דיפלומטיית מלכודת החוב

סין יכולה לנצל את כוח ההשקעות שלה להקמת שדולה אפקטיבית בתוך מועצת השרים האירופית, ובייחוד כאשר מדובר בלחץ על מדינות חברות קטנות כגון המדינות הבלטיות, מלטה, קפריסין ויוון

החוקיות של היחסים הבינלאומיים אינה כפופה לתמורות העתים. היא אומנם פושטת צורה ולובשת צורה אבל דפוסיה קיימים לאורך הדורות. אחת מהן היא מגמת האימפריאליזם. מבנים שבטיים ומדיניים נוטים להתעצמות ולהתפשטות, מה שידוע במונח "אימפריאליזם" על הופעותיו השונות. המצרים, האשורים, הבבלים הפרסים וכן כל המעצמות לאורך ולרוחב ההיסטוריה הופיעו כמין גוף אורגני השואף לגדילה והתרחבות עד כמה שניתן. האתוס של היחסים הבינלאומיים בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה ובוודאי לאחר המלחמה הקרה ייחס משמעות שלילית, בלתי מוסרית, לאימפריאליזם. אחד הפרויקטים של נשיא ארצות הברית פרנקלין דילנו רוזוולט בערוב תקופת נשיאותו היה לכווץ את האימפריה הבריטית עד כדי חיסולה (למרות שאמריקה עצמה לא בחלה באימפריאליזם), ומנהיגי האימפריה הסובייטית נהגו לתקוף את המעצמות הקפיטליסטיות ולהטיח בהן את מילת הגנאי "אימפריאליזם". האימפריאליזם קיים, כמובן, גם בימינו, ובצורתו הקלאסית, אבל בעיקר בפנומנולוגיה שונה. האיחוד האירופי מהווה סוג של אימפריאליזם רעיוני/קונסטיטוציוני, כלומר הוא שואף לייצא לחלקי עולם שמחוצה לו עקרונות ממשל ונורמות חברתיות ואתיות. זהו סוג של אימפריאליזם רך, כפי שהאיחוד עצמו הוא כוח המגדיר עצמו ככוח רך. הסוג האחר של אימפריאליזם שעליו אעמוד ברשימה זו הוא האימפריאליזם הכלכלי של סין אשר שולח זרועות תמנון כמעט לכול חלקי עולם ומבקש באמצעות השקעות אסטרטגיות לשלוט בכלכלה העולמית וממילא גם לקדם אינטרסים פנים ממשליים. הסינים עושים זאת בעיקר באמצעות פרויקט הדגל שלהם "חגורה אחת דרך אחת" שהוא למעשה "דרך המשי" המודרנית. מדינת ישראל חתמה כבר לפני כעשר שנים על מזכר הבנות עם סין על שיתוף פעולה כלכלי אסטרטגי, מה שהכניס חברות סיניות למעורבות בהקמתן ובניהולן של מיזמים תשתיתיים כגון הקמת נמל חיפה החדש והקמת הרכבת הקלה בתל אביב. לפני שנה הודיעה ענקית התקשורת הדיגיטלית הסינית וואווי כי בכוונתה להשקיע בשוק האנרגיה הסולארית בישראל, כל זאת אחרי שבשנת 2014 עברה "תנובה" לידים סיניות, ואלמלא התערבות רגולטורים הייתה גם חברת הביטוח "הסנה" עוברת הסבה כזו. חדירה אסטרטגית מעין זו לתחום התשתיות והכלכלה בישראל מהווה מקור לדאגה אצל האמריקנים וגם אצל חוגים ביטחוניים בישראל באשר ההנחה היא שהסינים ינצלו את חדירתם למטרות ריגול וגניבת טכנולוגיות. לכן הקבינט המדיני ביטחוני של ישראל החליט באוקטובר אשתקד על הקמת צוות יעוץ מיוחד לבחינת השקעות חוץ אסטרטגיות בישראל. האימפריאליזם הסיני מתגלה בעיקר בתוצאות של הלוואות ענק בריבית גבוהה שסין מעניקה למדינות שונות, בעיקר באפריקה ובאסיה, תמורת ערבויות ריאליות בעלות חשיבות אסטרטגית כגון נמלים ומכרות של מתכות יקרות. יש לסין אופציה להשתלט על ערבויות אלה כאשר המדינות הלווות קצרה ידן מלהחזיר חובות. למשל סין השתלטה על נמל מים בסרי לנקה ששימש כבטוחה לחוב שלא הוחזר. מדינות נחשלות כורעות תחת נטל החוב. גודל החוב של ג'יבוטי בקרן אפריקה לסין מוערך ב-80% מהתוצר שלה ולכן לא ייפלא שבסיס הצי הסיני הראשון מחוץ לסין הוקם שם. ג'יבוטי שפוטה של סין. עידן הקורונה מרחיק עוד יותר את יכולת החזר החובות, ומעניין לראות כיצד תנהג סין לגבי מדינות כמו אתיופיה, קירגיסטן, פקיסטן, מאלזיה, סרי לנקה ועוד מדינות החייבות לה סכומי עתק. מציאות זו זכתה לכינוי "דיפלומטיית מלכודת החוב" Debt-Trap Diplomacy. השתלטות סינית בין האימפריה האירופית לזו הסינית קיים חיכוך מובנה. האירופים מניפים את דגל הליברליזם וזכויות