שורשי האינטגרציה האירופית

שורשי האינטגרציה האירופית למן מלחמת העולם השנייה ועד לחתימת "אמנת רומא" ב-25 למרס 1957 במלאת יובל שנים להקמת השוק האירופי המשותף

▪ ▪ ▪

בראשית המאה ה-20 החל תהליך של תמורות במאזן הכוחות העולמי. עידן ההגמוניה של מעצמות אירופה עמד לפנות מקומו לעלייתה של מערכת עולמית דו-קוטבית בהנהגתן של ארצות הברית ורוסיה. מלחמות העולם, הראשונה והשנייה, שהיו מבחינה מסוימת פרי ניסיון, למצער מצד גרמניה, לעכב תהליך זה, אך החישו אותו. שתי מלחמות העולם ניזונו מאידיאולוגית ההתפשטות הגרמנית, אך במלחמה השנייה עמדו שתי המעצמות וחיסלו את מגמת האימפריאליזם הגרמני. קריסת האימפריה הגרמנית סימלה גם את השלב האחרון בתהליך שקיעתה של היבשת האירופית כשחקן הבינלאומי החשוב ביותר. תוצאת מלחמת העולם השנייה הייתה חלוקת גרמניה, וחלוקת אירופה בכלל, והופעת הגושים המזרחי והמערבי. שני חלקי אירופה זכו ליציבות: הגוש המזרחי היה יציב בכוח הכפייה הסובייטית, אירופה המערבית זכתה לשלווה בכוח הסיוע הכלכלי והמטריה הצבאית של ארצות הברית. אך דא עקא שהסיוע האמריקני היה מלווה, כמובן, בהטלת מרות פוליטית על מערב אירופה, ובעיקר על צרפת ובריטניה, מעצמות העבר, שנותרו מרוטות נוצות ומוגבלות, על-ידי ידידתן הגדולה, ביכולת התמרון שלהם בזירה הבינלאומית, אך גם בהתנהלותן הפנים-ארצית. מן הצד השני, בהסיטן מבטן מזרחה, מצאו עצמן מדינות מערב אירופה,שהמלחמה התישה את כחן, נתונות בצלו של הגוש הסובייטי, המאיים בעצם נוכחותו. כיצד תתקיים מערב אירופה בין שני ענקים אלה? חריפותה של הבעיה הייתה בולטת לנוכח היעלמותה של גרמניה כבלם אפשרי מפני ניסיונות התפשטות סובייטית, והפוליטיקה המערבית התחבטה בשאלה האם יש לאפשר לגרמניה לשוב לאיתנה. הובע חשש ממגמה זו פן תתעצם גרמניה ותופיע שוב בשכונה האירופית כבריון ענק, שמאז 1870 הוכיח את פגיעתו כי רבה. מאידך-גיסא גרמניה חלשה ומפורזת הייתה טרף קל לסובייטים החונים על גבולה בכוחות גדולים. היחלשותה של מערב אירופה כתוצאה מן המלחמה היא עובדה ברורה, אך יש לציין כי זאת לא רק בשל ההרס, הקטל וההוצאות הצבאיות המרובות אלא גם בשל העובדה שהמלחמה החישה את צמצום כוחן האימפריאלי של מדינות מערב אירופה, ובכך כרסמה באופן ניכר במעמדן הגלובלי. בלגיה, צרפת, בריטניה, הולנד ופורטוגל היו בעלות נכסים קולוניאליים לפני 1939 במשך כ-300 שנה. לעובדה זו הייתה לא רק משמעות כלכלית חשובה אלא גם משמעות של יוקרה בינלאומית. עמדתה האנטי-קולוניאלית המוצהרת של ארצות הברית הייתה גורם חשוב בפירוקן של האימפריות האירופיות, זאת למרות העובדה שהאמריקנים עצמם התנהלו כמעצמה קולוניאלית במקומות כמו פוארטו-ריקו, גואם, קובה, האיטי והפיליפינים. ארצות הברית ניצלה את מלחמת העולם השנייה להאדרת מעמדה האימפריאלי על חשבון אירופה. צ'רצ'יל הבין את המגמה האמריקנית. ב-1942 הוא אמר בכעס: "לא מוניתי לראש ממשלת הוד