הפוליטיקה של כוח רב לאומי

הודעתו של שר הביטחון פרץ לשר החוץ הגרמני שטיינמאייר, כי ישראל תקדם בברכה הצבת כוחות נאט"ו בדרום לבנון התקבלה במטה נאט"ו בבריסל בהפתעה, שכן לא היו מגעים קודמים בין ישראל לנאט"ו בעניין זה, מה עוד שהארגון כבר נתון בקלחת משימות מתישות באזורי משבר אחרים

▪ ▪ ▪

הקמתו של כוח רב-לאומי איננה משימה קלה. למעשה, מדובר על יצירת קואליציה בין כוחות לאומיים שונים, מה שדורש תאום יכולות צבאיות, אך בעיקר תאום פוליטי בין המדינות המשתתפות בכוח. האופציות העיקריות להצבת כוח רב-לאומי בדרום לבנון הם במסגרות נאט"ו והאיחוד האירופי. מסגרות אלו מתבססות על מפקדות קיימות אך אין הן כוללות יחידות צבא מלוכדות וזמינות שניתן לשגרן מייד. יתרה מזו: שתי המסגרות הללו כבר מעורבות במשימות אופרטיביות שונות ברחבי העולם כולו, מה שמכביד על תקציבי ההגנה של המדינות המשתתפות, שהרי עיקרו של הנטל התקציבי מוטל עליהן ולא על ארגון המסגרת הבינלאומי. הודעתו של שר הביטחון פרץ לשר החוץ הגרמני שטיינמאייר, כי ישראל תקדם בברכה הצבת כוחות נאט"ו בדרום לבנון התקבלה במטה נאט"ו בבריסל בהפתעה, שכן לא היו מגעים קודמים בין ישראל לנאט"ו בעניין זה, מה עוד שהארגון כבר נתון בקלחת משימות מתישות באזורי משבר אחרים. אומנם שגריר ארה"ב באו"ם, ג'והן בולטון, התייחס בחיוב לרעיון אך, לגבי חברות נאט"ו החשובות באירופה קיימת בעיה של עומס מבחינת היכולות הצבאיות, כמו גם בעיה של רצון פוליטי. צבא צרפת,לדוגמא, שהוא הצבא הוולונטרי הגדול באירופה מחזיק 33,000 חיילים ברחבי תבל, 13,000 מהם באזורי משבר, כחלק מנאט"ו, האיחוד האירופי או תצורות קואליציה אחרות. לצרפת יש אינטרסים היסטוריים בלבנון, וברור מפקידי נאט"ו שאין היא נלהבת מהענקת מנדט מורחב לברית הצפון אטלנטית באזור זה, שהרי היא חוששת שכוח נאט"ו בלבנון לא ישמש אלא ככלי ב"ארגז הכלים" האמריקני. גרמניה, המעצמה האירופית שתורמת כיום לנאט"ו את מספר החיילים הגדול ביותר מבין חברות הברית האירופיות, אף היא אינה נלהבת למשימה הלבנונית, וזאת בשל יחסיה המיוחדים עם ישראל. כאשר אנג'לה מרקל נשאלה השבוע בעניין זה, היא ענתה כי "מעורבות נאט"ו איננה עומדת עתה על הפרק". גם בריטניה נמצאת היום בפריסת כוחות נרחבת בעולם,בייחוד באפגניסטן ובעירק, שם מוצבים כ- 13,000 חיילים, זאת בנוסף ליחידות בריטיות המוצבות בבוסניה, בקוסובו בקפריסין באיי פוקלנד, וכמובן בצפון אירלנד שבה מוצבים 11,000 חיילים. נראה, אם כך, שמבחינה תדמיתית, למצער, כוח נאט"ו בלבנון יוצג בעולם כמוציא לפועל אינטרס אמריקני, מה שעוד יחריף את הקרע בין העולם המוסלמי וארצות הברית. משימות נאט"ו כיום מעסיקות מספר כולל של 36,000 חיילים, ומספר זה ילך ויגדל לנוכח התחייבות הברית להגדיל את היקף הכוחות באפגניסטן ולהעמיק את המעורבות בדרפור. על-פי הערכת מפקדת הברית, המשימה הלבנונית תדרוש בין 6,000 ל- 7,000 חיילים, נטל כבד על נאט"ו. בעיות אלו שרירות וקיימות, כמובן גם ביחס להצבת כוחות תחת דגל האיחוד האירופי.יתר על כן: ללא השתתפות ארצות הברית יקשה על האיחוד לקבל על עצמו מנדט למעורבות צבאית נרחבת, העלולה לסבך את כוחותיו בעימותים אלימים עם החיזבאללה, באשר מנדט כזה דורש יכולות צבאיות גבוהות שהאיחוד ככזה, ללא סיוע נאט"ו, אינו יכול להציג עדיין, וספק אם יוכל לפני תום העשור הנוכחי. באשר צבאות אירופה עדיין לא השלימו רפורמות צבאיות המתבקשות לנוכח השינוי בקונספט האיסטרטגי לאחר המלחמה הקרה. אולם הבעיה העיקרית העולה מאופציית האיחוד האירופי היא העובדה שלאיחוד ככזה אין מנגנון קבלת החלטות שיכול לעמוד באתגרים