות מצב של נאטו בבסיסים הנמצאים ב"פריפריה המזרחית" של "הטריטוריה של נאטו." אלא שאמנת נאטו מחייבת קבלת החלטות פה אחד, וסביר להניח שלנוכח האינטרסים הלאומיים השונים של חברות הברית קשה יהיה לקבל החלטה להפעלת כוחות לתגובה מהירה, מה שיאפשר לרוסיה, למשל, לקבוע עובדות צבאיות בשטח לפני שיהא סיפק בידי כוחות נאטו למנוע זאת, כפי שאכן היה בחצי האי קרים (למרות שאין לנאטו כל מחויבות לאוקראינה) עם זאת כוחות ימיים של נאטו מראים נוכחות ניכרת בים השחור ובעיקר מאז משבר ים אזוב בנובמבר האחרון כאשר הצי הרוסי עיכב שני כלי שיט של הצי האוקראיני. בין השאר נמצאת כיום בים השחור המשחתת האמריקנית "דונלד קוק" אשר גם ערכה תמרונים עם כוחות ימיים של גאורגיה בינואר האחרון, וכן כוחות ימיים לתגובה מהירה של גרמניה ושל בריטניה, כולל שולות מוקשים. נאטו מאותת ברורות כי אינה מתכוונת להניח לרוסים להפוך לאדוני הים השחור על נאטו העיבה מזה שנים בעיה של אי-שוויון בנטל ההוצאות הצבאיות, אפילו באופן יחסי לגודל הכלכלי של המדינות. חברות הברית האירופיות הלכו וצמצמו את תקציבי ההגנה שלהן, מה שהותיר את אמריקה כנושאת העיקרית בנטל. התחייבות החברות להקציב 2% מהתוצר שלהן להגנה לא מולאה, גם לא לפני המשבר הפיננסי וודאי שלא מאז פרוץ המשבר ב-2008. גם הטיית תשומת הלב האמריקנית מאירופה למזרח אסיה, החל בתקופתו של הנשיא אובמה, לא הטיבה עם חברות נאטו האירופיות. הצהרותיו של דונלד טראמפ באשר למחויבות אמריקה לברית אף הן לא בישרו טוב, אך באופן פרדוכסלי דווקא הצהרות אלה המריצו לאחרונה את החברות האירופיות לתכנן הגדלה של הוצאות הצבאיות שלהן. חברה חשובה בברית, טורקיה, מפלרטטת עם רוסיה וגם מתכוונת לרכוש ממנה מערכות הגנה מתקדמות, מה שיוצר בקיעים בברית, ובעיקר בהתחשב במתיחות השוררת בינה לבין יוון, חברה אחרת בברית, על-רקע סכסוכי ריבונות על איים בים האגאי ובכל זאת, בראיה היסטורית, המאזן הכללי של נאטו חיובי. סביר להניח כי משברים בינלאומיים חמורים כגון משבר ברלין השני ב-1958 ומשבר הטילים בקובה ב-1962 היו מסתיימים אחרת אלמלא קיומה של הברית. אך נאטו הופיעה לא רק כברית צבאית לעת מלחמה אלא גם כמסגרת של מדינות המייחסות עצמן לערכים הפוליטיים והאידיאולוגיים של העולם החופשי. מדינות אירופה היו צריכות את נאטו לצורך הגנתן. ארצות הברית הייתה צריכה את נאטו כמסגרת פורמלית להנהגת העולם החופשי