גרמניה וישראל - יחסים מיוחדים שאינם כה מיוחדים

ממשלות גרמניה מאז ממשלתו של אדנאואר הן נוחות לישראל, והקנצלרית הנוכחית מפזרת מחוות דיפלומטיות ביד נדיבה - אך כל אלו אין בהם כדי להצדיק אופוריה ישראלית ואמון בלתי מסויג

בתמיכה גרמנית בכל הנוגע לאינטרסים אסטרטגיים של מדינת ישראל

כשמלאו למדינת ישראל שבעה-עשר אביבים, היא כוננה יחסים דיפלומטיים עם גרמניה המערבית, וכשהגיעה לגיל זיקנה, בשנתה השישים, עשתה אנגלה מרקל הקנצלרית של גרמניה המאוחדת מחוות ידידות למדינת ישראל בהגיעה עם חצי מחברי ממשלתה לירושלים לישיבה חגיגית עם ממשלת ישראל (גרמניה עורכת ישיבות ממשלה משותפות עם עוד חמש מדינות, אך כולן באירופה). אהוד אולמרט, ראש הממשלה דאז, קיבל את פניה בשדה התעופה כפי שמקבלים נשיא אמריקני. הקנצלרית הוזמנה לנאום בכנסת, כבוד השמור לראשי מדינה נבחרים בלבד. "האקונומיסט", בהתייחסו למחוות ההדדיות, הגדיר את גרמניה כחברה הטובה השנייה של מדינת ישראל. ייתכן שמאז ממשל אובמה, היה "האקונומיסט" משדרג את גרמניה לידידה הטובה ביותר. האירוניה והאבסורד הם מחומריה הניכרים של ההיסטוריה, והמציאות שגרמניה נוטה חסד למדינת ישראל באופן כמעט עקבי, הן במישור היחסים הבילטרליים והן במוסדות האיחוד האירופי (הייתה זו גרמניה שדחפה את האיחוד האירופי בשנת 2000 לאשרר הסכם התאגדות עם ישראל שנחתם חמש שנים קודם לכן) היא אחת ממרכיבי האירוניה ההיסטורית. גרמניה היא שותפת הסחר של ישראל השנייה בגודלה, כשהיקף הסחר בין שתי המדינות הוא בסך שבעה מיליארד דולר. מזה שנים רבות, עוד לפני כינון היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, הגיעו למדינה מגרמניה נשק וטכנולוגיה צבאית חשובה ביותר. קשרי המדע והתרבות הם בהיקף שאין לו אח ורע ביחסי ישראל עם כל מדינה אירופית אחרת. גם בהופעותיה בפורומים חוץ-אירופיים, כגון בפני הקונגרס האמריקני, הצהירה מרקל כי מי שמאיים על ישראל, דינו כמי שמאיים על גרמניה, ובכך היא עצמה שידרגה בפני אומות העולם את נוסח היחסים בין שתי המדינות למעמד של "יחסים מיוחדים", נוסח שהיה שמור עד אז ליחסי ישראל-ארה"ב. הסכמתה של ממשלת אולמרט למעורבות אירופית, ולא רק אמריקנית, בניסיונות הבלתי נלאים להביא לידי הסכם בין ישראל לערבים, נבעה אף היא, ככל הנראה, מתוך אמון שגרמניה תכוון את האיחוד האירופי לפעול כמתווך הוגן. אלא שגם המציאות האירונית מסובכת בתוך אבסורד משל עצמה. ממשלות גרמניה מאז ממשלתו של אדנאואר הן נוחות לישראל, והקנצלרית הנוכחית - שהיא חביבה ולא מחמיצת-פנים כמו קתרין אשטון, "שרת החוץ" של האיחוד האירופי - מפזרת מחוות דיפלומטיות ביד נדיבה - אך כל אלו אין בהם כדי להצדיק אופוריה ישראלית ואמון בלתי מסויג בתמיכה גרמנית בכל הנוגע לאינטרסים אסטרטגיים של מדינת ישראל.