מלכותו על-מנת לפקח על חיסולה של האימפריה הבריטית". אך מה לעשות? בריטניה נעשתה יותר ויותר תלויה בארה"ב. גם לצרפת לא הייתה כוונה ב-1945 לסיים את שלטונה בהודו-סין. היא ניהלה שם מלחמה במשך עשר שנים שעלתה לה בקורבנות רבים, כסף ויוקרה, אך נאלצה להפקיר את הזירה לשחקניות המלחמה הקרה. קיימת מחלוקת בין החוקרים לגבי מידת ההשפעה של הנכסים הקולוניאליים על הכלכלה של מעצמות אירופה בשנים שבין שתי מלחמות העולם, אך גם ללא השפעת אבדן הקולוניות ברור שמלחמת העולם עצמה היוותה מהלומת מחץ לכלכלה האירופית, מה שאילץ את מדינות אירופה להישען על עזרה אמריקנית מאסיבית, שאכן הוגשה לאירופים, הן במסגרת תוכנית מרשל והן במסגרות אחרות, ובתנאים כאלה שלא הותירו ספק לגבי מעמדה ההגמונאלי של ארצות הברית. מעצמות העבר, בריטניה וצרפת, שלא לדבר על איטליה, נאלצו, למעשה, לקבץ נדבות אצל האמריקנים. והנה, לעומת מדינות אירופה, ארה"ב עשתה חיל בתקופת המלחמה. התל"ג שלה זינק ביותר מ-50% במונחים ריאליים, בעוד התל"ג האירופי (למעט בריה"מ) ירד ב-25%. חלקה של אירופה בתפוקה החרושתית העולמית היה הנמוך ביותר מאז המאה ה-19. אפילו ב-1953, כאשר תוקנו כבר רוב נזקי המלחמה היווה חלקה של אירופה רק 26% מהתפוקה העולמית, בהשוואה ל-44% שהיווה חלקה של ארה"ב. גם מבחינת היכולות הצבאיות המצרפיות היה ברור שמדינות אירופה המערבית הן כננס בין ענקים. אומנם הסובייטים ערכו קיצוץ בצבא האדום לאחר המלחמה על-מנת לייצב את כלכלתם, אך בכל זאת היקף הצבא נותר עצום: 175 אוגדות, 25000 טנקים בקו החזית ו-19000 כלי טיס. הכוח האמריקני ביחס לכוחות האירופים היה עצום אף הוא: עובדת כיווצה של אירופה כשחקן גלובלי בעל השפעה מעצמתית הייתה ברורה בעליל. ברה"מ וארה"ב הרחיבו את האוריינטציה הגלובליסטית שלהן גם ברית המועצות וגם ארצות הברית הרחיבו לאחר מלחמת העולם השנייה את האוריינטציה הגלובליסטית של מדיניותן: כאשר נדמה היה לאמריקנים כי צ'רצ'יל וסטלין מנסים להגיע בשלב מסוים להסדר ביניהם בעניין מזרח אירופה ללא שיתופם הם טענו כי "במלחמה העולמית הזאת בעצם לא קיימת אף לא שאלה אחת, מדינית או צבאית, אשר אין לארצות הברית חלק בה." עמדה דומה הציגו הסובייטים. מולוטוב טען ב-1946 כי: "ברית המועצות היא עתה אחת הארצות החזקות ביותר של העולם. אין אפשרות עתה להחליט באילו שהן בעיות רציניות של היחסים הבינלאומיים בלעדיה." את ניצני עלייתן של ארצות הברית ושל ברית המועצות למעלת מעצמות גלובליות המנהלות ביניהן תחרות גלובלית יש לראות כבר בשלהי המאה ה-19. ב-1883 כותב סיר ג'והן סילי (Seeley) כי רוסיה וארצות הברית הן בבחינת "קיבוצים מדיניים עצומים", וכי כאשר התפתחותם התעשייתית תואץ באמצעות הקיטור והחשמל "יגרמו מדינות אלה להמעטת ערכן של מדינות אירופיות כדוגמת צרפת או גרמניה, וישפילו אותן לדרגת חשיבות שנייה במעלה". מאז 1890 הייתה עליה מואצת בקצב הייצור התעשייתי של ארצות