אדם, ערכים שכידוע אינם חרותים על דגלה של האימפריה הסינית. אומנם חיכוך זה ניתן לרכך באמצעות מס שפתיים, אבל הוא קיים בפן של היחסים הכלכליים בין שתי האימפריות. מזה שנים המאזן המסחרי בין אירופה לסין הוא לטובת האחרונה. האירופים טוענים שהממשלה הסינית מערימה קשיים באופן מכוון אשר מונעים אפשרות לצמצום המאזן השלילי. בנוסף לכך מועלות טענות קשות כלפי גניבת טכנולוגיות מצד חברות סיניות כמו גם פיתוח טכנולוגיות ריגול תעשייתי נגד חברות מערביות בכלל ואירופיות בפרט. לא רק המאזן המסחרי השלילי עם סין מעיק על אירופה אלא גם החשש מהשתלטות סינית על נתחי נכסים כלכליים אסטרטגיים הן ביבשת והן בפריפריה שלה. המשבר הפיננסי-כלכלי ב-2008 פתח הזדמנות פז עבור סין להשתלט על נתחים של הכלכלה האירופית, וממילא גם להשפיע על הפוליטיקה הבין-מדינתית בתוך האיחוד האירופי. בנצלה את הבקיעים בסולידריות האירופית ואת העובדה שהמשבר הכלכלי אילץ ממשלות להתחיל בתהליכי הפרטה רכשה סין אגרות חוב ממשלתיות או קונצריות של מדינות אירופיות, הן באופן ישיר והן באמצעות מרכזים פיננסיים בהונג קונג וסינגפור, ובכך העמיקה יכולת השפעתה הפוליטית על המדינה או על התאגיד הספציפי. הדיבידנד הצפוי לסין כתוצאה מאסטרטגית רכישה זו אינו רק כלכלי כי עם גם פוליטי באשר היא יכולה לנצל את כוח ההשקעות שלה להקמת שדולה אפקטיבית בתוך מועצת השרים האירופית, ובייחוד כאשר מדובר בלחץ על מדינות חברות קטנות כגון המדינות הבלטיות, מלטה, קפריסין ויוון. באמצעות לחץ כזה על מדינה בעלת חוב לסין תוכל זו האחרונה להשפיע על תוצאות הצבעה במועצת השרים בסוגיות הנוגעות לאינטרסים שלה. במכוון או שלא תוקעת סין טריז בתוך מערך מוסדות האיחוד האירופי. לדוגמה, באפריל אשתקד נערכה פסגת מנהיגי אירופה לשם תאום עמדות טרם פסגה אירופית-סינית, אך ללא השתתפות איטליה. כבר ב-2014 גילתה איטליה התלהבות רבה להידוק יחסים כלכליים עם סין, ואשתקד הודיעה בפירוש על אימוץ יוזמת "דרך המשי". שתי המדינות דנו על מזכר הבנות הכולל חמישים הסכמים בתחומי הכלכלה, התרבות והקמת תשתיות, גם בתחום הטלקומוניקציה, המתייחסות גם לחברות ממשלתיות וגם לתאגידים לא ממשלתיים. הכלכלה האיטלקית זקוקה מאוד להזרקת השקעות סיניות ובעיקר לשילוב נמלי גנואה וטריאסט במסלול הימי של יוזמת "דרך המשי". אבל צרפת, גרמניה וכמובן הנציבות האירופית רואות בהסכמים הבילטראליים פגיעה באפשרות להקמת חזית אחידה מול סין. באשר להסכמים בתחום הטלקומוניקציה, מסתכנת איטליה בחיכוך בעייתי עם האינטרסים של ארצות הברית (ראה פרשת וואיווי), כמו גם עם שאר מדינות אירופה שחוששות מהשלכות לא רצויות של הפצת תשתיות טכנולוגיות בתחום זה ביבשת. משבר הקורונה העצים עוד יותר את העוינות האירופית לסין נוכח תגובתה של האחרונה למשבר. גם הונגריה אינה צועדת בתלם האירופי הרשמי, ובנוסף לעימות שלה עם האיחוד האירופי בסוגיית הפרת זכויות אדם (על-פי טענת מוסדות האיחוד), היא מעלה עליה את חמת הנהגת האיחוד בשל קשריה הכלכליים אסטרטגיים עם סין. שתי המדינות חתמו על הסכם לפיו תעניק סין להונגריה הלוואה לצורך מימון פרויקט מסילת רכבת בין בודפסט לבלגרד. זהו פרויקט התשתיות האסטרטגי הסיני הראשון במסגרת "דרך המשי" החודר אל יבשת אירופה. הוא יאפשר שינוע יעיל יותר של סחורות סיניות המגיעות לאירופה, זאת בנוסף לנמל פיראוס ביוון שבבעלות תאגיד קוסקו הסיני מאז 2016. על פרטי ההסכם בין שתי המדינות הוטל איפול בחוק למשך עשר שנים, מה שמגביר את העוינות האירופית להונגריה, אך ממה שפורסם ידוע כי סכום ההלוואה עולה כדי 85% מעלות הפרויקט. כך מעמיקה סין את אחיזתה הכלכלית באירופה תוך הרחבת הסדקים בסולידריות האירופית. לפי שעה, וההדגשה היא על "לפי שעה" נראה ש"דיפלומטיית מלכודת החוב" מיטיבה עם סין.