חיפוי על רגשות-אשם

כאשר ביקרה מרקל בלבנון בשנה שעברה, היא דיברה בגנות הבנייה היהודית ב"מזרח ירושלים", ולמרות הצהרותיה המוקדמות על הצורך בהחרפת הסנקציות נגד אירן, היא חזרה בה בשנה שעברה, תוך הסבר שעמדותיה יתואמו בתוך המוסדות האירופיים

מדיניות ממשלתית יציבה חייבת להישען על דעת-קהל אוהדת, והמדיניות הממשלתית הרשמית של גרמניה ביחס לישראל אינה נתמכת בהתלהבות ציבורית. עיקרה של דעת הקהל הגרמנית אינה פרו-ישראלית, ולכן מרחב התמרון של ממשלת גרמניה לתרגם רטוריקה פרו-ישראלית למדיניות משמעותית הוא מוגבל. אך לפני כשנתיים וחצי גילה סקר של רשות השידור הבריטית, כי הציבור הגרמני הוא מבין המבקרים הגדולים של ישראל מכלל הציבור של האיחוד האירופי. קרוב לשליש מהגרמנים אינם מהססים להשוות את ישראל לגרמניה הנאצית. באותה עת נערך סקר אחר עבור חברת הטלוויזיה הגרמנית ZDF, שבו התגלה כי על-אף השואה, 53% מהנשאלים נטולי כל רגש אחריות למדינת ישראל, למרות ההצהרות של מרקל על מחויבות ואחריות כזאת של גרמניה. פרופורציות אלה של אהדה וחוסר אהדה לישראל עלולות אף להשתנות לרעת ישראל ככל שההדור של מלחמת העולם השנייה וזה הקרוב לו הולך ונעלם: בגילאי 39-30 רק 29% מהנסקרים הסכימו כי בעקבות השואה יש לגרמניה אחריות מיוחדת כלפי ישראל. 58% הסכימו כי אם תותקף ישראל תתמוך בה בריטניה תמיכה פוליטית (לשון אחרת לתמיכה רטורית), אך רק 13% הסכימו לתמיכה מעשית כגון משלוח כוחות צבא לעזרה. הלך רוחות זה יכול להסביר את העובדה שממשלת גרמניה, בשנים האחרונות, מתקשה להוכיח תמיכה משמעותית בישראל יותר מאשר תמיכה רטורית, ולפעמים גם בשטח זה היא אינה עקבית. כאשר ביקרה מרקל בלבנון בשנה שעברה, היא דיברה בגנות הבנייה היהודית ב"מזרח ירושלים", ולמרות הצהרותיה המוקדמות על הצורך בהחרפת הסנקציות נגד אירן, היא חזרה בה בשנה שעברה, תוך הסבר שעמדותיה יתואמו בתוך המוסדות האירופיים. ממשלת גרמניה אף אינה אוסרת על פעילות החיזבאללה בשטחה, ו-900 החברים בארגון זה פועלים שם באין מפריע. אכן, הרקורד הגרמני בעניין אירן חייב לעורר בישראל דאגה ופקפוק ביחס ליציבותם של "היחסים המיוחדים עם ישראל". טכנולוגיה גרמנית ממשיכה להעצים את הסכנה האירנית. למרות הצהרות מרקל כי הסחר עם אירן צומצם, מגלה לשכת המסחר גרמניה-אירן כי הייתה עלייה בשנה האחרונה בייצוא הגרמני לאירן בשיעור של 15% ביחס ל-2009, וכי הייבוא הגרמני מאירן עלה ב-94% ברבעון הראשון של 2010 ביחס לרבעון המקביל שנה קודם לכן. יתרה מזו: ב-2009 הקציבה ממשלת מרקל 8.2 מיליון יורו כערבויות ייצוא לחברת ההנדסה הענקית LINDE, המספקת ציוד טכנולוגי לאירן. אין לזלזל בחשיבותה של הרטוריקה הפרו-ישראלית של ממשלת גרמניה. דינמיקה רטורית יכולה ליצור מחויבויות מעשיות תואמות. אבל במקרה של גרמניה, על-רקע השואה ובצל האיומים הקונקרטיים על ישראל בעת הזו, רק מדיניות פרו-ישראלית משמעותית תצדיק את הדבקת תווית "היחסים המיוחדים". המחוות הדיפלומטיות הן שריד לרגשות האשם הקולקטיבי הגרמני. המדיניות הקונקרטית היא ביטוי לתפישת גרמניה את הפרגמאטיזם הרצוי למעצמה האירופית בעלת הכלכלה הגדולה ביותר באזור, המבקשת להבטיח מציאות גיאו-פוליטית שתשמר מעמדה זה.