הברית ורוסיה. באותה שנה היה ייצור הפחם בארה"ב נמוך בהרבה מייצורה של בריטניה, אך ב-1914 השתווה לייצורן של בריטניה וגרמניה גם יחד. למרות שהרמה ההתחלתית של התעשיה הרוסית הייתה נמוכה מאוד הרי ששעורי הגידול השנתיים באותה תקופה היו גבוהים יותר מאשר באירופה, ואפילו יותר מאשר בארצות הברית. עליית כוחן של המדינות האסייתיות, ובייחוד זו של יפן, הביאה להרהורים אסטרטגיים פסימיים אצל צ'רצ'יל כבר ערב מלחמת העולם הראשונה, בכהונתו כהלורד הממונה על הצי. הוא גילה דעתו שאם תפרוץ מלחמה, לא תוכלנה אוסטרליה וניו-זילנד לסמוך על הצי הבריטי, שכן הוא, צ'רצ'יל, לא יוכל להורות על "פיצול חיל הים של בריטניה", ולפיכך "לא נותר לחמשת מיליוני בני הגזע הלבן שבאוקיינוס השקט אלא לבקש את חסותה של ארצות הברית". כך, עידן המדיניות הגלובלית של ארצות הברית ורוסיה החל כבר ערב מלחמת העולם הראשונה. המלחמה עצמה רופפה עוד את ההגמוניה המדינית האירופית, ומלחמת העולם השנייה הנחיתה את המהלומה הסופית. נפלה רוחן של מדינות אירופה לנוכח מעמדן השפל, והובע חשש כי פיצול לאומי שאפיין את היבשת לפני מלחמת העולם ידרדר עוד יותר את מעמדן הבינלאומי ויותירן בשפלותן, בעוד שאם יתהווה איחוד כלשהו של פונקציות כלכליות , פוליטיות וביטחוניות ייווצר גוש חדש שיוכל ליטול חלק מכובד יותר במשחק הגלובלי. ביטוי להנחה זו עלה שנים מאוחר יותר: ז'ק דלור, מי שהיה נשיא הנציבות האירופית בין השנים 1985 - 1995, הסביר כי אחת המטרות של האיחוד האירופי הייתה להביא לקץ את "השקיעה הגיאופוליטית והכלכלית של יבשת שהמציאה את רעיון האוניברסליות, הדמוקרטיה וזכויות האדם". גם האמריקנים הבינו כי על מדינות אירופה להתחיל בתהליך אינטגרציה ולו כדי לייעל את ניצול הסיוע במסגרת תוכנית מרשל. אך נתעוררה דילמה, והיא זאת שחוללה את התהליך המעשי ליצירת השוק האירופי המשותף: כיצד ניתן לאחד פונקציות כלכליות לשיקום כלכלתה של אירופה מבלי לשתף את גרמניה, שאף היא הפכה לעיי חרבות, ועתידה הפוליטי לוט בערפל. הייתה זו תובנה בסיסית כי גרמניה חזקה מבחינה כלכלית היא גורם יסוד בכל מבנה כלכלי-אינטגרטיבי מערב אירופי. הועלו גם חששות שהמשך והעמקת המשבר הכלכלי והחברתי בגרמניה עלולים לגרום להתגברות הלאומנות הגרמנית, כפי שהיה לאחר מלחמת העולם הראשונה, או היסחפות גרמניה אל עבר הגוש הסובייטי, ובמקרה הפחות גרוע, אי הזדהות עם המערב. מצד שני, שיקומה הכלכלי, ואולי גם הצבאי של גרמניה, משול היה לטיפול בנמר פצוע אנושות שעשה שמות בג'ונגל האירופי יותר מפעם אחת. צרפת, יותר מכל מדינה אחרת, קידמה בברכה את חלוקת גרמניה, ונראה היה שהיא פועלת להסרת כל שליטה גרמנית מהאזורים התעשייתיים של הריין ועמק הרוהר על-מנת להשאיר את גרמניה במצב של נכות. [מיתוס העוצמה הגרמנית המשיך לרבוץ בתודעתם של הצרפתים עוד עשרות שנים. כאשר נפלה חומת ברלין והחל תהליך האיחוד של שתי הגרמניות הופיעו מאמרים