שמציבים לפניו אזורי משבר. האיחוד מקיים מאז 2001 מבנה מוסדי היררכי האמור להוציא אל הפועל תוכניות בתחומי ההגנה והביטחון המשותפות לחברות האיחוד. מבנה זה, במסגרת מועצת השרים של האיחוד האירופי, מורכב מוועדה פוליטית-צבאית קבועה שמושבה בבריסל ואשר תפקידה להתוות גישות פוליטיות ואסטרטגיות במקרה של התערבות באזורי משבר. כפופה לה ועדה צבאית המורכבת מפורום של נציגים צבאיים של החברות, שמהווה את הגוף הצבאי העליון במועצת השרים האירופית. תפקידו להציע יעוץ צבאי לוועדה הפוליטית-צבאית. מתחתיו פועל מטה צבאי מורכב ממומחים במקצועות צבאיים, והמספק הערכות מצב צבאיות והתרעות מוקדמות על התפתחות משברים בעלי אופי צבאי. מכל מקום אין זה מטה פיקודי דוגמת המטות של נאט"ו ואין הוא עוסק בניהול אופרטיבי של משברים ספציפיים. במקרה של התערבות צבאית אירופית באזורי משבר, האופרציה הצבאית מנוהלת ניהול אסטרטגי על-ידי אחת המפקדות הקיימות בגרמניה, צרפת או בריטניה, וניהול אופרטיבי מתבצע בזירת הפעולה על-ידי מפקדת המבצע. שתי המפקדות גם יחד מופעלות בעיקר על-ידי קצינים מהמדינה המובילה, שהיא המדינה הנושאת בעיקר הנטל הלוגיסטי והמבצעי. "מבצע ארטמיס" בקונגו ב2003, לדוגמא, שהיווה את פעולתו הצבאית הראשונה של האיחוד האירופי ככזה, נוהל ממפקדה בפריז, כש- 85% מהכוחות היו צרפתים. מכל מקום אין החלטות מועצת שרי האיחוד האירופי בענייני משלוח כוחות לאזורי משבר מחייבות חברות ספציפיות. ריבונותן של מדינות הלאום החברות היא מוחלטת, ולמרות קיומם של מוסדות צבאיים כלל-איחודים, מי שמחליט בעניין הצבת כוחות, סדר גודל של כוחות, משך הצבתם באזור המשבר, הוא הגוף הלאומי הספציפי, ולא האיחוד האירופי ככזה. יתר על כן, לא קל ליצור סינכרוניזציה של החלטות, באשר לכל מדינה מנגנון קבלת החלטות משלה, וכן כל מדינה מחליטה בהתאם לאינטרסים ולתרבות הפוליטית שלה. דוגמא לכך מהווה תהליך הצבת מפקדת הכוח הדו-לאומי גרמני/הולנדי באפגניסטן, במסגרת משימת שמירת הביטחון בקבול וסביבתה. המפקדה הוקמה בפברואר 2003 אך כבר בקיץ 2002 החלו התייעצויות באשר ליעילות הצבאית-כלכלית של משלוח המפקדה, היקף המנדט של הכוח, משך הזמן של המנדט, ועוד נושאים שיש להם השלכות פוליטיות. לגרמנים חשוב היה להדגיש שהמנדט של שמירת השלום נפרד מהפעילות, האמריקנית בעיקרה, של מרדף אחרי לוחמי הטליבן. להולנדים לעומת זאת חשוב היה להדגיש את הגבלת זמן המנדט. בפרלמנט ההולנדי שאלת ה"איך יוצאים" התרגמה ל"מתי יוצאים". ההולנדים לא שכחו את מקרה סרברניצה שהציב בעיות רבות בפני הדרג המדיני באשר לאסטרטגית היציאה. הפרלמנט ההולנדי עמד על כך שיהא לו פיקוח על משך הפעולה, ולכן הוא דרש שיובטח מראש ויזוהה הכוח שעומד להחליף את ההולנדים בזירה. נדרשה סינכרוניזציה של התהליכים הפרלמנטריים בשתי המדינות, על-מנת להתחיל את הפעולה במועד, וכמובן שהיתה בכך בעיה, באשר פרוצדורות הדיון וקבלת ההחלטות בשתי המדינות הן שונות. הסינכרוניזציה היתה חשובה גם לשם תאום תדרוך לתקשורת, והוצאת מסמכים במועד לאו"ם ולמפקדת הכוח המשותף. ובכל זאת אזור אגן הים התיכון הוא בעל חשיבות בתפיסה האסטרטגית של האיחוד האירופי, ולנוכח התגבשות מדיניות ביטחון והגנה אירופית משותפת, כחלק מדינמיקת האינטגרציה האירופית, סביר להניח שהאיחוד יראה כאינטרס שלו להוביל כוח רב-לאומי בלבנון. אופציה זו קיימת רק אם הברית הצפון אטלנטית לא תיטול עליה משימה זו, ומכל מקום סביר להניח שכוחות האיחוד לא יוותרו על שימוש בנכסי נאט"ו על-מנת לאפשר קיומם של סטנדרטים צבאיים נאותים, וכן על הבטחת מטריית הגנה וחילוץ במקרה של הסתבכות.