בעיתונות הצרפתית המעלים חשש מפני עלייתו של "הרייך הרביעי" בן שמונים מיליון איש שהופך ל"כוח כלכלי אדיר", ואשר מוביל להקמתה של "אירופה ביסמארקית". ב"לה-מונד" הופיעה קריקטורה (10 - 11 דצמבר 1989) בה נראה מיטראן אומר לקאנצלר קוהל: "לא הזכרת דבר בעניין קו אודר נייסה", ותשובתו של קוהל: "גם לא הזכרתי את אלזאס לוריין"]. חבלי הארץ של אלזס ולוריין, כמו גם חבלי הרוהר והסאאר, היו עילות מלחמה היסטוריות בין גרמניה לצרפת. לא לחינם סיפחו הגרמנים את אלזס ולוריין ב-1870: לוריין הייתה עשירה בעפרות ברזל, והגרמנים יכלו לצרף זאת לפחם שבחבל הרוהר ובכך ליצור את תעשיית הפלדה הגדולה ביותר ביבשת אירופה. מלחמת העולם השנייה, על תוצאותיה, הובילה, אם כן, למסקנה כי יש להביא לקץ האיבה בין גרמניה לצרפת, וכי האיבה ההיסטורית ניזונה גם מהאינטרסים הכלכליים של שתי המעצמות בכל הקשור לחבלי הרוהר והסאר, וכמובן לאזורי אלזאס ולוריין, עתירי הפחם והברזל. מסקנה: יש להקים איחוד בין שתי המדינות בכל הקשור להפקת מחצבים אלה. ראשיתו המעשית של האיחוד האירופי את תחילתו המעשית של האיחוד האירופי ניתן לראות באפריל 1951 עם ייסודה של קהיליית הפחם והפלדה האירופית (ECSC), כשהמטרה הפוליטית המיידית הייתה מניעת סכסוך בין גרמניה לצרפת באמצעות איחוד מפעלי הפקת הפחם והפלדה שלהן. שני אישים היו המנוע מאחרי יוזמה זו: רובר שומאן, שר החוץ של צרפת, וז'אן ז'אק מונה, שהיה יועץ כלכלי ומדיני לממשלת צרפת. מדיניותו הפרו-מערבית של אדנאואר ומגמתו לחזק את כלכלת ארצו באמצעות יצירת קשרים עם אירופה המערבית הקלו על יוזמתם של שני האישים הצרפתים. הוא עצמו היה מוכן לקדם רעיון כזה, קודם למלחמת העולם השנייה, כבר בשנות העשרים. ליוזמה זו הצטרפו גם איטליה, בלגיה, לוכסמבורג והולנד. המטרה הנוספת,הסמויה הייתה יצירת כוח כלכלי גדול שיוכל להפחית את תלותה הכלכלית של מערב אירופה בארצות הברית, ויעניק לה סטאטוס נוח יותר נוכח ההגמוניה של האחרונה. ארצות הברית עצמה תמכה בתהליכי איחוד באירופה שיכללו את גרמניה, לא רק על-מנת להבטיח ניצול יעיל של כספי הסיוע האמריקני, אלא גם להבטיח היווצרותו של אזור ביטחון, בשילוב גרמניה המערבית, שיוכל לעכב פלישה סובייטית אפשרית. בספטמבר 1949 ערכו הסובייטים את ניסוי הגרעין הראשון שלהם, וכבר באביב 1950 לחצו הרשויות הצבאיות בארצות הברית ובריטניה על ממשלותיהן לחמש מחדש את גרמניה המערבית,(רק חמש שנים אחרי שהחריבו את הוורמאכט). הצרפתים הזדעזעו, וכאן נכנסה אישיות רביעית לתמונת יצירת הבסיס לאיחוד האירופי, שר החוץ של ארצות הברית, דין אצ'יסון, שפעל להרגיע את הצרפתים ולקדם את האמון בינם לבין הגרמנים. אצ'יסון פנה ישירות לשומאן, והפציר בו שצרפת תשנה את מדיניותה כלפי גרמניה. כבר לפני כן ב-1947 הציעו ג'והן פוסטר דאלס ומרשל, להקים גוף על-לאומי אירופי שיאפשר לגרמניה ולשכנותיה גישה חופשית ל"משאבים מסויימים", וכי יש להכריז על הרוהר העשיר בפחם כעל "נכס אירופי" ולא נכס לאומי. רובר שומאן הבין היטב את המצב. הוא נולד בלוקסמבורג ב-1886 להורים מלוריין, ובמלחמת העולם הראשונה נאלץ לשרת בצבא הגרמני. רק ב-1918 הוא הפך לאזרח צרפתי. מי כמוהו הבין את הצורך בהתפייסות בין צרפת לגרמניה. שומאן נענה להזדמנות ההיסטורית. הקמת קהיליית הפחם והפלדה הייתה אמורה להביא ברכה לצרפת שתעשיית הפלדה שלה הייתה תלויה בייבוא פחם מחבל הרוהר. אומנם במשך כשלוש שנים מאז תום המלחמה יכלו צרפת ובלגיה ליטול פחם מחבל הרוהר ללא אישור מהגרמנים, שעדיין היו כנועים, אך תקופה זו חלפה. צרפתים מתונים חששו לשלום צרפת ושלום אירופה אם גרמניה תאולץ לספק פחם בתנאים לא מוסכמים. מונה ושומאן היו, כאמור, מתונים: הם העדיפו שותפות שתבטיח שני דברים: ייצור ושיווק פלדה צרפתית יחד עם הבטחת בטחונה של צרפת. הייתה גם תקווה שהתחדשות כלכלית שתבוא על צרפת כתוצאה מן האיחוד תקנה לה עוצמה שתאפשר המשך החזקת הקולוניות שלה. הכשרת הקרקע להקמת קהיליית הפחם והפלדה האירופית בוועידת "התנועה האירופית" ב-1949, התקבלה החלטה לאחד את התעשיה הכבדה של מערב אירופה. אדנאואר הודיע על מוכנותה של גרמניה לוותר על אספקטים מסוימים של ריבונות ובכך לאפשר לגופים על-לאומיים לפקח על תהליכי ייצור באזורי תעשיה כבדה. ראוי להדגיש כי הפחם והפלדה היו משאבים איסטרטגיים: באותה תקופה 70% מהאנרגיה באירופה התבססה על פחם, ואין ייצור נשק ללא פלדה. כך הוכשרה הקרקע להגשמת חזונם של שומאן ומונה להקמת קהיליית הפחם והפלדה האירופית. מבנה הקהילייה כלל "רשות עליונה", גוף פרלמנטרי, מועצת שרים ובית דין. כך נוצר תקדים שבו המדינות החברות מעבירות חלקים מסוימים של כלכלתן לשליטת רשות על-לאומית. זה היה המודל המוסדי של השוק האירופי המשותף שהוקם ב-1957. ההסכם ביטל מכסים ושאר הגבלות במעבר סחורות בין המדינות החברות. כמו כן נאסרו סובסידיות ממשלתיות, או כל תקנה ממשלתית שמפלה בפועל בין המדינות החברות. הוחלט על האחדת מחירים. לפני כן, למשל, הפחם של הרוהר שנמכר על-ידי הגרמנים לצרפת היה יקר ב-46% מהפחם שנשאר לתצרוכת פנים גרמנית. מבחינה זו הייתה עכשיו לצרפת כניסה חופשית לפחם של חבל הרוהר. עד מהרה עלה נפח הסחר בפחם ופלדה בין המדינות בשעורים גבוהים ביותר. קוריוז פוליטי מצביע על חשיבותו ההיסטורית של ההסכם: ב-1957 נערך משאל-עם בין תושבי חבל הרוהר בשאלת עתידו הפוליטי של החבל. תושבי החבל הצביעו בעד סיפוח לגרמניה, וצרפת קיבלה זאת ללא כל התמרמרות. משמעות היסטורית זו הייתה חשובה, ואכן, מונה קיווה שהקמת הקהילייה תפתח עידן שבו יתקיים לא רק תאום אינטרסים בין מדינות אירופה אלא יותר מכך: מיזוג מלא של אינטרסים אלה. תהליך האיחוד האירופי מתחיל, אם כן, בהקמת קהיליית הפחם והפלדה שהוא הגוף הראשון בעל הסמכות העל-לאומית. אומנם גוף זה התייחס רק למגזר מצומצם, אם כי חשוב, של הפעילות המשקית, ובוודאי לא התייחס לאספקטים פוליטיים או צבאיים מובהקים, אבל ההקדמה לאמנת הקהיליה קובעת כי "השש... בחתמן על אמנה זו מקימות את הבסיס לאיחוד רחב יותר, ובונות יסודות ליעוד משותף". מאז ואילך נקבע קצב התקדמות האינטגרציה בעיקר על-ידי התפתחויות בזירה הבינלאומית. הנה, למשל בתקופת מלחמת קוריאה הייתה ארצות הברית מעוניינת באירופה חזקה ומאוחדת, והיה מובן שאירופה כזו לא הייתה יכולה להתבסס ללא חימושה מחדש של גרמניה. צרפת התנגדה, וזה היה הרקע להצעתו של רנה פלוון, ראש ממשלת צרפת ב-1950 להקמת קהיליית ההגנה האירופית שבמסגרתה אמור היה לקום צבא אירופי בהשתתפות כוחות גרמניים, אך רק כאלה המשולבים ביחידות אירופיות אחרות. הצעת פלוון כללה הקמת פיקוד על-מדינתי, דוגמת הרשות העליונה של קהיליית הפחם והפלדה. תנאי צרפתי נוסף היה הצטרפות בריטניה, מה שיבטיח הצבת כוחות צבא בריטיים ביבשת. ב 1952 נחתם הסכם קהיליית ההגנה האירופית, כפוף לאשרור בפרלמנטים של המדינות החברות. ב 1954 דחתה האסיפה הלאומית הצרפתית את ההסכם, מחשש שהשליטה על צבא צרפת יועבר למסגרת על-לאומית. שאלת חימושה של גרמניה שבה ועלתה מחדש. האמריקנים לחצו להקמת מסגרת הגנה מערב אירופית שתאפשר שילוב כוחות צבא גרמניים, וכך עוצב ארגון חדש בסוף 1954, הוא "האיחוד המערב אירופי". איחוד זה לא היה אלא מסגרת בינממשלתית להתייעצות ולתאום ביטחוני, ולמעשה היה גלגול של "אמנת בריסל" שנחתמה במרץ 1948 כמענה להשתלטות הסובייטית על מזרח אירופה. "האיחוד המערב אירופי" צירף אליו את גרמניה ואת איטליה (מדינות האויב לשעבר), וזאת לאחר שגרמניה זכתה לריבונות ב-1954. צרפת הסכימה לשילובה של גרמניה במסגרת זו, על סמך התחייבות בריטית להצבת כוחות צבאיים ביבשת. מסקנות הבריטים מכישלון קהיליית ההגנה ומהקמת "האיחוד המערב אירופי": 1) שש חברות קהיליית הפחם והפלדה אינן יכולות להמשיך לחתור לאיחוד פוליטי - ביטחוני ללא השתתפות בריטניה. 2) שיתוף הפעולה באירופה יתפתח רק על בסיס בינממשלתי ולא על בסיס על-לאומי. הבריטים צדקו רק באשר להערכתם את הפן המדיני-ביטחוני. ביוני 1955 נערכה פגישת שרי החוץ של השש במסינה שבאיטליה, לדון במה שעתיד להתפתח לשוק האירופי המשותף ולסוכנות האטום המשותפת, יוראטום (EURATOM). ועידת מסינה קראה להקמת מוסדות משותפים, למיזוג הדרגתי של כלכלת המדינות, ליצירת שוק משותף ולתאום מדיניות חברתית. בריטניה הוזמנה להשתתף והיא אכן עשתה זאת, אך רק עד סוף 1955. רוב השאלות הקשות הועלו על-ידי צרפת שחששה מפני יצירת דומיננטיות של הכלכלה הגרמנית, ובאספה הלאומית הצרפתית שוב הועלתה הקריאה להימנע מהצטרפות ליוזמה של שוק משותף אם אין בריטניה חלק מיוזמה זו. ואז, היה זה שוב אירוע חיצוני, שהביא לידי ביטוי עז את עוצמתן ההגמונלית של ארצות הברית וברית המועצות, ואשר היווה תשומה חשובה להתקדמות תהליך האינטגרציה. בריטניה וצרפת יצאו בסוף 1956 למבצע סואץ, אך נאלצו לסגת מיד בשל לחץ אמריקני. כל אחת מהן הפיקה לקחים מכניעתן ללחץ האמריקני. הראשונה הבינה כי בעתיד לא תוכל לצאת למבצעי שיטור בינלאומיים ללא ברכת ארצות הברית. השנייה הסיקה מפרשה זו כי אירופה לא תוכל לסמוך באופן אוטומטי על ארצות הברית. מגמת צרפת תאמה את ההערכה שהועלתה בוועידת מסינה לפיה האינטגרציה האירופית היא הכרחית אם חפצה אירופה לשמר את מעמדה והשפעתה בזירה הבינלאומית. שנים לאחר מכן נתן לכך ביטוי שר החוץ הצרפתי הרווה דה-שארט באומרו: "אירופה היא מאגר עוצמה אדיר לכל אחת מהמדינות, הן באשר לכלכלה והן באשר לפעילות בינלאומית... מאחר שאיננו רוצים בעולם הנשלט על-ידי מעצמה אחת, אלא בעולם המאורגן על בסיס של ריבוי קטבים. לצרפת יש סיבה לשאוף להיות נוכחת בכל מקום, להיות מעורבת בכל הוויכוחים החשובים בעולם ולהיות שחקן ראשי בעניינים הבינלאומיים". הסכמי השוק המשותף והיוראטום נחתמו ברומא ב-25 למרץ 1957 ("אמנת רומא"). ההישגים הכלכליים של השוק המשותף היו ניכרים. אירופה הפכה לגוש כלכלי אדיר. היא הייתה היצואנית והיבואנית הגדולה ביותר של חומרי גלם. מבחינת ייצור הפלדה רק ארצות הברית עלתה עליה. ב-10 השנים, בין השקת איחוד הפחם והפלדה עד 1962, נרשמה עליה של 70% בתוצרת התעשייתית של השש. ב-6 השנים הראשונות מאז אמנת רומא, עלה נפח הסחר בין החברות ב-85% והתל"ג ב-33% . שני עקרונות חשובים נמצאים בבסיס האמנות של 1951 ו-1957: א) תהליך האיחוד יתבצע על-ידי "הסכמה פוליטית" של החברות להסכים, כאשר הסיכוי לפתרון הסוגיות השנויות במחלוקת בין החברות הוא רק משני להסכמה זו. כלומר אין מתקדמים בתהליך האיחוד אגב פתרון בעיות, אלא קודם לכל מסכימים להסכים, ורק אז מחפשים מכניזם לפתרון הבעיות. (עיקרון זה נגד את הגישה הפרגמאטית שאפיין את המדיניות הבריטית. הממשלה הבריטית רצתה תמיד לראות את ההסכמה הפוליטית כנובעת מהצלחת פתרון בעיות). גישה זו התבססה על ההנחה שיותר קל לפתור בעיות כאשר יש נכונות עקרונית לאמץ אסטרטגיה של איחוד. הנחה זו הייתה נלווית לרוח הזמן הפוליטית ששררה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה לפיה יכולת העמידה של מדינת הלאום כשהיא לעצמה מוגבלת יותר מאשר כשהיא חלק ממסגרת איחוד אזורי. ב) העיקרון השני משולב בראשון, והוא משקף גישה טכנוקרטית-פונקציונליסטית של ניהול המסגרות העל-לאומיות. קודם לכל קיים הרצון הפוליטי להתאחד, וכדי שהתהליך יתממש יש לבחור גופים מקצועיים (לא נבחרים פוליטיים) שיוציאו את רעיון האיחוד אל הפועל. אין לסמוך על גופים פוליטיים שיעשו זאת. אכן הרשות העליונה של קהיליית הפחם והפלדה והנציבות של השוק האירופי המשותף היו גופים טכנוקרטיים. שני עקרונות אלו מלווים את התפתחות האיחוד האירופי עד עצם היום הזה, והמגבלות הטבעיות הנובעות מהמתח הקיים בין אינטרסים פוליטיים, אינסטינקטים פולקיסטיים ותובנות של טכנוקרטים מהוות כר נרחב לבעיות ולקונפליקטים בתהליך האינטגרציה האירופית.